כדי להבין את גודל השינוי שעברה נבחרת ישראל צריך להביט על הנבחרת מקרוב, להתבונן היטב במאמן הלאומי אלון חזן ובמנהל המקצועי יוסי בניון, לעקוב אחרי האמירות שלהם גם בשיחות מסדרון, לשמוע את הדברים שהם אומרים במסיבת העיתונאים הרשמית וגם מחוץ לפרוטוקול בנוגע למשחק ברומניה. אי אפשר שלא להרגיש. לעיתונאים הוותיקים (כבר לא נשארו) שעקבו ועוקבים אחרי מסעות הנבחרת במשך שנים רבות, השינוי בולט לעין. הוא נמצא בכל מקום.
זה מתחיל בשקט הנפשי שמקרינים בניון וחזן על השחקנים, הביטחון הרב שהם משדרים להם בלי הפסקה, השלווה והתמיכה הבלתי נגמרות, האמונה ובעיקר המסר: מי שמאמין לא מפחד. התרגלנו כל השנים לראות ולהרגיש מקרוב את הלחץ שהיה בנבחרת לפני משחקים רשמיים במוקדמות היורו והמונדיאל, התרגלנו וגם סבלנו מתחושת הפחד והנחיתות, התרגלנו למשחק הגנתי שנבע מפחד ששיתק כל אחד מאלה שעמדו על הקווים (למעט וילי רוטנשטיינר).
מי שמכיר את המתכונת שהייתה מבין שהשינוי הוא מבורך. יכול להיות שחזן ובניון באו עם התפיסה הזו מהבית. אולי השינוי הדרמטי שעבר הכדורגל הישראלי הקיץ, עם ההצלחה המדהימה של נבחרות הנוער והצעירה, גרמו להם לשנות לחלוטין את התפיסה. וייתכן שהכל ביחד גרם לשניים להבין שצריך לזנוח את כל ההרגלים שהיו בנבחרת.
רוטנשטיינר, לזכותו ייאמר, התחיל את השינוי. בניון וחזן משדרגים אותו. הם גרמו לנו לשכוח את כל מה שהרגילו אותנו לפני כל משחק רשמי: הפחד. את השינוי הזה יכול לראות ולהרגיש רק מי שסוחב איתו קילומטראז' של שנים עם הנבחרת באירופה כולה. אפשר היה להרגיש אותו עם הנחיתה ברומניה ובעיקר עם ההגעה לאצטדיון בבוקרשט לאימון המסכם. לא צריך היה להביא מתרגם בשפת הסימנים, גם לא מומחה לשפת גוף כדי להבין שחזן ובניון הגיעו לרומניה משוחררים מלחצים ופחדים. המאמן נכנס למסיבת העיתונאים רגוע, נינוח ומלא ביטחון. הוא לא הפך את הרומנים לנבחרת גדולה ומפחידה, ולא גרם לשחקנים שלו לחפש את הבונקר הקרוב לאצטדיון. הוא נתן כבוד ליריבה, אבל שמר לא פחות על כבודם של השחקנים שלו.
חזן ענה בסבלנות על כל השאלות, הוא אפילו התלוצץ עם העיתונאים המקומיים והתחבב עליהם. כיף לראות מאמן לאומי ערב משחק משמעותי נינוח ומתבדח ולא משדר אותות מצוקה. גם על כר הדשא, במהלך האימון, חזן היה רגוע, לא חיפש מרגלים רומנים באצטדיון, לא יצא מגדרו כדי לגרש את העיתונאים החוצה בעת תחילת תרגול ההרכב והמערך. חזן זרם עם התקשורת והמשיך לומר שנבחרת ישראל לא מפחדת מאף יריבה, לא חשוב באיזה מגרש. פעמים רבות המאמנים נהגו באימון המסכם לצעוק הרבה על השחקנים. לעצור את האימון בשריקה עצבנית לשם כך. המאמנים הסבירו אז שהצעד הזה נבע כדי להעיר את השחקנים, לגרום להם להבין שהמשימה קשה מאוד. במילים אחרות, הם באו לומר לנו שהם מצידם עשו הכל בהכנה, ואם יהיה כישלון זה בגלל שהשחקנים פישלו.
