האירוע שמעלה את זכר המתאגרף הגרמני מקס שמלינג ארע ב"ליל הבדולח". דבר האירוע התגלה לציבור הרחב רק בשנת 1989, מחצית המאה לאחר שאירע, כאשר היה שמלינג בן 84. בבית מלון בלאס וגאס סיפר הבעלים, יהודי בשם הנרי לוין, כיצד אורח הכבוד שלו, מקס שמלינג, נתן לו ולאחיו ורנר (אז בני 14 ו 15) מקלט בחדרו שבמלון אקסצלזיור בברלין בין ה-9 וה-13 בנובמבר 1938. מסתבר ששמלינג נענה לידידו, דוד לוין, אבי הילדים, להסתיר אותם עד יעבור זעם "ליל הבדולח", שעה שפורעי הס.א. פרצו לדירות של יהודים ופגעו בהם בלי רחם.
שמלינג לא סיפר על האירוע בזכרונותיו, שהתפרסמו בשנת 1977, וגם במפגש בלאס וגאס הצטנע. אמת, בליל הבדולח לא היו ילדים מטרה להתקפות הבריונים, אלא המבוגרים, שחלקם הגדול נשלח מברלין למחנה הריכוז זכסנהאוזן. אולם, לו נשארו הילדים אז בבית היו בוודאי חשופים לאלימות, וזאת, כנראה, רצה אבי המשפחה למנוע. אך ראוי לזכור: בתנאים דאז די היה במתן חסות ליהודי כדי להפוך "אויב העם". שמלינג הגיב לדיווחו של לוין בעירוב של צניעות והכרת המציאות, ואולי זה מה שהפך אותו לדמות שראוי להתוודע לה.
למי שהשם מקס שמלינג לא אומר לו דבר: מדובר בגדול המתאגרפים הגרמנים, אלוף העולם במשקל כבד בשנת 1930, כתר שהחזיק בו שנתיים. עד היום הוא נחשב אחד מהספורטאים הגדולים בתולדות גרמניה. לכאורה אין בין עיסוקו כמתאגרף ובין הפוליטיקה של הרייך השלישי קשר. לכאורה בלבד. הרייך השלישי הכיר בחשיבות הספורט לקידום מטרותיו - לא לחינם השקיעו מנהיגי הרייך באולימפיאדה שהתקיימה בברלין בשנת 1936. מכונת התעמולה הגרמנית, ויוזף גבלס באופן אישי, לא החמיצו את ההזדמנות להשתמש בגיבורי הספורט, גם במקס שמלינג, כדי להציג פרצופו ה"יפה" של הרייך. לשמלינג היה יתרון נוסף: אשתו הייתה אני אונדרה (Anny Ondra), כוכבת קולנוע צ'כית וידוענית בתעשיית הקולנוע הגרמנית. לצדה הופיע שמלינג בשני סרטים (אחד נקרא "נוק אאוט"). השניים היוו שילוב חלומי של ידועני עולם הספורט והקולנוע, נערצים על ידי גבלס והיטלר.
כמה ימים לאחר החרם הנאצי על העסקים היהודיים הזמין היטלר את שמלינג לארוחת צהריים במשרדו, שאליה הצטרפו גם שאר חברי הקבינט. שמלינג הבין במה המדובר: הוא עמד לנסוע לארה"ב לקראת הקרב הבא והיטלר ביקש לנצל הזדמנות זאת כדי שיסביר לקהל האמריקני "עד כמה הכל רגוע בגרמניה". היטלר לא היה חובב ספורט, לבד ממירוצי מכוניות ואגרוף. הוא ידע היטב מיהו מקס שמלינג ועד כמה הוא ידוע בגרמניה ובעולם. ביזמת היינריך הופמן, הצלם הרשמי של היטלר, הוזמן שמלינג לפגישה נוספת בחברת היטלר ונציגי תעשיית המכוניות בדרום גרמניה. בהזדמנות זו אמר לו היטלר, שיפנה אליו במידה שיזדקק לטובה כלשהי. ואכן, שמלינג, שהסתבך במתנה שקיבל בלי להודיע כראוי לשלטונות המכס, לא היסס לפנות ישירות להיטלר באוגוסט 1934 כדי ש"יישר את ההדורים". כך עובדת חצר ביזנטינית וכך עבד הרייך השלישי. ההדורים יושרו.
ההזדמנות הבאה למפגש עם היטלר היתה מורכבת יותר. המנג'ר של שמלינג היה ג'ו ג'יקובס. יהודי אמריקני. לאחר קרב איגרוף במרס 1935 בהמבורג, שבו ניצח שמלינג את היימאס האמריקני, קמו 25000 צופים על רגליהם ושרו "גרמניה מעל לכל" כשהם מצדיעים במועל יד. ג'יקובס, שנכח בזירה, הרים את ידו הימנית, אוחז בסיגר. צילום המחווה הזאת עורר את חמתו של נציב הספורט של הרייך, פון טשאמר, וזה דרש משמלינג לפטר את ג'יקובס. שמלינג סירב (הוא גם איים על בעלי מלון הפאר הברלינאי "בריסטול" בשערורייה אם יסרבו לשכן את ג'יקובס היהודי) ופנה להיטלר שוב כדי שיתמוך בו. היטלר הזמין אותו, הפעם לכוס תה, אך כשפרס שמלינג את בקשתו החמיץ הדיקטטור את פניו.
