"ביום שישי יצאתי לריצה ארוכה של 23 ק"מ", נזכר עידו הרשקוביץ בבוקרו של ה-10 בנובמבר, לפני כשלושה חודשים. "זה היה אימון לקראת מרתון שאחי הקטן אליה שיכנע אותי לרוץ איתו. ההורים הגיעו באותו יום להתארח אצלי בשבת, וב-8 בערב, אחרי הסעודה, נשפכתי והלכתי לישון. ב-10 אשתי עדי העירה אותי. 'עידו, קום, יש חיילים בסלון', היא אמרה. לא כל כך הבנתי בשנייה הראשונה, אבל כשיצאתי לסלון וראיתי את שלושת המודיעים, הבנתי מיד שאחי הגדול יוסי נהרג. ההורים שלי עוד היו בחדר, ואני הודעתי להם".
רס"מ (מיל') יוסי הרשקוביץ ז"ל היה המנהל הנערץ של תיכון אורט פלך לבנים בירושלים. בשבת השחורה הוא הוקפץ למילואים, וביום ה-34 למלחמה נפל בצפון רצועת עזה מפיצוץ מטען חבלה, שפגע בו ובשלושה מחבריו בשעה שיצאו לבדוק פיר מנהרה שהתגלה ליד מסגד והתברר כממולכד. הוא הותיר אחריו אב ואם, רעייה, חמישה ילדים וחמישה אחים - ששני הצעירים שבהם הגשימו חלום לפני שלושה ימים; עידו ואליה השלימו בים המלח את ריצת המרתון הראשונה שלהם ("והאחרונה", מבטיח עידו). הם לבשו חולצות שנושאות את שמו של אחיהם, נחנקו מדמעות לאורך המסלול - והרשו לעצמם להתפרק זה בזרועותיו של זה רק לאחר שחצו את קו הסיום, והעניקו את המדליות לאבא ואמא שבאו כדי לעודד וללוות אותם.
"בשבת, אחרי שהגיעה הבשורה הקשה, היינו כולנו אצל ההורים", נזכר עידו. "אליה ואני ישבנו יחד, ואמרתי לו - אליוק, הלך גם המרתון. הוא ענה 'ממש לא'. אליוק, זה סופי, הוספתי. במהלך השבעה ניגש אליי אחד המנחמים ושאל אם אני עידו. 'אני אלעד זינגר, המאמן שלכם', הוא סיפר. הכרנו רק דרך קבוצת ווטסאפ, ועד אז לא נפגשנו. 'אני רוצה להשתתף בצערכם', אמר, 'ורציתי לעדכן אותך שאתה עושה מרתון לזכרו'. עניתי - לא יקרה, נקודה. אבל הוא פשוט ישב לי על הראש, וייאמר לזכותו שיש לו כוח שכנוע. איכשהו, אחרי שבועיים באפס פעילות, הסכמתי בסוף, למרות שלא הייתי במוד.
"האימונים למרתון הם מפרכים, וכוללים הרבה ריצות ארוכות. במהלך הריצות האלה, כשאתה ברגעי משבר, אתה מדמיין כל מיני דברים שיכולים לעזור לך להתמקד. אני דמיינתי שכל המשפחה מחכה לי בקו הסיום, עם הילדים וההורים והאחים, והיה לי ברור שיוסי יעמוד שם. הוא תמיד בלט קצת מעל כולם, כי כזה הוא היה - אח מפרגן, שנותן מילה טובה בכל הזדמנות ונמצא שם בשבילך. אבל בחודשים האחרונים, כשהתכוננו לריצה, ידעתי שהפעם הוא לא יהיה. וזה היה לי קשה".
עידו (38), נשוי ואב לארבעה ממזכרת בתיה, הוא מנכ"ל החברה הכלכלית של עיריית ירושלים; אליה (35), נשוי מתל אביב, עובד כמנהל פיתוח עסקי בחברת Inferow. הם נדבקו לפני כשנה וחצי בחיידק הריצה, והשתתפו אשתקד בחצי מרתון בתל אביב. כשהחליטו ללכת על האתגר הגדול, הם ניסו לשכנע את יוסי. "הוא היה רץ חובב, ופה ושם דיברנו איתו על זה, אבל ללא הצלחה יתרה", צוחקים השניים. לקראת מרתון תל אביב 2024 הם הציבו לעצמם מטרה - להשלים את 42 הק"מ בפחות מארבע שעות; וכשהמרוץ נדחה בגלל המלחמה, הם החליטו לא לוותר ומיהרו להירשם למרתון ים המלח.
