"אתה האח שלא היה לי": מוטי ארואסטי מראיין את מיקי ברקוביץ'

מיקי ברקוביץ' בן 70. גדול כדורסלני ישראל יחגוג בשבת את יום הולדתו, ולכבוד המאורע המרגש הפגשנו אותו - בפעם המי יודע כמה - יחד עם שותפו המיתולוגי ("האח שלא היה לי", כהגדרתו). אלא שהפעם הזאת הייתה שונה; מוטי ארואסטי התיישב על כס המראיין, והיה זה שהפנה את השאלות למיקי.

כשהשניים נכנסו בשער 9 של מגרשם הביתי, היכל מנורה מבטחים ביד אליהו, קשה היה שלא להבחין בניצוץ שבעיניהם. וכשעלו לפרקט, כבר לא היה אפשר לעצור אותם. במשך דקות ארוכות הם שיחקו, התמסרו ביניהם (כן, גם ברקוביץ' מסר לארואסטי) ואחרי חימום קל והסרת חלודה, הכדורים החלו לצלול בלי הפסקה לסל.

"גיל 70? מה זה גיל 70? זה מצחיק", מפטיר מיקי. "תן לי להתאמן, ואני מסוגל לשחק במכבי. אני קולע טוב".

"הוא ייכנס לספר השיאים של גינס בתור הראשון שבגיל 70 שיחק ביורוליג", צוחק ארואסטי.

מוטי: "איך הגעת לכדורסל?".

מיקי: "גדלתי בדיזנגוף 159 בתל אביב, ולמדתי בבית הספר היסודי תל נורדאו. היה לי מורה להתעמלות, בני קונפורטי. הוא ניגש אליי ואמר 'ילד, אתה מוכשר מאוד, ואני רוצה שתבוא בשבוע הבא לאליפות תל אביב. אחר כך תלך למסגרת מסודרת עם מאמן, ונראה איך תתפתח'. התחלתי לעבוד במשלוחי פרחים, וקניתי לעצמי את האופניים הראשונים. ככה נסעתי לאימונים של מכבי תל אביב".

מיקי ומוטי, מיקימוטי, הכירו כנערים. הם הצעידו את נבחרת הנוער למקום הרביעי באליפות אירופה, וזכו עם נבחרת ישראל במדליית הכסף באליפות אירופה ב-1979. אבל השניים מזוהים בראש ובראשונה עם מכבי תל אביב. 14 עונות שיחקו יחד בקבוצה הבוגרת, ובכל אחת מהן זכו באליפות המדינה - וגם הניפו שני גביעי אירופה לאלופות. בשלהי הקריירה, אחרי שעזבו את ההיכל, ארואסטי חזר מפרישה כדי להצטרף לחברו הטוב לעונה אחת אחרונה במכבי ראשון לציון.

מוטי: "אתה זוכר איך הכרנו בכלל?".

מיקי: "אני הייתי הילד הכי קטן בקבוצה, עם תני כהן מינץ וטל ברודי. ופתאום בא הארואסטיס הזה. אבל הכרתי אותך כבר לפני כן, ראיתי אותך באימונים של הנוער ושל מכבי דרום (קבוצת הבת של מכבי תל אביב)".

מוטי: "למיקי תמיד היה בייגלה סביב הראש. הוא נולד כוכב. אמרת מיקי, אמרת כוכב".

מיקי: "איזה כוכב? כוכבים יש רק בשמיים".

מוטי: "ואתה היית אחד מהם".

מוטי: "לקחנו יחד אליפות ראשונה בנוער, וגם גביע. הוא הלך לבוגרים ואני למכבי דרום, ואחר כך התאחדנו. עברנו יחד את כל התחנות. רבנו פעם?".

מיקי: "בחיים לא. לא רבתי איתו פעם אחת. אני בן יחיד, והוא האח שלא היה לי. הנשים שלנו חברות עד היום, הילדים, הנכדים. אני מפרגן לו והוא מפרגן לי. עברנו שנים כל כך יפות יחד. גם עכשיו, אנחנו מדברים בכל יום, בודקים שהכל בסדר".

מוטי: "ההצלחה של שנינו הייתה ההצלחה של מכבי. אם הוא היה קולע 30 או 40 נקודות והיינו מפסידים, אז לא עשינו כלום. המוטו היה לנצח, ולא משנה איך. אני אמסור, הוא יקלע, או ההפך, לא משנה".

מיקי: "היה לך חלק רב בניצחונות ובהצלחות".

מוטי: "כן, כי אתה היית צריך לקבל את הכדור"...

מיקי: "הוא היה זורק את הכדור בעיניים עצומות ומוצא אותי".

מוטי: "אני לא הכישרון הכי גדול, ולא נשארתי במכבי תל אביב בגלל העיניים היפות שלי. בימים שלנו, אם היית במכבי, ידעת שאתה חייב לנצח. ואם אתה לא מנצח, אתה הולך הביתה. זכיתי ב-15 אליפויות ב-15 שנים. וזה לא פשוט".