בנושא היהודים, כידוע, לא נטה לסובלנות. למזלו של שמלינג, שגם אשתו הוזמנה והיטלר התרכז בשיחת חולין עמה. הסתבר, שהעדיפה עוגת גוגלהופ (המטבח הייקי...) והדבר מצא חן במיוחד בעיניו. מכל מקום, מכיוון שהיו אלה הימים שבהם נאבקה גרמניה נגד מגמה בארה"ב שלא להשתתף באולימפיאדה בברלין, נאלץ טשאמר למחול על כבודו. את החשבון יעשה מאוחר יותר. שמלינג נסע בסוף 1935 לארה"ב ונפגש עם חבר הועד האולימפי האמריקני אוורי בראנדג' כדי לשכנעו לתמוך בהשתתפות המשלחת האמריקנית באולימפיאדה. נראה שהפגישה היתה מוצלחת.
זמן קצר טרם האולימפיאדה, ביוני 1936, נערך הקרב הגדול בחייו של שמלינג -נגד ה"מפציץ החום" הבלתי מנוצח ג'ו לואיס. נצחונו של שמלינג היה מפתיע והוא הפך עקב כך לגיבור הגרמני ללא עוררין. שוב הוזמן על ידי היטלר, כשהוא משמש מכשיר לתעמולת גרמניה הנאצית ולטענת עליונות הגזע הלבן. עם זאת, כאשר נסע בשנת 1937 לאמסטרדם, נפגש עם כמה מכרים, גיבורי תרבות יהודיים גולים, באופן מופגן ואף הצטלם אתם, למורת רוחו המופגנת של גבלס. כאשר כתב שמלינג את זכרונותיו לא ניסה ליפות את סיפור שיתוף הפעולה שלו עם המשטר ואמר מה שאחרים נמנעו מלומר: "ידענו היטב על מה שקורה וידענו על מחנות הריכוז". על נאמנותו לחבריו היהודיים הוא עתיד לשלם מחיר של ממש.
ברייך השלישי אפשר היה לרדת באותה מהירות שבה ניתן היה לעלות. בשנת 1938 נערך קרב הגומלין נגד ג'ו לואיס. שמלינג הוכה בנוק אאוט מהיר. כשם ששמחו על כך שונאי הנאצים, כולל כמובן היהודים, כך רגזו הגרמנים. ניצול השואה שמואל פיזאר סיפר בספרו כעוף החול איזו התלהבות אחזה בבני כיתתו בביאליסטוק למשמע הידיעה על ניצחון "הכושי על הנאצי".
מפלת שמלינג התפרשה כתבוסה לתורת הגזע. בציבור הגרמני אמנם נשאר שמלינג פופולרי, אבל בעיני המנהיגים סר חינו. התוצאה: למרות גילו (35) ובניגוד לנהוג ביחס לידוענים אחרים, גויס לצבא כטוראי מן השורה. האיש שגרם לכך היה אותו נציב הספורט פון טשאמר. פניה להיטלר ליחס מיוחד כבר לא באה בחשבון. יותר מכך: במקום לשרת כג'ובניק, נשלח לצנחנים, צנח בכרתים וסיים בבית החולים.
בשוכבו בבית החולים בראשית יוני 1941 הגיע אליו כתב אמריקני, יורש תפקידו של ויליאם שיירר, וראיין אותו. שמלינג הביע את תקוותו שארה"ב, שהוא רואה בה "מולדת שניה", לא תיכנס למלחמה, וערער על הטענה שהפיצה מכונת התעמולה הגרמנית כאילו התעללו חיילים בריטים בחיילים גרמנים שנפלו בידיהם בכרתים. גבלס זעם עד כדי כך, שדרש ששמו של שמלינג לא ייזכר עוד בעיתונות. אלא שדמותו היתה כה מוכרת, שלא פלא, שבסרט "המשחק הגדול" (1942), סרט עלילה על משחק אליפות גרמניה בכדורגל, מופיע שמלינג בשתי סצנות שצולמו ביום משחק הגמר המקורי, 22 ביוני, יום תחילת מבצע ברברוסה. לקהל הגרמני ברייך השלישי נשאר שמלינג, למרות המפלה מול ג'ו לואיס, כוכב-על.
אחרי המלחמה הצליח בזכות קשריו עם אמריקה להפוך לנציג "קוקה קולה" בגרמניה, עשה חייל כאיש עסקים ושמר על הפופולריות שלו עד פטירתו בגיל 100. זכרונותיו מעידים שהבין את משמעות הקריירה שלו ברייך השלישי ולא ניסה ליפות אותה בדיעבד. סיפור ילדי משפחת לוין מלמד עד כמה קשה לקטלג אנשים שפעלו ברייך השלישי.
פרופ' משה צימרמן הוא מרצה באוניברסיטה העברית ויו"ר ועדת מדיה בארגון יוצאי מרכז אירופה