דרייב פתיחה בבפאלו קשה לכל קבוצה אורחת, במיוחד בדצמבר. מזג האוויר קר, הרוחות שורקות והאצטדיון מלא בכל החברים הפנאטים של ה"בילס מאפיה". מלבד גליץ' בודד ומוזר מול דנבר, קבוצה "קרה" בפני עצמה, ג'וש אלן והחברים מצפון ניו יורק ניצחו בכל משחקי הבית העונה.
דאלאס הייתה אמורה להוות אתגר רציני לבילס ולהפך. שבוע אחרי שרמסו את פילדלפיה ועלו לראש ה-NFC מזרח, הקאובויס עמדו בפני מבחן אופי מול קבוצה שנוטה להרים את הרמה של עצמה כשמדובר ביריבה איכותית. ובכן, גם הפעם הם כשלו. הדרייב הראשון של הבילס הניב טאצ'דאון, של הקאובויס הניב פאנט (בדאון רביעי ו-23) ומכאן הדרך לפיאסקו הייתה קצרה.
קלישאה עתיקה גורסת כי "אתה טוב כמו המאזן שלך". אם דאלאס על 4:10 ו-15 ניצחונות בית ברציפות, שמתפרשים על כמעט שתי עונות שלמות, לא נותר לנו אלא להאמין שהיא קבוצה מובילה בליגה. הלו"ז שלה מראה תמונה מעט שונה ומערער מעט את התפישה הזאת. להוציא את הניצחון על האיגלס בשבוע שעבר, הקאובויס לא ניצחו העונה אף קבוצה שעומדת כעת על מאזן חיובי. כשהגיעו לסן פרנסיסקו באוקטובר הם נרמסו 42:10 וכך גם בבפאלו ביום ראשון האחרון. אז מדוע שנאמין להם ובהם?
דאק פרסקוט מועמד ל-MVP. המספרים שלו נהדרים - עדיין לא כמו 2021 אבל הקצב דומה - והקאובויס ירשמו את אחת העונות ההתקפיות הטובות ביותר שלהם. הצרה היא שהם כמעט תמיד טובים בעונה הרגילה, אבל כבר קרוב לשלושה עשורים, מאז הזכייה האחרונה בסופרבול ב-1995, פשוט לא מסוגלים לנצח בפלייאוף. בשמונה עונותיו פרסקוט ניצח פעמיים בינואר, וגם הוא לא הצליח לשנות את האופי הרך שלופת את המועדון במשך 27 שנים.
אנחנו אמנם באמצע דצמבר, יש עוד שלושה משחקים בקופה והכול יכול להשתנות, אבל פרסקוט והקאובויס לא נותנים לנו סיבות להאמין שהשנה זה ייראה אחרת. לדאלאס יש שני משחקים לא פשוטים - במיאמי ונגד דטרויט, ובמשחק האחרון היא אמורה לטייל מול וושינגטון. זה בדיוק הזמן להתחיל לגדל ביצים.
לאחר שנכח במשחק החיוור בפוקסבורו, בו ניצחה קנזס סיטי את ניו אינגלנד, אבנר שביט היטיב לבטא את הבנאליות שהיא כשם שני לביל בליצ'יק: " העיתונאים אפילו לא טרחו לשאול אותו על עתידו כי ידעו שיענה את התשובה הרגילה - 'אני עסוק רק במשחק הבא'".
זה בליצ'יק, הוא כבר לא ישתנה. בתשובה שלו ובאכזריותו האופיינית לעיתונאים אין שום דבר מפתיע. מה שבכל זאת מעורר תהייה הוא השקט היחסי שליווה את הדיווח ב-NBC מהשבוע שעבר, על כך שהפטריוטס עומדים להיפרד ממאמנם אחרי 24 שנים של נישואים מאושרים.
ההחלטה של רוברט קראפט, שלפי אותם דיווחים כבר התקבלה, הגיונית על פניה. הפטריוטס לא נראים כמו קבוצת פוטבול, וזו בעיה שלה אחראי יותר בליצ'יק ה-GM מאשר בליצ'יק המאמן. מאחר שמדובר באותו אדם (אף על פי שבמקרה שלו לא נופתע אם נגלה שהוא בכלל רובוט), לא ניתן לפטר את בליצ'יק האחד בלי לוותר על בליצ'יק האחר. ובכל זאת, עדיין מדובר באדם שהוא מוסד פוטבול בפני עצמו, האיש שלקח למחוזות אחרים את המשפט המפורסם של וינס לומברדי "הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד". לעניין של ניצחונות עוד נגיע, אבל לסכם 24 שנים בדיווח אינסייד יבשושי שהגיע ממקור עלום בקבוצה, כנראה מסביבת משפחת קראפט, פשוט נראה כמו אירוע "קטן" מדי.
