שייט בים הבלאטי: תמיר בלאט, האחראי הלא מבוגר

לפני שנתיים וחצי, כשעודד קטש עוד חשב שיקבל הזדמנות להישאר ולבנות מחדש את הסגל של פנאתינייקוס, הוא חשף בריאיון עיתונאי כמה מתוכניותיו. כיאה למועדון שסבל אז מבעיות כלכליות חמורות, המאמן חיפש גניבות במחיר מציאה - וסימן מועמד בן 23 מהפועל אילת, ג'וש ניבו שמו.

האוהדים היוונים הרימו גבה ולא ממש אהבו את הרעיון של קטש, בעיקר משום שלא שמעו על השחקן האלמוני. מפה לשם, הישראלי הועזב לאחר הזכייה באליפות, ניבו קיבל הזדמנות ללבוש ירוק ביורוליג (אבל בז'לגיריס קובנה), ובאתונה נחת בכלל ג'רמי אוואנס המקשיש, שלא תרם דבר בדרך לעוד עונה אבודה בקרקעית הטבלה. המאמן והסנטר איחדו כוחות לפני שנה וחצי במכבי תל אביב, ונראה שעכשיו מגיע שיתוף הפעולה ביניהם לשיאו.

19 נקודות בממוצע. 26-18 לשתיים (69.2%). 23-21 מהעונשין (91.3%). 8 ריבאונדים, מהם 3.6 בהתקפה. מדד 26. אלה לא המספרים שהעמיד אדי טבארס, אלא ניבו בשלושת המשחקים האחרונים. מלכתחילה הוא מציג גירסה משופרת העונה לעומת אשתקד, אז עמד על 7.4 נקודות לערב בלבד, אבל מה שאירע בעשרת הימים החולפים לקח אותו כבר לספרות אחרות.

משחק הפיק אנד רול שלו, בעיקר עם לורנזו בראון ותמיר בלאט, הועלה לדרגת אומנות - והאיש שפוגע רק ממטר, מוצא עצמו שוב ושוב קולע לסל ממטר. לפעמים בלייאפ, לא מעט בדאנקים, וגם הפלואוטרים נכנסים לו. ואם ההגנה חושבת להעניש ולשלוח אותו להרוויח את לחמו מהקו - בכל זאת, האיש עומד על 67.6% בקריירה - אז האחוזים שלו בעת הזו לקוחים כבר מעולמות תוכן שונים לגמרי. רגע, 21 מ-23, לסנטר! אלה כבר מספרים של גדולי הצלפים, איפשהו בין ננדו דה קולו לשרונאס יאסיקביצ'יוס.

לראשונה העונה, הצליחה מכבי תל אביב לעצור יריבה על 70 נקודות בלבד. היא מגיעה לקו מחצית הדרך עם מאזן 7:10, בין המקום הרביעי לשישי או לשביעי, בלי יד אליהו, שוב ללא ווייד בולדווין, ועושה זאת אחרי שבוע שנראה כמו חודש; הזרים מרדו בהחלטה לקצץ בשכרם, הישראלים חשו בוודאי שהופקרו על ידי חבריהם (למרות שגם הם סובלים מהקיצוץ) ונשלחו לבדם לליגת העל, והקבוצה כולה הספיקה להתאמן רק פעם אחת יחד לפני המשחק בקובנה.

אז נכון שז'לגיריס היא קבוצה בינונית להחריד. ונכון שהצעד של שחקניה, שהתייצבו מאחורי מאמנם ומנעו את פיטוריו לפני שבועיים, כבר נראה פחות הרואי ומוצדק. ונכון ונכון ונכון. תמיד, בכל משחק ומול כל יריבה (שאינה ריאל מדריד, כמובן), אפשר למצוא את נקודות התורפה ואת התירוץ לגמד ולהקטין. אבל האמת היא, כפי שהוסבר כאן אתמול בצהריים, שהניצחון הזה רחוק מלהיות מובן מאליו.

קטש הוא הדמות המתאימה והנכונה ביותר לסחוב את מכבי תל אביב דווקא בעונה המוטרפת הזו. כשהקהל המחבק נמצא במרחק 1,800 ק"מ, וראשי המועדון הופכים ל-bad guys שנסוגים מהסכמים ונכנסים לכיס של השחקנים, הדרך להתפוררות עלולה להיות קצרה והרסנית. אבל האדם על הקווים, שנראה מהצד עדין מדי (אוקיי, יש מצב ששופטי היורוליג לא יסכימו) ואפילו אדיש, מצליח לגייס את המחויבות האישית של אותם שחקנים כלפיו וכלפי עצמם, וכנגזרת מכך כלפי הקבוצה כולה. העדינות הזו, במצב העדין ממילא, היא בגדר יתרון. התוצאות נראות בשטח, ובעיקר בטבלה.

