הוא עלה מהנוער ומיד התחבב על המאמנים, היה המוכרז הראשון בהרכב של גרונדמן וזכה בבית החולים לביקור מאחד מגדולי השחקנים של הולנד. יהודה גרגיר, ממנועי הקבוצה הגדולה של מכבי ת"א בשנות ה-70, חי בפלורידה ומשחזר גם את הטרגדיה הגדולה שעבר
לפני מספר חודשים קיבלתי טלפון מתוך חבורת שחקני עבר רועשת. השאלה הייתה 'מי לבש בשנות השבעים את החולצה מספר 12 של מכבי תל אביב?' התשובה שלי הייתה, כמובן, 'יהודה גרגיר'.
ריאיון זה נערך בסוף ספטמבר, כשגרגיר הגיע לחופשת החגים מארצות הברית לישראל, אל אחיו הבוגר ממנו בשנתיים ראובן. הוא נקבע בתוך דקות. זה היה לפני אירועי 7 באוקטובר ולכן אין בו התייחסות לאירועים המחרידים שעברה המדינה מאז.
"נולדתי ב-25 בנובמבר 1956 בתל אביב", הוא מספר, "אבא הגיע מהעיר איזמיר בטורקיה, אמא מאלכסנדריה שבמצרים, לשם הגיעה המשפחה מקורסו איטליה. נולדו שני בנים, ראובן הבכור ואני אחריו. גדלנו ברמת אביב, קרוב לכביש בראשי, וכילדים צעדנו ברגל לאצטדיון המכבייה לצפות במשחקי מכבי תל אביב. למדתי ביסודי ב'אלומות' ובתיכון בבית הספר המקצועי 'שבח' ברחוב המסגר".
איך הגעת למכבי תל אביב?
"שיחקנו בעיקר בשכונה ובבית הספר קטרגל. שני מגלי כישרונות של מכבי תל אביב, מיכאל קמפ ויהודה ליבני, שלפו אותי בגיל 10, שם בהמשך הדרך בנערים ג' היו בקבוצה אבי כהן, אלון קפלן, בני טבק, משה גולדנברג, אברהם גולדברג והאח הבדרן ג'ינג'י. אחי ראובן שיחק בקבוצת גיל מבוגרת בשנתיים כמגן ימני ופרש אחרי קבוצת הנוער. כששיחקתי בנערים, המשפחה עברה להתגורר בקריית שלום, מרחק צעדים מהמגרש עליו התאמנו בעיקר. לא שיחקתי הרבה בקבוצת הנוער, בעונת 1971/72בגיל 16 בלבד עליתי לבוגרים, פגשתי שם שמות כמו רוזן, קרקו, בלו, בר נור, עוזרי, טלבי , ירון עוז, מאיר נמני ושפיגל, שחקנים שרק חלמתי עליהם בלילה ובכל שעות היום. פתאום הם איתי יחד, מתבדחים לידי, מחבקים ומעודדים אותי, הבנימין שבחבורה, רק בן 16".
בשלהי העונה הבקיע שער בכורה. "בעונה הזאת זכינו באליפות. הגול היה נגד בני יהודה, עשיתי דאבל פס בלתי נשכח מבחינתי עם דרור בר נור וכבשתי במשחק בו ניצחנו 0:1".
ביום שאחרי ג'רי בית הלוי מזמין אותך אליו למשרד.
"עבדתי במשרדי הטוטו כפקיד, ברחוב קרליבך, הטוטו אז היה בבעלות של ג'רי. בית הלוי האגדי הזמין עבורי עוגה גדולה טעימה. 'ראיתי את הגול שלך, כבוד גדול צומח כאן, גול ראשון לשחקן העתיד שלנו', אמר לי".
וזה לא הכול. "הייתי מגיע לאימונים עם נעלי התעמלות. באחד הימים קרא לי יהודה לבני, ואמר לי ללכת לחנות הספורט בפסז' דיזנגוף של יוסלה מירמוביץ' ולבחור לי נעלי כדורגל חדשות תוצרת אדידס. מירמוביץ' פגש אותי, הגיש לי את נעלי הכדורגל החדשות, ולפני שאמרתי תודה הוא אמר 'כל הכבוד שכבר בגיל כזה רוכשים לך נעלי כדורגל חדשות, אתה בדרך הנכונה , ילד".
איציק שניאור אימן את הקבוצה וקידם אותו. "אצל שניאור שיחקתי הרבה בהרכב, מאמן מאוד קשוח שנתן לי את הביטחון שכל שחקן זקוק לו. הוא ביקש שלא אהיה מוגבל במגרש, שאשחק חופשי עם כוח וביטחון, שלא אפחד".
איך קיבלת את החולצה מספר 12?
"אחרי ששפיגל עזב לצרפת, ירון עוז קיבל את מספר 8. החולצה הפנויה הראשונה הייתה מספר 12, לקחתי אותה באהבה".
