בובי צ'רלטון מת אתמול בגיל 86, אבל אף פעם לא הבין עד הסוף למה זה לא קרה ב-6 בפברואר 1958, כאשר היה בן 20 בלבד. המטוס שהוביל את מנצ'סטר יונייטד הביתה ממשחק גביע האלופות מול הכוכב האדום בלגרד התרסק במינכן, ו-23 אנשים נספו כולל 8 שחקנים. אדי קולמן, חברו הקרוב ביותר של צ'רלטון, היה אחד ההרוגים. דנקן אדוארדס, שהוגדר ככישרון האנגלי הגדול אי פעם והיה אמור להצעיד את השדים האדומים להישגים מופלאים, לא שרד אף הוא אחרי שנאבק על חייו בבית החולים במשך שבועיים. אז צ'רלטון איכשהו תפס את מקומו וזכה בכל התארים בלעדיו. הוא הניף את גביע העולם ב-1966 ואחז כקפטן גם בגביע האלופות ב-1968 - עשור בדיוק אחרי הקטסטרופה.
זה לקח זמן, אבל צ'רלטון הרגיש מחוייבות עצומה לעשות זאת, לא רק בשבילו, בשביל האוהדים, המועדון והמולדת, אלא גם למען אלה שאינם. במשך כל חייו, הוא סחב בליבו את הטרגדיה הזו, ותהה בינו לבין עצמו מדוע המזל האיר לו פנים והתאכזר לאחרים. האם באמת היה בר מזל? יש שתי דרכים להסתכל על כך, כי התאונה היא חוסר מזל בקנה מידה מפלצתי, וגם השתייכותו של צ'רלטון לקבוצה היא עניין של מקריות. הסקאוטים של השדים האדומים איתרו אותו בגיל 15, אבל מישהו יכול היה להקדים אותם, ואז הוא היה משחק במועדון אחר ולא עולה על הטיסה האיומה.
קחו, למשל, את אחיו ג'ק, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. גם אותו מצאו הסקאוטים בגיל 15, אבל הוא הלך ללידס יונייטד, בה בילה את כל הקריירה. גם הוא זכה בגביע העולם על אדמת וומבלי, אך עשה זאת ללא טרגדיות מאחוריו. אולי זו אחת הסיבות לכך שהיה לו שונה בתכלית. בובי היה שתקן, מופנם, רציני ומנומס. ג'ק היה חייכן, בדרן, בליין וגס רוח. הצ'רלטונים לא הסתדרו בדרך כלל ביניהם, ובמשך עשורים אחרי הפרישה אף שרר ביניהם נתק.
למעשה, לא יהיה קל למצוא צמד אחים עם תכונות כה שונות. ג'ק היה בלם גבוה (187 סנטימטרים), חסון, נטול כישורים טכניים, אבל לוחם ללא פשרות, מתקל בחסד ובעל משחק ראש משובח. בובי היה קשר התקפי שהצטיין גם באגף, טכני מאוד, ובעל ראיית משחק משובחת. הוא ממש לא אהב לעשות הגנה - במנצ'סטר יונייטד הוא השאיר בחדווה את העבודה השחורה ברגליו של נובי סטיילס. עם גובה של 173 סנטימטרים בלבד, הוא בקושי ידע לנגוח.
יש משהו אירוני, אם כך, כי בתמונה הראשונה שלו עם הכדור הוא דווקא מנסה להגיע אליו עם הראש. בובי הנער מופיע בה עם אימו סיסי, וזה כלל לא מקרי. אביו, שעבד ככורה פחם במשך כל חייו, סלד מכדורגל וממש לא עודד את התחביב של בניו. לעומתו, סיסי אהבה מאוד את המשחק, וכל 4 אחיה היו כדורגלנים - 3 מהם בשורות לידס, מה שסלל את דרכו של ג'ק לשורותיה.
בן דודה של האם היה ג'ק מילברן, החלוץ האגדי של ניוקאסל יונייטד שמדורג עד היום כסגן מלך השערים בכל בתולדותיה, כאשר רק אלן שירר לפניו. היו שגרסו כי בובי הבקיע כל כך הרבה מעמדת הקשר בזכות הגנים האלה. הוא היה השחקן הפורה בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד עם 249 שערים ב-758 משחקים בכל המסגרות, עד שוויין רוני עבר אותו. הוא היה גם מלך השערים של נבחרת אנגליה בכל הזמנים עם 49 כיבושים, עד שרוני חלף על פניו גם בדירוג זה - וכעת הארי קיין עבר את שניהם.
צ'רלטון עצמו לא התיימר להיות כובש מדופלם. הוא העדיף להתרכז בבניית המשחק, אבל היתה לו היכולת המיוחדת להיות במקום הנכון ברגעים החשובים באמת כדי לשים את הכדור ברשת. חוץ מזה, הוא התאפיין גם בבעיטות אדירות ממרחק, איתן היה מזוהה יותר מכל. הוא נהג להפציץ מחוץ לרחבה בעיקר ברגלו השמאלית החזקה, אבל במקרה הצורך השתמש גם בימין ביעילות נהדרת. כך היה כאשר הבקיע את אחד השערים המיתולוגיים שלו לרשת מקסיקו בשלב הבתים במונדיאל הביתי ב-1966.
