ב-7 באוקטובר, בשעת בוקר מוקדמת, יצא תומר שפירר מביתו לעשות את הדבר שהעניק לו תמיד רגעים מושלמים של חופש וסיפוק: רכיבה על אופניים.
תומר לא שב מהרכיבה ההיא. כדורי רוצחי חמאס השיגו אותו בצומת כאשר ניסה לנוס הביתה לרעייתו איתן ושני ילדיו הקטנים. "תגיד לאשתי שאני אוהב אותה", הספיק תומר לומר בשיחה טלפונית קטועה לאחד מחבריו לקבוצה בשניות האחרונות של חייו. כאשר אמו תתקשר אליו כמה דקות אחר כך, היא תספוג קללות בערבית ותבין שמשהו נורא קרה לבנה.
מאז אותו יום מרבה אלמנתו לשבת על המרפסת ממנה תמיד השקיפה על תומר כאשר שב מהאימון. "אני עדיין מוצאת את עצמי מזנקת משאון אופניים מתקרבים" היא מספרת. "זה תגובה אינסטינקטיבית שאין לי עליה כל שליטה. בשניות הראשונות אני אומרת לעצמי "הנה תומר חוזר הביתה". נראה שהזמן שחלף לא עוזר. הגעגועים והכאב רק הולכים וגוברים".
מעבר לאסון הקורע אותה ואת המשפחה, היא מוצאת עצמה מתמודדת עם מצוקה כספית והצורך להקדיש את כל זמנה לבר (6) וים (3). חברים מסייעים בגיוס כספי תמיכה.
תומר נהרג בחולצת הרכיבה של קבוצת האופניים המקצוענית "ישראל פרמייר טק", אותה חולצה שבאמצעותה זוהה כאשר נמצא במכוניתו מנוקבת הכדורים כמה ימים אחר כך.
האם מספרת שמאז שקיבלה מהקבוצה חולצה זהה, מרבה בתו להסתובב עם החולצה. "זה מעניק לה נחמה. היא אומרת לכולם: 'זה כמו של אבא'".
מחר ירכבו חבריו לזכרו מביתו של תומר בגדרה לבית העלמין בו הוא נקבר.