בימים האחרונים פרץ וויכוח חריף בין מצדדי תנועת ה- DEI, שהן ראשי תיבות של Diversity Equity Inclusion, לבין אלה שטוענים שהזרם הזה מייצג גזענות מן הסוג החדש ומה שצריך לעשות זה להעסיק אנשים על סמך ביצועים ויכולת ולא על סמך השתייכות לקבוצה כזו או אחרת.
ובכן הנושא הזה הוא מאוד נפיץ, אבל בעיקר מורכב משום שלא פשוט לכמת לא את התפוקות ולא את האפלייה. כך לדוגמא רבים מכמתים את האפלייה בעזרת ההשוואה בין רמות ההכנסה או שנות לימוד. ואם קבוצת אוכלוסייה מסויימת בעלת הכנסה גבוהה יותר מקבוצה אחרת, מיד קופצים למסקנה שמדובר באפליה. אבל כאן מדובר באי שוויון בתוצאה, שהיא גלויה לכל, אבל השאלה הנשאלת היא האם היה אי שוויון בהזדמנויות. אבל גם כאן הנושא הוא מורכב. למשל, סביר שילדים שמקבלים תמיכה גדולה יותר מההורים יתפרנסו בעתיד טוב יותר מבני גילם שלא קיבלו תמיכה כזו. מורכבות נוספת נובעת מהבדלים ביכולת בין אנשים. למשל, באותה שכונה יכול להיות ילד עם יכולות מולדות גבוהות יותר מחבריו ועל כן הוא צפוי להתפרנס טוב יותר בעתיד מחבריו. כל הדברים הללו מסבכים את הניתוח עד מאוד. זאת, משום ששכל הדברים הללו לא גלויים לעין ולכן קשה מאוד להגיע למסקנות לגבי הסיבות לאי שוויון בהכנסה.
וכמו שכבר כתבתי לא פעם בעבר, ספורט משמש כמעבדה מצויינת ללמוד את נושא האפלייה. הרי שהכל גלוי לעין, הן היכולת, הן הביצועים והן התוצאה הסופית של התחרות ולכן קל יותר להסיק מסקנות. אקדים ואומר, למרות שהספורט התקדם שנות אור מאז 1947, שנה שבה ג'קי רובינסון ,שחקן ממוצא אפרו-אמריקאי, שותף לראשונה בליגת הבייסבול המקצוענית, האפליה עדיין קיימת. למשל, במחקר שפורסם לפני כמה חודשים, קבוצת חוקרים מנורבגיה, רוסיה ושוויץ מצאו שקבוצות חובבניות באיטליה נענו פחות לבקשה של שחקנים עם שמות יהודיים להשתתף באימוני הקבוצה בהשוואה לשחקנים עם שמות לא יהודיים.
גם שופטים לא חסינים בפני הטייה (כנראה לא מודעת). כבר כתבתי בעבר ששופטים מוטים לטובת הדומים להם (או לרעת השונים מהם). למשל שופטים בכדורגל שוויצארי, שחולקים שפה משותפת עם אחת הקבוצות, מוציאים הרבה יותר כרטיסים צהובים ואדומים כנגד קבוצה שבאה מאזור לשוני אחר. שופטים בקפיצות סקי, החלקה אומנותית ורכיבה על סוסים מעניקים ציון גבוה יותר לבני ארצם.
גם NBA, ליגת הכדורסל הטובה בעולם, ידעה שערוריות על רקע אפליה. כך למשל, במחקר שפורסם בשנת 2010, שני חוקרים (ג'וזף פרייס וג'אסטין וולפרס) מצאו ששופטים נהגו לשרוק ליותר פאולים נגד שחקנים שהיו בצבע עור שונה מהשופטים (שופטים שחורים נגד שחקנים לבנים וההיפך). המחקר הזה עשה הרבה רעש ורשויות ה- NBA יצאו במסע הסברה לשופטים על התופעה. חשוב לא פחות, במחקר המשך, שהתפרסם כעבור שמונה שנים על ידי אותם חוקרים (בתוספת דווין פופ) נמצא שהרעש התקשורתי ומסע ההסברה עזרו ותופעת האפלייה/הטייה נעלמה לחלוטין.
מחקר חשוב אחר התפרסם בשנת 2000 על ידי סטפן זימנסקי, שבחן את ביצועי הקבוצות בכדורגל אנגלי כפונקצייה של מספר השחקנים השחורים. המחקר מצא ששחקנים שחורים השתכרו שכר נמוך יותר, דבר שהעיד על ביקוש נמוך על שרותם. יחד עם זאת, קבוצות עם יותר שחקנים שחורים השיגו תוצאות טובות יותר. המשמעות היא, שלמרות ששחקנים שחורים היו לכל הפחות לא פחות טובים, בעלי קבוצות בחרו לא להעסיק אותם ושילמו על כך ביוקר על כר הדשא. גם המחקר הזה עשה הרבה רעש וכעת קשה יותר לדמיין שקבוצות בכדורגל אנגלי יפלו שחקנים על רקע צבע העור (או כל רקע אחר).
משמעות הדבר היא שהעלאת הנושא של אפליה לסדר היום הציבורי בהחלט חשובה ובהחלט עוזרת. הסיבה לכך היא שספורט מקצועני הוא תחרותי ביותר ועל כן כל קבוצה מחפשת כל דבר שאמור לעזור לה להצליח. ולכן, אם מציפים את בעיית האפלייה, שאכן עדיין קיימת, הבעיה אמורה להיפתר כפי שמצופה משוק תחרותי (לפי גארי בקר, זוכה פרס נובל בכלכלה).
אז בספורט זה פשוט. קבוצות שרוצות להצליח יעסיקו את השחקנים על פי ביצועיהם ולא על פי השתייכות לפלח כזה או אחר באוכלוסייה. במילים אחרות, תחרות אמיתית עם אינפורמציה מלאה נותנת מכה אנושה לאפלייה (אלא אם מישהו בוחר במודע להתעלם מפלח אוכלוסייה ולשלם על כך מחיר). לצערי, החיים מחוץ לספורט מורכבים יותר ולכן, כנראה נמשיך להתווכח מה עדיף: להעסיק מישהו על סמך יכולת או על סמך השתייכות לפלח אוכלוסייה כזה או אחר.
אלכס קרומר הוא פרופסור מן המניין לכלכלת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת מולדה, שבנורבגיה. תחומי המחקר שלו כוללים את כלכלת ספורט, ספורט אנאליטיקס, כלכלה התנהגותית, תיאוריה של תחרויות וקבלת החלטות. הוא גם משמש כמרצה אורח במגמה לניהול עסקי ספורט באוניברסיטת בן גוריון בקורס בקבלת החלטות בסביבה תחרותית.
ניתן לעיין במחקרים שלו באתר הבית שלו