זה הגיע בעיתוי הקריטי. המשחק הראשון של האנגלים בטורניר הסתיים בתיקו מאופס מאכזב מאוד מול אורוגוואי, ובמשחק השני הם התקשו מאוד מול נבחרת שנתפסה כנחותה. הטיל המופלא של צ'רלטון ממרחק לחיבורים שבר את הקרח, האריות דהרו ל-0:2, והאמונה שבה לשחקנים ולאוהדים. כך הם המשיכו עד הזכיה, ובשני המשחקים הקובעים היו לצ'רלטון תפקידים שונים לגמרי.
בחצי הגמר מול פורטוגל, הוא היה הכוכב הגדול על המגרש במה שהוגדר כאחד המשחקים הטובים בחייו, וכבש צמד - הביצוע השני היה יפה במיוחד. אביו, אגב, לא צפה במשחק כי היתה לו משמרת במכרה, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לקחת יום חופש. לעומת זאת, אם תעברו על הדיווחים על הגמר המפורסם מול מערב גרמניה, לא תגלו אזכורים רבים של בובי. ג'ף הרסט הבקיע שלושער, כולל הכדור ההוא שלא באמת עבר את הקו. מרטין פיטרס היה חתום על הכיבוש הנוסף בניצחון 2:4 בהארכה. וצ'רלטון? הוא בעיקר שמר על פרנץ בקנבאואר הצעיר, שעדיין תופקד אז בקישור. "אנגליה ניצחה כי צ'רלטון היה קצת יותר טוב ממני", אמר לימים הקייזר. הקביעה הזו אולי לא לגמרי מדויקת, אבל היא ממחישה את הכבוד שרכש הגרמני ליריבו. הוא ממש לא היה היחיד. צ'רלטון זכה ב-1966 בכדור הזהב, תוך שהוא מקדים במשאל העיתונאים את אוזביו על חודה של נקודה.
"מה כבר אפשר להשיג אחרי גביע העולם?", הצהיר אז צ'רלטון המאושר, אבל התשובה היתה מובנת מאליה. גביע האלופות, כמובן. ב-1966, כאשר הודחה מנצ'סטר יונייטד בחצי הגמר בידי פרטיזן בלגראד, היה בובי מיואש ואיבד תקווה להגשים את החלום ולסגור מעגל. אלא שהוא קיבל צ'אנס נוסף בחלוף שנתיים, והפעם לקחו אותו השדים האדומים בשתי הידיים. בחצי הגמר, הם חזרו במאמץ הירואי מפיגור 3:1 מול ריאל מדריד בגומלין בספרד, הישוו ל-3:3 ועלו בזכות 0:1 במשחק הראשון. הגמר מול בנפיקה היה בוומבלי, וצ'רלטון שעלה עם סרט הקפטן דאג שהתואר לא יחמוק ממנו. הוא כבש את השער הראשון בנגיחה. כן, בנגיחה! אפילו חבריו התקשו להאמין למראה עיניהם. את הצמד הוא השלים כאשר קבע 1:4 בהארכה, ואחרי שריקת הסיום נפל מותש על הדשא. רק אז מצא את הכוחות להתחבק עם המנג'ר מאט באזבי.
הם עשו את זה. שני הניצולים ששילבו ידיים כדי לבנות את מנצ'סטר יונייטד אחרי האסון היו הראשונים שהביאו את גביע האלופות לאנגליה, ורשמו את שמו של המועדון באותיות זהב בספרי ההיסטוריה. צ'רלטון האמין תמיד כי אדווארדס היה אמור להיות הסופרסטאר באולד טראפורד ובעולם בכלל, אבל הפך לסופרסטאר בעצמו. הוא לא היה תחבולן מלהיב כמו ג'ורג' בסט, אבל ההערצה כלפיו היתה גדולה לא פחות, והוא הגדיר תקופה יותר מכל אחד אחר. ואולי הוא לא הירבה לחייך, אבל אנשים אהבו אותו עוד יותר בשל כך. הוא היה סמל למקצוענות ולצניעות, ומחוייבותו לא ידעה גבול בכל משחק נתון. הכישרון והאופי הפכו אותו לאחד הגדולים בהיסטוריה.
גם אחרי פרישתו, פניו הרציניות של בובי צ'רלטון ביציע המשיכו להיות סמל חשוב אולד טראפורד, והיציע הדרומי קיבל את שמו ב-2016. במהלך חייו הארוכים, הוא זכה להערכה מכל כיוון, והכדורגל האנגלי כולו ראה בו דמות מופת. והוא? בחלומותיו הוא חזר לא פעם לגיל 20 ופגש את חבריו שלא שרדו את התאונה. צ'רלטון היה השריד האחרון של 1958 - ועכשיו גם הוא הלך לעולמו.