"הייתי עם הבת שלי בבנק מזרחי, כששמעתי צעקות. שני שודדים רעולי פנים הרביצו לשליח פיצה וחטפו את תיק הפדיון שלו. הושבתי את הבת שלי בת הארבע על ספסל, ורדפתי אחריהם, כל צעד שלי היה כמו ארבעה שלהם. התיק היה כבד, הם השליכו אותו, נתתי להם לברוח, אולי זאת הייתה טעות שלי. הפרס שלי היה שקיבלתי במשך שנה הבייתה מגש של פיצה דומינוס".
שוער העבר שמואל "שולי" גילארדי נשוי ליפעת, עם ילדה בת 9, שלושה ילדים מהנישואין הראשונים פלוס 3 נכדים. הוא נולד בישראל ב-24 באוגוסט 1964. "אבא יוסי עם שורשים איטלקיים, ומשם גם שם המשפחה. אמא לבנה מאלכסנדריה מצרים. נולדתי והתגוררנו באזור אבו כביר, אבא החליט שזאת לא סביבה בריאה לילדים, אני לא יודע היכן הייתי היום אם הייתי נשאר להתגורר שם, אולי קרוב לעולם הפשע. בכיתה ג' עברנו להתגורר בגבעתיים, זה כמו לעבור מהתחנה המרכזית הישנה לסביון, גבעתיים הייתה עבורי עולם אחר לחלוטין".
בבית הספר היסודי למד בבורוכוב. "מחדרי השירותים ראינו את אימוני הפועל רמת גן במכתש. בתיכון למדתי באורט טכניקום והשלמתי באקסטרני . מגרש המכתש תמיד סקרן אותי ואת חברי חובבי הכדורגל. למרגלות האצטדיון היה מגרש חול ריק, עליו שיחקנו כדורגל, בל"ג בעומר הדלקנו שם מדורות ענק".
איך התחיל הכדורגל הסדיר שלך?
"עמדת השוער לא הייתה מוכרת לי כלל. בגיל 12 הגענו ארבעה חברים למכתש למבחני קבלה. באתי עם נעלי התעמלות ומאמן בשם שם טוב, החליט שכולנו לא מתאימים לקבוצה ושלח אותנו במהירות לשבת ביציע, לצפות בהמשך האימון. כדור מהאימון נבעט לעבר המקום בו ישבנו, השחקנים ביקשו שנחזיר, אבל אנחנו סירבנו לעשות כך. מיד נתנו הוראה להעיף אותנו מחוץ למגרש".
ואז?
"כעבור למעלה מחצי שנה הגעתי לבד לאימון, גבוה בראש מעל שאר השחקנים. בלטתי באתלטיקה, שם טענו שאני מבוזבז אם אני לא ממשיך. שיחקתי טוב גם כדוריד וכדורסל. נערך משחק אימון נגד שנתון 1963, בוגר מאיתנו. אני ישבתי בחוץ ובמחצית הם הובילו עלינו 0:7. השוער רב עם המאמן ועזב את המגרש. המאמן שאל 'מי יודע להיות שוער?' הרמתי את היד ונכנסתי לשער. קיבלתי אמנם שני שערים, אבל כדורים רבים פגעו בי בנוסח של הכדוריד. סימנו אותי כשוער, מכאן הכול היסטוריה".
היה קשה בתחילת הדרך להיות שוער ראשון בהפועל רמת גן?
"ביקשתי לשחק בין הקורות ולא לשבת בצד, התגייסתי לצה"ל לשירות בעיקר בקריה. בהפועל רמת גן החליטו להעביר אותי לשנת השאלה למכבי רמת חן מליגה ג'. בליגה ג' היו לי שבעה משחקים בלי לקבל גול, פלוס עצירות של שלשה פנדלים, בתום העונה חזרתי לרמת גן בליגה הארצית".
סימנו אותך כפרויקט לשוער העתיד?
"מזכיר הפועל רמת גן אורי קרני היה מודד לי בכל מפגש את כף היד, הייתי גבוה , 190 ס"מ , לא נולדתי עם כישרון, אבל הייתי אחד שרק רצה כל הזמן ללמוד ולהתקדם. התחלתי להתאהב בעמדה בין הקורות, המאמנים לופא קדוש, עמיר קופלר וליאון קונסטנטינובסקי עבדו קשה להפוך אותי לשוער בולט בכדורגל שלנו".