יעקב גרונדמן הגיע. "הוא היה מאמן מעולם אחר, נתן ביטחון לכל שחקן, עבורי הוא המכוון של הקריירה שלי. הוא אמר לי כי אני טוב יותר מבקנבאואר ומקרויף. היה למכבי תל אביב משחק נגד דואיסבורג, הכוכב שלהם היה קורט יארה, מהבולטים בשחקני היבשת. גרונדמן אמר לי 'אתה טוב ממנו, אתה הכוכב, הרגשתי ביטחון בשמיים, עשינו תיקו 1:1 ושיחקתי מצוין".
אביו תמך בו לכל אורך הדרך. "הוא אסף כל כתבה בעיתונים וכל תמונה שהשיג, הכין לי אלבומים נהדרים מהקריירה שלי. אמא דאגה כמו כל אמא, הייתי עם חום בבית, מכבי תל אביב ביקשה שאשחק, נגד מכבי נתניה, אבל אמא סרבה, דרשה שאשכב ואנוח במיטה".
הגול הכי יפה שלך?
"בעונת הדאבל 1976/77 עם גרונדמן שיחקנו בימק"א הגועש נגד בית"ר ירושלים, נקבע כדור חופשי ממרחק 35 מטרים, הייתה רוח מאוד חזקה, במצב כזה לא מכוונים את הבעיטה, בועטים חזק, הכדור פגש את הקורה, עבר לקורה השנייה ונכנס לרשת. טבק הוסיף שער, ניצחנו 0:2".
נבחרות ישראל?
"הייתי בנבחרת הנוער תחת המאמן דוביד שוויצר, עם שמות כמו יעקב בוזגלו, רמלר, מכנס, מלמיליאן. בנבחרת הצעירה יש לי הופעה רשמית בודדת נגד הולנד".
עם אבי כהן הייתה לו חוויה בבריכה. "מכבי נהגה להתאסף לפני משחקים במלון רמת אביב. עשינו סיבוב בבריכה, אבי כהן שאל אם אני מוכן לקפוץ עם הבגדים, הנעליים, הארנק והשעון. הוצאנו 100 דולר, הפקדנו אצל ויקי פרץ, קפצתי למים ואספתי את 100 הדולר של אבי. שבוע אחרי אני שאלתי אם הוא מוכן לעוד התערבות, הוא חייך וסירב".
והיה במלון גם סיפור עם השוער יוז'י סורינוב.
"התאספנו ברמת אביב לפני משחק בגביע המדינה. סורינוב התלהב ודרש 'יאללה, יא בני זונות, תתחילו לרוץ ולנצח בלי לחץ'. מרוב התלהבות הוא התרומם ונתן נגיחה חזקה במנורה שירדה מהתקרה. הראש התנפח לו, אבל על המשחק הוא לא ויתר. שוער מצוין, זכרו לברכה".
ההרכב של גרונדמן על הלוח, כלל אותך ראשון. מדוע?
"גרונדמן נהג לרשום על הלוח את ההרכב הפותח לפני היציאה למגרש. הוא התחיל איתי כראשון על הלוח, המתין מספר שניות ועבר לשאר ההרכב. כששאלו אותו למה אתה פותח עם גרגיר ראשון, הוא אמר 'גרגיר זה בנשמה של הקבוצה, ראשון שעולה קדימה, ראשון שיורד לאחור. אתם חלק לא וחלק כן עושים זאת'. יענקל'ה מאוד אהב אותי, אמר לי שאני אהיה כוכב עולמי, זה נתן לי המון ביטחון".
אתה מקבל דירה ממכבי תמורת חוזה ארוך טווח?
"אחרי הדאבל עם גרונדמן, חתמתי על חוזה לארבע שנים מול היו"ר אליעזר וקסמן, קיבלתי דירה בחולון, בבית בו התגורר אורי סלימן. מכבי שילמו את כל מחיר הבית, אני התפרנסתי ממענקי ניצחונות ושכר מעט נמוך".
הוא התחתן עם תמר ב-1978, השנה שבה הגיע לעמדת המאמן ניסים בכר. "זו הייתה עונת שיא מבחינת יכולת, עם מספר 8 הגדול גיורא שפיגל ששב מצרפת. אהבנו לשבת עם שפיגל, לשמוע אותו, למדנו ממנו המון. כילד הוא היה השחקן הנערץ עלי . זכינו באליפות נהדרת, השוער מנו שוורץ ספג רק 16 שערים".
אחד מכוכבי הקבוצה ההיא היה דרור בר נור. "הייתי בחדר אחד בבית המלון עם בר נור. הוא החליט לצאת לבלות בהולנד לפני משחק ידידות. הוא ביקש ממני לא לספר לאיש, אני נותרתי בחדר. בר נור חזר ממש לפנות בוקר, עלה בהרכב ואפילו כבש".
ואז הגיע משחק ידידות נגד אנדרלכט הבלגית, אסון מבחינת הקריירה שלך.