מיקי: "נכון. לקחתי 16 אליפויות ב-16 שנים. סטיב קפלן אומר לי תמיד 'לא יכולת להשאיר לי אליפות אחת?'".

מוטי: "אנחנו חברים, אבל לא בגלל שהיינו שחקנים. לכל אחד האישיות שלו, ושנינו התחברנו. אין הרבה אנשים ששיחקו כל כך הרבה שנים יחד, ונשארו חברים גם אחר כך. זה לא מובן מאליו שנשארנו יחד עוד 35 שנה. זה בגלל האדם שהוא, בגלל מה שהוא מקרין, בגלל הנתינה שלו לחבר".

- תמיד הייתם צמד. שניים שהם אחד...

מוטי: "כן, M&M, כמו הסוכריות".

- ...ואם הייתי מבקש מכם להתרחב לשלישייה, את מי הייתם מצרפים?

מיקי צוחק: "לא מצרף אף אחד... אני מאוד אוהב את אולסי פרי. וגם טל איתנו עד היום. אני קורא לו צ'רנה ברודוביץ', ואנחנו צועדים יחד בכל יום".

מוטי: "יודע מה, נוסיף את ברודי לשלישייה".

מוטי נזכר שההתחלה של מיקי במכבי תל אביב הייתה די כואבת, תרתי משמע. "אתה זוכר מה סטיב צ'ובין עשה לך?", הוא מקנטר את חברו ומחזיר אותו לעונתו הראשונה בבוגרים, 1971/72.

מיקי: "הסטירה שקיבלתי ממנו כואבת לי עד עכשיו... הוא היה חיה, לא עובר בדלת. הוא בא מה-NBA, ואני הייתי ילד חוצפן בן 17. היה אימון כאן בהיכל, חטפתי לו את הכדור. לקחתי שני צעדים אחורה, וכשהוא בא לחטוף לי, העברתי לו בין הרגליים ורצתי ללייאפ וסל. הוא נתן לי סטירה, אחר כך לא באתי לאימונים. יהושע רוזין הגיע אליי הביתה ושאל 'מיקי, למה הפסקת לבוא?".

מוטי: "היה למיקי זעזוע מוח... הוא לא ישכח את הסטירה הזאת".

ימי התום היו שונים בתכלית מהעידן הנוכחי, כפי שמעידים השניים. "מוטי קיבל ממכבי מכונית רנו 9, ואני נסעתי על מיני-מיינור. לא הצלחתי להיכנס בשלושה חלקים לרכב", מצחקק מיקי. "לכן גם היינו נוסעים יחד לאימונים. בכל פעם נתקע הרכב לאחד מאיתנו".

בקיץ 1975 נפרדו דרכיהם לשנה אחת. ברקוביץ' עבר ללמוד ולשחק באוניברסיטת לאס וגאס. "המאמן שלנו היה פרד דווילי", נזכר מוטי. "הובסנו ב-47 הפרש במדריד, והפסדנו את גביע המדינה להפועל גבת/יגור, ואז הסתובב לשמלוק מחרובסקי ורלף קליין הסביבון בראש והם החליטו - חייבים להחזיר את מיקי".

מיקי: "הם התקשרו אליי והודיעו שהם באים לווגאס. חיכיתי להם בשדה התעופה כדי להסיע אותם עם השברולט שקיבלתי. עמדתי שם עם המפתחות ביד, והם פשוט חלפו על פניי, אפילו לא זיהו אותי. צעקתי רלף! שמלוק! רלף! שמלוק! רלף הסתכל ואמר 'לא יכול להיות, זה לא האוטו שלו'... הם הבהירו לי 'אנחנו צריכים שתחזור באופן מיידי'. חשבתי, ועניתי: גדלתי במכבי, אני חוזר. שנה אחר כך זכינו בגביע אירופה".

- כמה הפסדת בקזינו בשנה שלך בלאס וגאס?

מוטי: "הוא לא הפסיד, הוא פשוט למד להיות דילר"...

אחרי הניצחונות ההיסטוריים על צסק"א מוסקבה בווירטון ועל מובילג'ירג'י וארזה בגמר בבלגרד ב-1977, הפכו השניים לאלופי אירופה עם מכבי בפעם הראשונה; כעבור שנתיים הם הובילו את הנבחרת הלאומית לגדול הישגיה, שספק אם ישוחזר אי פעם. "בטקס הסיום הכריזו שנבחרתי לשחקן המצטיין של האליפות", משחזר מיקי. "זה היה אחד מרגעי השיא בקריירה שלי, אבל לא האמנתי. אמרתי: עוד פעם החבר'ה עובדים עליי, זה לא מצחיק...

"פתאום ניגש אליי אדם מבוגר. הוא הציג את עצמו בתור יובי בראון, מאמן אטלנטה הוקס. 'אני אוהב מאוד את המשחק שלך, את הסגנון, המהירות, הקליעה. אני מאמן ב-NBA, וזה מתאים לי'. הוא הזמין אותי למחנה והסביר שיהיו בו 20 שחקנים, כשבכל יום שניים נושרים, ובסוף יישארו אחד או שניים. באתי לשם, עברתי עוד יום ועוד יום, ונשארתי אחרון. יובי בירך אותי. 'תבוא אלינו, אני אאמן אותך ואתה תגיע למקומות הכי גבוהים'".