איציק ויסוקר הוא המורה לחיי השוערות שלך?
"ויסוקר אכן השפיע עלי ולימד אותי מה פירוש האמירה שוער. הוא לימד אותי איך לזנק לרגלים של החלוצים שפרצו מולי. שלא כמו בכדוריד, למדתי לזנק מעל משוכות, מעל יתדות ואיך להיות עם הגובה שלי דומיננטי בתוך רחבת העונשין".
סיפור ש. ג. וקונסטנטינובסקי?
"בעונת 1988/89, בליגה הארצית, קהל האוהדים חזר ליציעים, היינו בצמרת בדרך חזרה לליגה העליונה. המאמן היה קונסטנטינובסקי, קבלן העליות. היה במכתש דרבי נגד מכבי רמת עמידר. הייתי בטוח שהמפגש הקבוצתי נקבע בשעה 13:00 והגעתי רבע שעה קודם. כשהגעתי כולם התנפלו עלי ודרשו שאכנס לחדר של המאמן. ליאון ק. הזיע, הפנים אדומות מכעס. הוא אמר לי שלא התחיל בגללי את האספה בזמן, במשחק רגיל היה שולח אותי במהירות חזרה הבייתה, אבל בגלל שהמאמנים הלאומיים שניאור וגרונדמן הגיעו במיוחד לצפות בי, הוא מאפשר לי לעלות ולשחק. לא ידעתי שהם ביציע לפני כן, אבל היה לי משחק מצוין שהסתיים בתיקו 0:0. סיימנו במקום הראשון".
מה החליטו ש.ג.?
"באותו שבוע הוזמנתי לסגל נבחרת ישראל, שוער מהליגה הארצית , התרגשות גדולה אצלי".
אבל העונה לאחר מכן הייתה עונת בלהות".
"הפועל רמת גן נקלעה לסיטואציה כלכלית קשה, הייתי שוער נבחרת ישראל שלא קיבל כמעט משכורת. ירדנו לליגה הארצית, ביקשתי מהמועדון שחרור, אבל הם סירבו. המהלך הוביל לבית המשפט והבורר אילן דסאו שחרר אותי".
אתה מקבל פניה להגיע להפועל תל אביב.
"הפועל תל אביב חזרה מהארצית לליגה הלאומית, משה סיני חזר לאדומים מבני יהודה, אני חתמתי. סיימנו במקום הראשון בבית התחתון, עם 47 נקודות".
בהמשך ניסה לחתום בגלאטסראיי הטורקית. "דרך משה כהן, מקורב לכדורגל הטורקי, יצאתי להתרשמות תחת המאמן המפורסם מוסטפה דניזלי בגלאטסרי. נבחנו עוד שלושה שוערים מסרביה וקרואטיה, הם השאירו אותי. הגענו להסכם והבנות על החוזה שלי במועדון. גלאטסראיי יצאה לטורניר בהולנד נגד אייאקס ופינורד, אני הייתי חייב לעזוב כדי להשתתף בחתונה של אחותי. הוספתי סעיף בחוזה, שאם המהלך לא יסתדר ולא אשחק שם, אקבל פיצוי של 15 אלף דולר. היה אז בטורקיה נושא של רק שני שחקנים זרים, הם העדיפו להביא בלם זר במקום שוער, ויתרו עלי באדיבות, שילמו לי את הפיצוי הכספי שהבטיחו בהסכם".
והיה טלפון ממשה סיני.
"הוא לא כעס עלי, רק שאל מדוע עזבתי במהלך לחתום בגלטסראיי. זה היה סיום דרכי בהפועל תל אביב, שהביאה במקומי את השוער הבלגי פיטר קרמאנס".
לאן ממשיכים מכאן?
"נותרתי ללא קבוצה, ואז באה ההצעה ממכבי יבנה, עברתי לשם, ובעונת 1991/92 הקבוצה ירדה לארצית".
היה מפגש בלתי נשכח עם אבי רן.
"אין לי ספק שאבי רן היה השוער הגדול ביותר שאני ראיתי בשנות פעילותי כשוער. נפגשנו במשחק אימון של הנבחרת הצעירה מול הפועל רמת גן שלי. הוא הראה לי איך בניתור מקו החמש הוא בועט עם הרגל בקורה. הוא שאל אם אני אצליח גם. הייתי גבוה מרן, רצתי ועם שפיץ הנעל בעטתי כמוהו בקורה העליונה. הוא החמיא לי. יש לי את הצילום, אבל אני מתקשה למצוא אותו עכשיו".