האתגר הספורטיבי הפך למפעל הנצחה. האחים הרשקוביץ הדפיסו חולצות שעליהן מוטבע המוטו של יוסי, "Just do good", ולצידו הופיע הכיתוב "זוכרים את יוס". המאמן זינגר וארבעה מחבריהם הטובים - חגי פליישמן, רן ישראל, אביחי בר אילן והלל המאירי - הצטרפו אליהם ורצו איתם.
ביום חמישי, לפני שנסעו לים המלח, פקדו השניים את קברו של יוסי בחלקה הצבאית בהר הרצל. כשסיימו להתמקם במלון, יצאו לאימון שחרור של 3 ק"מ כדי לבחון את תנאי השטח, קיימו את סעודת הפסטה המסורתית, ולמחרת ב-4:30 הם השכימו לקראת הזינוק ב-6:15. ל-700 המטרים האחרונים הצטרפה אליהם המשפחה המורחבת, עם האחים, בנות הזוג והילדים, והם עמדו ביעד שהציבו מראש - וחצו יחד את קו הסיום אחרי 3:57.41 שעות.
"זה אירוע של פעם בחיים, ואני מקווה שיהיה לי את השכל לא לחזור על זה שוב", מדגיש עידו, שעל אף הכאב והעצב מוצא את הדרך לתבל את תיאוריו בהומור עצמי. "הגוף עדיין כואב, ואני אצטרך עוד כמה ימים להשתקם, אבל התחושה טובה. עמדנו ביעד והצלחנו לעשות את זה, למרות שעברנו בדרך כמה רגעים קשים. כל האימונים שלנו היו על כביש, ולא התכוננו לכורכר ולחול המלחי בים המלח. הרוחות במהלך הריצה היו מטורפות, והיינו צריכים להוציא מעצמנו את האקסטרה.
"סביב הקילומטר ה-35 חשבתי שזהו, אין לי את זה. הרוחות החלישו אותי, והרגליים כבר לא עבדו, ואז צעקתי הכי חזק שאני יכול ליוסי שיעזור לי לסיים את הדבר הזה. אני חושב שהוא עזר לי באותו קטע. אליה ואני דיברנו במהלך הדרך שאין מצב שאנחנו לא יורדים מארבע שעות. משכנו אחד את השני, יחד עם החברים שהיו איתנו. המטרים האחרונים היו הכי קלים, כי המשפחה המורחבת חיכתה לנו - כמעט כמו שדמיינתי - וממש סחבה אותנו עד לקו הסיום. הרגשנו שגם יוסי שם".
אליה: "אני הרגשתי ממש טוב במרתון. אפילו היה לי קל יותר מאשר בחלק מהאימונים, אולי בגלל שכל הלחץ השתחרר בתחילת הריצה. בקילומטרים האחרונים הרגשתי שזה כבר לא עניין פיזי, אלא תלוי בראש, ושם חשבתי המון על יוסי. הוא היה איתי בכל מטר ומטר. חשבתי על הסיבה שבשבילה יצאנו לריצה הזאת, ועל המשפחה שמחכה לנו בסוף. בקו הסיום התפוצץ לי הלב, כשראיתי כמה ההורים שלנו התרגשו".
אחרי טקס הסיום, העניקה משפחת הרשקוביץ לחבורת הרצים מגן מיוחד שנושא את תמונתו של יוסי. "כל הכבוד, סחתיין עליכם באמת!", נכתב לצידה; זו ההודעה ששלח לאחיו הקטנים אחרי המרוץ הראשון שלהם בשנה שעברה.
- ומה הוא היה אומר לכם הפעם?
"הוא בטוח היה גאה בנו, מפרגן מכל הלב ואומר ששיחקנו אותה. וגם פולט עוד איזו קלישאה שאין דבר העומד בפני הרצון, או משהו כזה".