ריאל, מונאקו, באסקוניה ומכבי הן ארבע הקבוצות היחידות ביורוליג שמחזיקות כרגע במאזן חוץ חיובי. הצהובים רשמו אמש את ניצחונם הרביעי כאורחים; עד כמה זה לא מובן מאליו? בעונה שעברה הם הגיעו לנקודת הציון הזו רק במחזור ה-28, אי אז בחודש מרץ. את המאזן הביתי המבריק מאשתקד (2:15 בליגה הסדירה) הם כבר לא ישחזרו, בין היתר בגלל שפשוט אין להם בית, והם מצליחים לחפות על כך במשחקים שהיו עקב האכילס שלהם.

מכורי הפנטזי למיניהם נוהגים לעקוב באדיקות אחר הליגות המקומיות, כדי לאתר שחקנים שנפצעו ועלולים להיעדר וגם כדי להתחקות אחר מגמות שמשתנות, כוכבים שנכנסים לכושר (או למשבר) ומחליפים שמצאו את הרגע כדי להשתדרג ולהתקדם.

לא תמיד יש קשר בין מה שקרה בזירה הפנים-ארצית למה שיתרחש כעבור שלושה או ארבעה ימים ביורוליג. מיטיבי הלכת זוכרים הצגות גדולות של מליח מחמוטוגלו ודואוש בלבאי בליגה הטורקית, שלאחריהן הם ראו פרקט רק בחימום. רק לפני שבוע וחצי העמיד ניקולה מילוטינוב דאבל-דאבל אימתני של 21 נקודות ו-21 ריבאונדים בניצחונה של אולימפיאקוס על קארדיטזה, ואז קיבל דקה אחת בלבד מול וילרבאן, סתם כי ככה התחשק ליורגוס ברצוקאס.

אבל במסגרת העונה המוזרה שעוברת על מכבי תל אביב, השתנו סדרי בראשית גם בתחום הזה: הכוח המקומי, שהביא באופן בלעדי את הניצחון בבאר שבע, היה חתום גם על רבים ממהלכי הקלאץ' בקובנה. בדקות הסיום, כשז'לגיריס נגסה בהפרש ואיימה להשלים קאמבק, היו אלה הישראלים שעצרו את הסחף, פעם אחר פעם: שלשה של בלאט העלתה ל-56:66 ועצרה ריצת 9:2; כשהליטאים הגיבו בשלשה משלהם, רומן סורקין היה שם כדי לנעוץ עוד אחת משלו, ולא נתן להם להתקרב; ז'ל הורידה ל-72:66 ל-76:70? בלאט דאג להגדיל מחדש ולשבור אותה באופן סופי.

ובכלל, שאלתם את עצמכם איך הצהובים הגיעו ליתרון האסטרונומי, שבדיעבד גם סידר להם את הניצחון? בשלהי הרבע השלישי שיגר קטש לפרקט חמישייה שהורכבה מארבעה ישראלים (בלאט, ג'ון דיברתולומיאו, רפי מנקו וסורקין) וחסיאל ריברו אחד, והיא זו שטסה ל-0:11 בפחות משתי דקות וחצי.

כל טקסט שיעסוק בניצחון אמש, ולא יתמקד בבלאט, יגרום לו עוול. ז'לגיריס, עם הגארדים הקטנים והלא אתלטיים שלה, היא יריבה בהזמנה עבור המחליפים של מכבי - שסוף סוף לא סבלו משום נחיתות פיזית מול השחקנים שנגדם. אבל בערב שבו בולדווין שוב חסר, בראון הזיק יותר מאשר הועיל, אנטוניוס קליבלנד איבד את הראש בזריקות שטותיות וסופסל, ודיברתולומיאו היה מהוסס ולא איים על הסל במשחק החזרה שלו - מספר 45 היה האחראי הלא מבוגר בקו האחורי.

אלה לא רק סלי הקלאץ' שקלע וגודש האסיסטים שחילק. הפעם, בלאט נטל פחות סיכונים והרפתקאות, ולא ירה שלשות בתחילת התקפה, בלי שאף אחד אחר ייגע בכדור; הוא גיוון את האיום שלו לסל, ואפילו הגיע לקו - אחרי שישה משחקים ו-125 דקות שבהם לא עשה זאת.

שחקנים שעוברים מקבוצת תחתית לקבוצת צמרת נוטים לסבול באופן טבעי מירידה בתפוקה. לא אצל הרכז הישראלי: 8.1 נקודות העונה במכבי תל אביב, לעומת 6.8 אשתקד באלבה ברלין; 5.1 אסיסטים מול 4.6; 61.1% לשתיים כנגד 26.5%; 43.1% לשלוש מעל 35.7%. אבל רגע... בעונשין הוא נסוג מ-89.5% ל-87.5%. לפטר!

"אנחנו חייבים שחקן בעל כישורים, שיהיה שחקן תמיר!", דרש שמעון מזרחי בסרטון הוולקאם המוזר-משהו שהפיקה מכבי תל אביב בקיץ. חתיכת שחקן, בלאט.