האזעקות אתמול בצהריים (ראשון) בגוש דן, תפסו את שחקני מכבי תל אביב כבר אחרי אימון הבוקר בקרית שלום. דניאל טננבאום מכיר היטב את הצליל, אפילו שלא נולד בישראל, אבל בשבת של ה-7 באוקטובר גם הרעש מחריש האוזניים של הסירנות לא העיר אותו מהשינה. "בדיוק חזרנו יום קודם מבלגיה אחרי המשחק באירופה וכנראה שהייתי מאוד עייף", סיפר אתמול בריאיון בלעדי. "האזעקות לא העירו אותי ורק בשעה 10 בבוקר התעוררתי וגיליתי מה עוברת המדינה במשך יותר משלוש שעות. פתחתי את הטלפון הסלולרי ולא האמנתי למה שאני רואה מול העיניים".
הוא עלה לארץ מברזיל ב-2016, שנתיים אחרי מבצע צוק איתן. השקט שתעתע בכולם ואפשר לחמאס להתעצם, הופר כעבור כמה שנים, כך שטננבאום חווה לראשונה את הלחימה מול עזה ב-2021 כשהיה כבר חייל בסוף השירות הסדיר. "היה בלגן ב-2021 וזו הייתה ההתנסות הראשונה שלי עם הטרור של החמאס. הפעם זו מלחמה, מלחמה. זה כבר לא מבצע".
עוד באותו בוקר של השבת השחורה, נקבע כי מחזור הליגה שזימן למכבי תל אביב משחק חוץ מול הפועל ירושלים בטדי יום אחרי זה, מבוטל. השחקנים הזרים מיהרו לעזוב וגם מרבית היהודים שמשחקים כאן, קנו כרטיסי טיסה והמריאו למדינות האם שלהם. טננבאום המריא ליומיים על פי מה שתוכנן לו לפגרת הנבחרת ומיהר לשוב כדי להיות כאן.
לא שקלת לטוס הביתה לברזיל כמו שחקנים יהודים רבים שיש להם משפחות בחו"ל?
"לא חשבתי לעזוב, אבל המשפחה שלי כל הזמן דואגת ולוחצת אותי לחזור לברזיל. הם מתקשרים ומבקשים כל שלושת השבועות האלה שאני אחזור, אבל אני לא מרגיש צורך לעזוב. אני מרגיש כאן בטוח, למרות כל הבלגן".
מה אתה אומר בבית?
"אני אומר להורים שבסך הכול בסדר לי כאן בתל אביב. מחו"ל זה נראה הרבה יותר מסוכן ממה שאני מרגיש כאן בתל אביב. בברזיל חושבים שבכל פינה כאן נופל טיל על הראש וזה לא באמת ככה. אני מרגיע אותם ומדבר איתם כל הזמן. כל היום אני בטלפון עם המשפחה. אין מה לעשות. אני פה והם שם".
והם מקבלים את זה?
"הם סומכים עליי כנראה ולא מתעקשים יותר שאחזור. אל תשכח שהם יודעים שהייתי כאן בצבא ואני יודע משהו. אני גם לא ילד צעיר שאומרים לי מה לעשות. סך הכול אני מרגיע אותם. הם יודעים היכן אני נמצא כל הזמן. עם הזמן הם נרגעים".
השבת השחורה והמלחמה תפסו אותך מכיר מישהו אישית?
"יש לי כמה חברים יהודים ברזילאים שהיו בשתי המסיבות בעוטף. יש לי ידידה שנרצחה במסיבה. יש לי גם חברים ברזילאים שגויסו למילואים ויש לי משפחה מברזיל שהתגוררה בכפר עזה וכיום נמצאת בשפיים. הם היו בתוך הממ"ד שמונה שעות והחזיקו את הדלת. יש לי המון סיפורים שאליהם אני קשור".
הידידה שנרצחה נולדה כאן?
"לא, היא ברזילאית כמוני שעשתה עלייה לארץ לפני כמה שנים. קוראים לה ברונה ולאנו. ויש לי חברים ברזילאים שירו עליהם הרבה כשהם ברחו מהמסיבות ומיד אחרי שהם חזרו למרכז, הם לקחו את הרגליים ושבו לברזיל. הם מרגישים שקיבלו את החיים מחדש והחליטו לחזור. היו כמה טיסות מברזיל לישראל והיו כמה טיסות מישראל שהחזירו ברזילאים לברזיל".
ברגעים כאלה כמו שאנחנו עוברים, יש לי תמיד תחושה שהיהודים בכל העולם עוד יותר מתחברים למדינת ישראל והופכים לציונים יותר גדולים, אפילו שיש להם את החיים שלהם במדינות בחו"ל.
"לא יודע אם היהודים בחו"ל דואגים יותר למדינת ישראל ממי שנולד כאן, אבל היהודים בחו"ל מבינים מה המשמעות של מדינת ישראל. ישראל היא תמיד אופציה עבורנו. בית, שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לעלות אליו. ישראל נותנת לנו ביטחון ולפעמים אנשים שגרים כאן לא מבינים מה המשמעות של ישראל. היהודים בחו"ל מאוד אוהבים את מדינת ישראל וגם אם אנחנו לא גרים כאן, אנחנו מרגישים שישראל היא המדינה שלנו והיא תהיה תמיד בשבילנו, כשנצטרך".