"הקבוצה הבלגית עוררה עניין רב, היה להם בהרכב את ארי האן, כובש השערים הגדול ממרחקים. האן דרך/ בעט בי ברגל מאחור, הרגשתי כאב חד, לא יכולתי לדרוך על הרגל. פינו אותי עם אמבולנס לאיכילוב, השבר דרש גבס למשך שלושה חודשים. עדיין לא הבנתי מה גודל הפציעה ואיך תשפיע על דרכי ככדורגלן".
ביום שאחרי רובי רנסנברינק מגיע לבקר אותך בבית.
"השמועה פשטה בקריית שלום , מאות ילדים המתינו ליד הבית שלי. רנסנבריק, הכוכב הגדול, יחד עם סוכן השחקנים אשר הרשקוביץ' באו לבקר אותי בבית. רובי ישב איתי כשעתיים ואיחל לי החלמה מהירה, וחזרה לכדורגל האהוב עלי, זה ריגש אותי מאוד".
איך עברה תקופת הפציעה?
"הייתי מושבת למשך שלושה חודשים וחצי, הגעתי עם הגבס לצפות באימונים ובמשחקים, חזרתי לאט לאימונים וניסיתי לחזור לשחק".
"הרגשתי שאני לא אותו שחקן"
בקיץ 1980 המריא לטיול בארה"ב. "טסתי וזה מצא חן בעיני, החלטתי להישאר אחרי שקיבלתי הצעה באריזונה לשחק בליגה מקצועית קט רגל, 6 על 6. שיחקתי שם חצי שנה, השכר היה טוב, אבל עם אשתי עברנו ללוס אנג'לס".
הוא הגיע למכבי לוס אנג'לס. "הקבוצה הייתה בבעלות של אלי מרמור, מכוכבי הכח ר"ג הגדולה והאלופה של שנות השישים. למרמור היה מכון פיזיותרפיה גדול בעל שם מפורסם. בקבוצה שיחקו כדורגלנים ישראלים כמו יוסי ממן מבית"ר ירושלים, מעט שבתאי לוי, קובי דרך ממכבי חיפה, מוטי חיים, ורפי זוכר. אני הייתי הקפטן. היו קבוצות של מהגרים מארמניה, מקסיקו, ארגנטינה ומקומות נוספים, הייתה ליגה מעניינת שבה שיחקתי עד 1990".
באותה שנה פרש רשמית מכדורגל פעיל. "היה כאב ברגל והרגשתי שאני לא אותו שחקן, הפכתי ליותר טכני, אמרתי עד כאן, תליתי את נעלי הכדורגל. בלוס אנג'לס, בשל הכדורגל, עזרו לי לקבל את הגרין קארד. הפכתי למאמן קבוצת הקונסוליה הישראלית במיאמי, קבוצה של העובדים הישראלים והזרים. היה לנו משחק אימון ידידותי נגד נבחרת האיטי, הפסדנו 3:0".
ב-1991 חלה אביו. "אבא היה חולה מאוד ואושפז במוסד הרצפלד בגדרה. לחצתי לו יד, הוא זיהה אותי ולמחרת נפטר בגיל 68. אמא הלכה לעולמה ב-2015 בגיל 84".
20 שנה קדימה, 2010 - והסיפור הטראגי מכל. "בשנת 2000, אחרי 22 שנות נישואין , התגרשתי במיאמי. נולדו לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת. בחודש ספטמבר 2010, בזמן שהותי לרגל עסקים ביבשת אפריקה, התבשרתי ששמואל, בני בן ה-18, נהרג בתאונת דרכים. הוא שב מבילוי במועדון עם חברים. הם שתו שם מעט וודקה וויסקי, שמואל לא נהג ברכב. בשעה 03:30 לפנות בוקר, על הכביש הראשי של מיאמי בגשם חזק, הרכב החליק למרחק של למעלה ממאה מטר, פגע בעמוד על הכביש. שמוליק נהרג , לנהג הרכב לא קרה שום דבר".
הוא עזב הכול ועלה על טיסה כדי להספיק להלוויה. "כאן בישראל , אבי כהן (שנספה שנה מאוחר יותר בעצמו בתאונת דרכים - א.ג.) היה זה שהודיע לאחי ראובן על הטרגדיה הגדולה. נותרתי עם בן נשוי בן 43, ועם בת בגיל 40 אשר מתגוררת עם האמא. היה הלם וכאב, במשך שנה הייתי מוגבל, לא עבדתי, שום דבר לא עניין אותי, פשוט לא עשיתי כלום. אחרי יותר משנה, חברים ובני משפחה דאגו שאתחיל להתאושש אט אט".
שמואל היה ספורטאי מצטיין?
"שמואל אהב ספורט, הצטיין במשחק הפוטבול האמריקאי, שיחק פוטבול בקולג', קיבל מלגת ספורט ללימודים בהייסקול בהוליווד, פלורידה, ילד אהוב ומיוחד, עם המון חלומות לעתיד".
מה אתה עושה היום באמריקה?
"אני שותף בחברת נדל"ן. הביקור בישראל, המפגשים הרבים עם החברה מימי מכבי תל אביב ואחרים עשו לי טוב כאן בחגים. רק בריאות לכולם".