המורשת שלו מעולם לא הוטלה בספק, אבל ארבע השנים האחרונות יצרו הפרדה ברורה בין בליצ'יק עם טום בריידי לבליצ'יק בלעדיו. יחד הם היו כוח עצום, שושלת לא הגיונית שכמותה לא הייתה מעולם ב-NFL - קבוצה שהגיעה לסופרבול תשע פעמים ב-19 שנים. שש הטבעות שלהם היו הוכחה ניצחת לכך שמדובר באחד מהפאוור-קאפלס הגדולים בהיסטוריה של הספורט. זה היה נכון לשעתו וכנראה נכון גם בראייה לאחור, אבל אז הם נפרדו ובריידי לקח את הטבעת השביעית מחוץ לניו אינגלנד, שלא תחת המאמן שטיפח אותו. בשלוש העונות שלו בטמפה ביי הוא זכה בסופרבול ופעמיים נוספות הגיע לפלייאוף. בליצ'יק, עם קאם ניוטון, מאק ג'ונס וביילי זאפי, הדריך בינואר בפעם אחת מקרית. בשנים האחרות הוא בסך הכול קיבל בחירות גבוהות בדראפט.
השנה, כשניו אינגלנד מועמדת רצינית לבחירה מספר 1, קראפט העדיף שמישהו אחר יהיה נוכח בדראפט.
האם כל זה אומר שההיסטוריה טועה, שבריידי היה עושה את מה שעשה בלי המאמן שלו? כמובן שלא, כי בליצ'יק היה ועודנו מאמן פוטבול אגדי, וספק אם מישהו בכלל היה מגלה את בריידי אלמלא הגיע לניו אינגלנד (וגם הכניסה של מו לואיס מהג'טס בחזה של דרו בלדסו תרמה לעניין). עם זאת, בכל יום שעובר החלו בבוסטון להבין כיצד בריידי כיסה על מחדלי ה-GM שלו. כשהוא הלך, כל מה שהוסווה לאורך השנים יצא החוצה. זוכרים את המשפט של לומברדי? אז ביל בליצ'יק, הקוסם שבכובע שלו אין ספור שפנים, כבר לא מסוגל לנצח.
מאמן ותיק אחר על הכוונת הוא מייק טומלין. באופן יחסי לחומר השחקנים שיש לו, טומלין הוציא את המיטב מהקבוצה בחלק הראשון של העונה, אבל הסטילרס חזרו לגודל טבעי ועם שלושה הפסדים רצופים הפלייאוף לא נראה בהישג יד, אף על פי שטכנית הם חזק בתמונה.
פרשנים רבים החלו להצביע על טומלין, שעומד על הקווים בפיטסבורג כבר 16 שנה, כמאמן הבא שנמצא על "הכיסא החם". יתרה מזאת, אחד האנשים שביקרו אותו בשבוע שעבר, לפני ההפסד האחרון לאינדיאנפוליס, הוא לא אחר מבן רות'לסברגר, ששיגר חץ חד ולא מרומז: "אתה לא יכול לקחת פסקי זמן מטופשים במהלך המשחק כדי להישאר בלעדיהם לקראת סיומו. עבורי, זה אימון גרוע". מדובר בקוורטרבק שהגיע תחת טומלין פעמיים לסופרבול. זו לא עוד אמירה.
האם כמו בניו אינגלנד תם עידן גם בפיטסבורג? כל הסימנים מראים שכן, אם כי דברים עשויים להשתנות אם הסטילרס בכל זאת יגיעו לפלייאוף. איך הם יעשו את זה? עם לו"ז שכולל משחק בית מול סינסינטי ומשחקי חוץ בסיאטל ובבולטימור זה לא ממש ברור.
למשחקי מאנדיי נייט יש הילה משלהם, והוכחה לכך קיבלנו שוב במפגש בין סיאטל לפילדלפיה. האיגלס, שנראו בלתי מנוצחים, ספגו הפסד שלישי ברציפות, שבקלות יכול היה להיות הרביעי אלמלא הניצחון המזליקי על בפאלו.
אבל יש מאנדיי נייט ויש מאנדיי נייט. המשחק בין סן פרנסיסקו לבולטימור הוא אבי כל משחקי יום שני שראינו השנה. שתי הקבוצות הכי טובות בחטיבות נפגשות למה שנראה כמו אירוע מטרים לסופרבול, אם כי אתם יודעים איך זה בפלייאוף (ולו אני בולטימור, לא הייתי מסיר את העיניים מהבילס).
כך או אחרת, מסקרן במיוחד יהיה העימות בין כריסטיאן מקאפרי להגנה של הרייבנס, שהרשתה ארבעה טאצ'דאונים בריצה בלבד העונה - המספר הנמוך בליגה. המפגש הזה לא רק יהיה הצהרת כוונות רצינית עבור שתי הקבוצות, הוא כנראה גם יבטיח למנצחת את שבוע החופש הנכסף בפלייאוף.