יצא לך לדבר עם הזרים מהקבוצה שעזבו?
"כן, כמובן. שוחחתי עם רובם בטלפון. הזרים מאוד דואגים לנו. הם שואלים מה איתנו. גם אנחנו הרי לא יודעים מה יהיו השלבים הבאים של המלחמה. אני רק אומר להם כל הזמן שכרגע אנחנו מרגישים מאוד בטוח בתל אביב".
הימים הראשונים בהם לא התאמנתם היו קשים יותר?
"בוודאי. היה קשה מאוד בהתחלה. אבל אחרי כמה ימים חזרנו להתאמן וזה עזר לנו כי קיבלנו על עצמנו משימה לשמח את הילדים ואת האנשים שסבלו כל כך ועדיין סובלים. בהתחלה היה דיכאון גדול, כשלא התאמנו. היינו צריכים את האימונים כדי שתהיה לנו אנרגיה ללכת אחרי זה לאוהדים ולילדים המקסימים שביקרנו. הכדורגל זה העבודה שלנו, אבל הוא גם הפסיכולוגיה שלנו. אנחנו משחררים הרבה בכדורגל ואז הראש שלנו פנוי ומוכן כדי לנסוע מלאי אנרגיות לביקורים שעשינו".
מה הכי תפס לך את הלב במפגשים שהיית עד כה?
"היו המון סיפורים שגרמו לי לבכות. אנשים שאיבדו את הבית, את ההורים, זה עצוב מאוד. אני מתרגש כל פעם מחדש מהמפגשים. אני כל פעם בטוח ששמעתי את הסיפור הכי קשה ואז אני שומע עדות חדשה על סיוט נוסף שמישהו עבר".
מישהו מהפועל באר שבע אמר לי שהאווירה באימונים היא של אבל. איך אתם עוברים את האימונים בקרית שלום?
"האימונים הם יותר לנקות את הראש מהמצב. הכדורגל כרגע לא חשוב. בשבילנו זה לשמור על הכושר ולא לאבד אותו. צריך בכל זאת להיות מוכן למשחק מול זוריה בשבוע הבא בקונפרנס ליג".
מה אתה עושה כשאתה לא מבקר ילדים ולא מתאמן?
"אני מעריך כמו כולם, בבית. ליד הממ"ד. אני גר בצפון הישן של תל אביב. בנסיעות כבר היו כמה פעמים שהייתי צריך לעצור ולצאת מהאוטו. אני שוכב, שם ידיים על הראש ומתפלל".
אנחנו מאוד מאוכזבים מהיחס של מועדוני הכדורגל באנגליה. לעומת זאת בגרמניה אנחנו מקבלים יחס אוהד. הכדורגל בברזיל מתעניין באירוע שעברנו?
"צפיתי בכמה משחקים בברזיל ולא היה כלום נגדנו או לטובתנו. לכדורגל בברזיל יש מספיק בעיות שהוא מתעסק איתן".
ומה לגבי הפגנות ברחובות?
"הייתה הפגנה בריו בעד ישראל. הפגנה של יהודים. כל החברים שלי היו בהפגנה והמשפחה שלי הייתה. בברזיל יש אהבה גדולה לישראל. יש המון נוצרים והם אוהדים את ישראל. בגדול, אני תמיד אומר לאנשים בחו"ל: 'אם אתם לא מבינים מה באמת קורה כאן בישראל, אל תגידו כלום. אל תגידו שטויות ואל תדברו על דברים שאתם לא מבינים בהם'".
אגב, מה עם מילואים כמו מנשה זלקה?
"בתפקיד שעשיתי בצבא, לא היה צורך במילואים אז אני לא עושה. אני מכיר היטב את הצבא שלנו וסומך עליו. אנחנו ננצח. רק שנהיה ביחד".
עברת קיץ מלא בסימני שאלה מקצועיים. דחית הצעות מאירופה וחתמת במכבי תל אביב. יכולת היום להיות בליגה אחרת ולשחק כדורגל, והנה אתה עכשיו חלק ממה שקורה כאן. איך אתה מרגיש עם זה?
"המקום הכי בטוח היום לכל יהודי בעולם זה כאן בארץ. אתה רואה כל מה שקורה בעולם נגד יהודים והכי טוב מבחינה בטחונית זה להיות כאן. מבחינת כדורגל, ברור שזה באסה. אנחנו רוצים לשחק ואנחנו יודעים שזה לא הזמן לכדורגל. בכל מה שקשור לקריירה שלי, אני חושב שלקחתי החלטה נכונה בגיל שלי. איש לא יכול היה לצפות למשהו כזה. זה כמו הקורונה. מי חשב שיהיה דבר כזה?".
ביום ראשון תטוסו לפולין לקראת המשחק מול זוריה ותפגשו את צוות האימון והשחקנים שלא ראיתם הרבה זמן.
"אנחנו מאוד רוצים לחזור ולהתאמן יחד ומאוד רוצים לשחק ולייצג את המדינה שלנו דרך הכדורגל. לתת קצת רגעים אחרים לאוהדים שלנו, חוץ מכל הרגעים העצובים שאנחנו רואים כל החודש הזה".