מוטי: "היית אמור להיות האירופאי הראשון ב-NBA".

מיקי: "הנה, אתה הסוכן שלי... אבל היה לי חוזה במכבי, והיא לא הסכימה לשחרר אותי. חשבתי שזה יהיה כבוד גם מבחינתה, לשלוח שחקן ראשון ל-NBA. הלכנו לבית משפט, והשופט לא נתן לי ללכת. הוא סידר לי עוד כסף, אבל אני רציתי לעשות היסטוריה".

ברקוביץ' נשאר, ומצא דרך אחרת לעשות היסטוריה. ב-1981 זכתה מכבי תל אביב בגביע אירופה בפעם השנייה, אחרי ניצחון דרמטי 79:80 על סינודינה בולוניה, ומאחורי הסל האחרון בגמר מסתתר סיפור פיקנטי. "ד'אמיקו מזליקו", צוחקים השניים כשהם נזכרים במאמן דאז, רודי ד'אמיקו. "הוא הגיע לכל ההישגים, והכל בהפרש של נקודה".

מוטי: "הוא לקח פסק זמן לפני ההתקפה האחרונה, והסתדרנו על איזה תרגיל. ואז מיקי בא ולחש לי באוזן 'תשכח ממה שהוא אמר. אני בורח מכאן, אתה מוסר לי'. לקחתי סיכון והקשבתי לו".

מיקי: "איזו חוצפה הייתה לי, כילד שגדל במכבי, להגיד לו את זה. עברתי את כל המגרש, מוטי מסר לי וקלעתי לייאפ. ניצחנו וזכינו בגביע".

מוטי: "איזה שחקן היה מסוגל לעצור אותך? חוץ ממני".

- שמרת עליו פעם באימונים?

מוטי: "גם באימונים לא הייתי שומר עליו, כי הייתי נותן לו לקלוע כל הזמן, אז רלף היה מחליף".

מיקי: "אנטונלו ריבה. אם הוא היה נותן לך מכה, הוא היה מפיל ומשבית אותך. עשינו אחד לשני בית ספר, עד שהגענו להסכמה שנשחק בצורה כזו שאף אחד מאיתנו לא ייפצע".

מוטי, שיחגוג את יום הולדתו ה-70 בעוד חצי שנה, פונה לחברו: "מיקי, אתה אוטוטו בן 70"...

מיקי: "מי בן 70? אני? אולי אתה בן 70".

מוטי: "לא, אני עוד צעיר... איזו עצה היית נותן עכשיו לשחקני כדורסל מתחילים?".

מיקי: "הייתי אומר משפט אחד - רק בעבודה קשה נשיג את המטרה. כדורסל זה החיים שלי, אהבתי את המשחק. עיתונאים היו שואלים 'איך אתה לא מפחד לקחת את הזריקה האחרונה?'. עניתי להם שאני לא מפחד משום דבר. מה יש לפחד? זה יהיה בפנים. אבל אתה מגיע לזה רק בעבודה קשה".

מוטי: "אתה לא החסרת שום משחק ושום אימון. גם כשהיית חולה".

מיקי: "נכון, היה משחק אחד מול ריאל מדריד. הייתי חולה כל השבוע, עם חום גבוה, במיטה. שמעון מזרחי בא אליי הביתה. הוא ביקש שאני רק אבוא, בשביל הקהל. צביקה שרף אמר 'תביא נעליים, רק תעשה חימום'. עניתי שאני לא עושה את זה, כי אם אראה נעליים וכדור, אני יודע מה יקרה. שלי אשתי, וזה לא מתאים לה, הביאה להם את הנעליים בלי שאדע.

"השתכנעתי לבוא, עליתי לחימום והאוהדים שרו 'מיקי מלך ישראל, חי חי וקיים'. השופטים שורקים, ואז חמישייה: אולסי. סילבר. מוטי. וכן הלאה. ומיקי. עשיתי לו פרצוף של מה, אתה משוגע? קלעתי 23 נקודות וניצחנו".

רגע לפני פרידה, מיקי מבטיח למראיין החדש: "אני מארגן לך תוכנית טלוויזיה, ואנחנו נעשה משהו יפה יחד".

מוטי: "מה אתה מאחל לעצמך? השגת הכל".

מיקי: "באמת השגתי הכל. ספר החיים שלנו מלא בדברים יפים ובחוויות. אני אגיד משהו בשם שנינו. אנחנו לא שחיינים או טניסאים, אנחנו קבוצה. הביחד הזה הביא לנו את אליפויות אירופה, ידענו לחיות אחד עם השני. אני לא רוצה להיכנס לשמות, אבל גם בממשלה צריכים לעבוד יחד".

מוטי: "המצב במדינה לא טוב, וזה מעיק עלינו. ליבנו עם החטופים, ואנחנו מתפללים שיחזרו בשלום הביתה, שהמדינה שלנו תפרח. שאנשים יהיו טובים אחד לשני, ונהיה יותר חברים".