במאי 1990 ארגנטינה מילאה את אצטדיון רמת גן נגד ישראל. גילארדי עמד בשער. "לפני תחילת המשחק והטקס מראדונה היה עצבני וקילל על הדשא. במשחק קלטתי כדור גובה והוא, בניסיון לנגוח, הגיע לי עד הבטן עם הראש. הגול שלו היה באשמתי , ממש מיקום לא טוב שלי. טל בנין עשה 1:1, אבל קניג'ה כבש מהפינה הקרובה, ארגנטינה ניצחה 1:2".
אתה בין הקורות גם נגד נבחרת ברית המועצות ברמת גן.
"זה משחק שעורר עניין עצום, אצטדיון מלא כשברגע האחרון, בשל בעיות ביטוח, לא עלו לשחק אוחנה, רוזנטל ותקווה. ישראל ניצחה 2:3,ספגתי מליטובצ'נקו ומיכאליצ'נקו . הגומלין כעבור חמישה חודשים במוסקבה כבר היה נגד נבחרת חבר העמים. ברגע האחרון לא שיחקתי כי קדחתי מחום, החליף אותי יעקב אסייג , הפסדנו 3:0".
הקבוצה הבאה שלך היא בני יהודה.
"חתמתי בבני יהודה,קבוצה עם סגל טוב ואוהדים מעולים. היה לצידי השוער ויקטור צ'אנוב , חשבתי לעזוב והייתה לי הצעה מהפועל חיפה, אבל בני יהודה לא הסכימה, היא טענה שאין לה בסגל שוער טוב ממני. צ'אנוב היה שוער ענק, אבל סבל מפציעות ואני שיחקתי יותר ממנו. הוא היה אחד השוערים שממנו למדתי הרבה, סופר מקצוען . ממנו למדתי לבצע נכון את בעיטת הדרובקה המפורסמת, בלעדיה קשה להצליח כשוער".
מבני יהודה עבר למכבי הרצליה. "היו לי בהרצליה 5 עונות טובות תחת המאמנים זלצר, פייגנבויים, לנדאו וגוטמן, אהבתי את המועדון תחת אריאל שיימן".
ספר על הפציעה הקשה והסיפור סביבה.
"הייתי קפטן מכבי הרצליה, בדצמבר 1998, על מגרש בוצי, במהלך זינוק, מתחתי את הכתף בתנועה בלתי רצונית והגידים מתחו. במשך 4 חודשים לא התאמנתי, רק בעיטות לשער של שיימן בלי לזנק. עליתי לשחק עם זריקה וכדור נגד כאב".
ובסיום העונה?
"סבלתי מבחינה נפשית ופיסית, עברתי טיפולים אלטרנטיביים לנפש לפתח סיבולת כי הכאב היה גבוה, פגע בשעות השינה שלי, בתפקוד היומי וירדתי במשקל 6 ק"ג".
ואז הניתוח המסובך?
"הניתוח עצמו הוא סרט משלו. הוא היה אמור להמשך שעתיים, אבל הזעיקו שוב רופא מרדים, כשההורים ואנשי הרצליה ממתינים בלחץ בחוץ. בניתוח בן 6 השעות התברר כי קרעתי שלושה מתוך 4 הגידים והרביעי עומד להיקרע. נותרה בי צלקת מאוד ארוכה לכל החיים. במשך שלושה חודשים היה אסור לי לזוז, טיפולי מים ושחייה. אבל הפגיעה הייתה עצבית והקרינה לידיים. הרדימו את האצבעות. בגיל 34 וחצי החלטתי לפרוש מכדורגל פעיל".
מה אתה עושה היום?
"אני במשרה מלאה בהתאחדות לכדורגל כראש מערך השוערים באקדמיה, עבודה פול טיים ג'וב. כל תפקידי השוערים השתנה מאז שאני שיחקתי, חובה לקדם אותם לרמות הכי גבוהות. בצעירותי הייתי נהג אוטובוס בחברת דן, קו 63, אוהדים המתינו לאוטובוס שבו אני נהגתי . היום פעמים בודדות בחודש נוהג בחברת קווים של יעקב שחר. אני מתגורר בשוהם ומוביל ריצה קבוצתית למרחקים ארוכים, יש בי רוח נעורים חיובית והרבה אנרגיות".