חומות של תקווה

אם יש דבר אחד שהפלייאוף ב- NFL שב ומזכיר לאוהדים, לפרשנים ולקבוצות המשתתפות הוא החשיבות הקריטית של ההגנות. אפילו בעונה הזויה וסהרורית זו הוכח כי קלישאת הפוטבול (וגם הכדורסל והכדורגל) הגדולה מכולן, אינה עומדת בסכנה: הגנות מנצחות משחקים. באשר להתקפות, ובכן, הן מוכרות כרטיסים. סוף השבוע הקרוב מפגיש כמה מההגנות הטובות ביותר בליגה בעימותים חזיתיים. לפניכם דירוג חמש ההגנות הטובות ביותר שנותרו במאבק, לא רק על הפרס הגדול, אלא גם על תואר ההגנה הטובה מכולן.

1. בלטימור רייבנס

ההגנה הטובה ביותר בהיסטוריה של הליגה, לפחות מבחינה מספרית, ספגה במהלך העונה הסדירה שיא שלילי של 156 נקודות. המפגש שלה מול דנוור ברונקוס הוסיף למאזן המדהים (של פחות מ –9 נקודות בממוצע למשחק) 3 נקודות בלבד. הכוח מאחורי ההגנה של הרייבנס הוא התיאום הקבוצתי. יותר מכל ההגנות האחרות ברשימה, הרייבנס אינה קבוצת הגנה המתבססת על יכולת אישית. למרות ריי לואיס, סאם אדאמס, מייקל מקררי ורוד וודסון, הרייבנס תלויים על התיאום בין שלושת הקווים בהגנה.

הם מסונכרנים בעיקר על יצירת חורים בקו ההתקפה של היריב, דבר המאפשר להם לעצור את מהלכי ההתקפה עוד בשלב המוקדם שלהם. הקו הקדמי הענק שלהם ממוקד על הכדור, לאו דווקא על הקווטרבק, וייעודו העיקרי לפרוץ חורים באמצע ולאפשר למיומנויות התיקול של לואיס ובולוור בליינבקר לבוא לידי ביטוי. הקו האחורי משחק בעיקר הגנה אזורית, שתכליתה כיסוי שטחים. בשמונה המשחקים האחרונים, בהם הם עומדים על שבעה נצחונות והפסד אחד בלבד, הם שיכללו מיומנות זאת לכדי שלמות.

2.מיאמי דולפינס

גם הדולפינס שברו השנה שיא בספיגת נקודות. אמנם מדובר בשיא מועדון, אולם אף קבוצה של הדולפינס לא ספגה מעולם מספר נמוך יותר מ-225 נקודות, המספר אותו ספגה ההגנה השנה. הדולפינס פתחו את השנה הלומי פוסט טראומת הפרישה של דן מרינו. מקבוצה שהתבססה, כמעט באופן בלעדי, על היכולת של מרינו להשיג יארדים באוויר, הפכה הדולפינס לקבוצה שמשיגה יארדים על הקרקע וסומכת באופן עיוור על היכולת האישית של שחקני ההגנה שלה. מוזר, אבל ההגנה של הדולפינס שנייה מהסוף רק לסיינטס במספר השחקנים שנשלחו לפרובול.

מוזר, משום שגארדנר, טיילור, בוונס, סרטיין, טיילור, מדיסון, מריון ותומס הם שחקני הגנה שמצטיינים בעיקר ביכולת האתלטית והאינדיבדואלית שלהם. הדולפינס ממעטים לשחק זון בליץ, ומעדיפים לתקוף את קו ההתקפה עם שישה ושבעה שחקנים, תוך אמונה עיוורת ביכולת של הקו האחורי שלהם לעצור את הרסיברים היריבים באחד על אחד. אלמלא התצוגה המרשימה של הרייבנס מול דנבר, הדולפינס היו ממוקמים שלב אחד גבוה יותר.

3.טנסי טייטנס

למרות שהמשחק מול הרייבנס יהיה טבילת האש הראשונה שלה בפלייאוף השנה, ההגנה של טנסי הוכיחה במהלך העונה הסדירה כי היא שייכת לעילית של הליגה. מדובר בהגנה ממושמעת מאוד, אשר ממעטת לשגות בכיסוי בקו האחורי, מהירה להגיב ולצמצם פערים ומסוגלת ביום נתון לשתק כמעט כל משחק ריצה בליגה. החולשה העיקרית שלה היא חוסר הניסיון בקורנרבק. למעט סאמארי רול המעולה, הדיים והניקל דיפנס של הטייטנס סובל מעודף בשחקנים שזו שנתם השניה והשלישית בליגה בלבד. ג'ף פישר בנה את ההגנה שלו לפני שנתיים, לטווח הבשלה משוער של חמש שנים.

ההצלחה הפנומנלית בפלייאוף של השנה שעברה הוכיחה כי ההגנה של הטייטנס בשלה כבר מאתמול. כדאי לשים לב לג'בון קירס, בעונתו השניה בליגה בלבד, וכבר אחד מהדפנסיב ליינמן הטובים בנמצא.

4.פילדלפיה איגלס

ג'ים ג'ונסון (לא לבלבל עם ג'ימי ג'ונסון), מתאם ההגנה של האיגלס מאמין בשמירה אזורית ובזון בליץ כאסטרטגיה הגנתית מתמשכת. הוא מרגיש כי למעט בובי טיילור המנוסה, אין לו עומק עמיתי בקו האחורי, ולמעט יו דאגלס, אין לו מוקד לחץ בקו הקדמי, לכן העדיף להתאים אסטרטגיה הגנתית שתהלום את היכולות האתלטיות של שחקניו. הזון בליץ יוצר בלבול אצל קווטרבק היריב, בכך שהוא שולח סייפטיס וקורנרבקס לבליץ, בעוד הליינבקרים והדפנסיב אנדס יורדים לכסות מסלולי מסירה קצרים.

מצב זה מאלץ את קווטרבקי היריב להגיב במהרה, ולא אחת למצוא עצמם אנוסים להיפטר מהכדור או למצוא עצמם נחטפים על ידי דפנסיב אנדס וליינבקרים. המשחק מול טמפה ביי, שהיא בעלת הגנה מפוארת משל עצמה, היווה דוגמא טובה להצלחת חשיבה הגנתית זו. עקב האכילס היחיד של אסטרטגיה זו היא העובדה שיש בה הימור מסוים. קווטרבקים מיומנים וקרי רוח מוצאים שחקנים שלהם באחד על אחד, לרוב במיס מאצ'. האיגלס שיחקו במחוז חסר בקווטרבקים איכותיים. נכון לעכשיו, עם הדחת הראמס, נדמה כי מפגש אפשרי ביניהם לדונטה קולפפר יספק תשובה לגבי מידת ההשתלמות של ההימור.


5.ניו אורלינס סיינטס

ההגנה הצעירה ביותר ב-NFL מתבססת בעיקר על האתלטיות המדהימה של שחקני הקו הקדמי שלה. לרוי גלוור (שהוביל השנה את הליגה עם 17 סאקס) וג'ו ג'ונסון המצוין, שהולך לפרו בול, קורעים לגזרים את הכיס של קווטרבק היריב. ג'ים האסלט, שהיה מתאם ההגנה של הסטילרס בשלוש השנים האחרונות, למד את הפילוסופיה של ביל קאוור שאומרת "שמות לא מנצחים משחקים. שחקני פוטבול עושים זאת".

הוא העמיד הרכב שכולל שני רוקיס ושלושה שחקנים בעונה השניה שלהם בליגה, ושלח אותם לרדוף, עד שישיגו, כל דבר שלא לבוש בצבעים שלהם. הסיינטס מעוניינים ליצור בלאגן על המגרש ולא מפחדים מקווטרבקים מאלתרים. להפך, הם מאמינים כי האתלטיות שלהם טובה יותר משל כל התקפה שניצבת מולם. העימות בסוף השבוע הקרוב מול הויקינגס מבטיח להם מבחן של ממש, מול ההתקפה האתלטית ביותר בליגה. ההגנה של הסיינטס היא השלישית בליגה בגרימת איבודי כדור. יכולת זו מאפשרת להם לחזור למשחקים, באמצעות ההגנה, גם כאשר אארון ברוקס מחפש משמעות לחיים בהתקפה. הם כיפיים מאוד, אבל נוטים לטעות גם מול התקפות משוכללות פחות מזו של הויקינגס. הולך להיות מעניין.