כמו בבודפשט נגד בלארוס, גם כאן בבוקרשט חזן לא היה צריך לעשות הצגה באימון המסכם. הוא לא צריך לעשות רושם על אף אחד. לא עלינו העיתונאים, לא על השחקנים, וגם לא על יו"ר ההתאחדות שינו זוארץ שנכח באימון. המאמן מתנהג בטבעיות ובפשטות. אין לו גם בעיה לדבר עם בניון דקות ארוכות על כר הדשא במהלך האימון לעיני כולם.
השניים חוזרים ואומרים בקול רם שהם באו כדי לנצח. כאשר בניון נענה לבקשת כמה אוהדים ישראלים להצטלם, הוא נשאל בחיוך "מה יהיה מחר?" וענה בחיוך בלי להסס: "מה זה מה יהיה, אנחנו מנצחים". זה בפני עצמו כבר נחשב לאירוע נדיר בתולדות הנבחרת הלאומית. והמנהל המקצועי לא לבד. גם חזן פיזר הרבה אופטימיות והציג את המטרה בצורה הכי ברורה שאפשר.
חזן גם לא מבקש לקיים עם השחקנים הכנה לפני ראיונות כדי שלא יגידו "באנו לנצח", הוא משדר לשחקנים שצריך לכבד את היריבה (כל יריבה), אבל צריך תמיד לחשוב ולדבר על ניצחון. בכל מקום. וזה לבד כבר סדר עולמי חדש.
מי שחשב שחזן ובניון "יחנו את האוטובוס" ברחבה כדי למנוע מהרומנים להבקיע ולחזור הביתה עם תיקו, פשוט לא מכיר את שניהם. גם ברומניה, במשחק שאסור לנבחרת להפסיד, המאמן לא משנה מערך ולא משחק עם שלושה בלמים, שלושה קשרים אחוריים או חלוץ מדומה. הוא לא יציב בונקר, גם לא מערך נסוג, הוא גם הבהיר כי לא יאסור על המגנים לעלות באופן חופשי לשטח היריב. גם ההרכב משדר לשחקנים את המטרה הברורה.
בנבחרת הנוכחית יש הרבה שחקנים צעירים. חזן נותן לשחק וגם מבהיר להם שאין להם ממה לחשוש, ולא רק להם. הוא משדדר כי עליהם לשחק כמו שהם יודעים, מדגיש באוזניהם כי גם אם יעשו טעות, לא תהיה כאן עריפת ראשים. המאמן אומר ומשדר להם כי במקרה של כישלון הוא לא יטיל את האשמה על שחקן שטעה. הוא לא יברח מאחריות. הוא לא יתחיל במרדף אחרי שעיר לעזאזל, גם לא יתדרך עיתונאים לעשות זאת.
המוטו שהעבירו בניון וחזן לשחקנים הוא ברוח הזו: אתם יודעים לשחק, יש לכם את היכולות, אני נותן לכם את הכלים והחופש, תוכיחו לכולנו מה שאתם יודעים. אל תפחדו. האמירה של המאמן במסיבת העיתונאים אתמול בבוקרשט: "המשחק חשוב להשגת המטרה, אבל לא קריטי", לא הייתה מקרית. זה היה חלק מהשינוי. על פי חזן אף משחק לא קריטי. אף משחק אינו גמר גביע, אל תיכנסו ללחץ. והיה עוד מסר, לתקשורת: אף משחק, בשלב הזה, לא מסיים קמפיין. השימוש של התקשורת במילים קיצוניות כדי לתאר את חשיבות המשחק הוא לא חלק מתוכנית העבודה שהצוות המקצועי בנה. גם ההתייחסות (נכון יותר הביקורת) של חזן לסטטיסטיקה שפורסמה בתקשורת על כמות השערים שהנבחרת ספגה משדרת שהנתונים לא מעניינים אותו. חזן הוא לא איש של סטטיסטיקות. הוא מביט אל המטרה הסופית - לסיים במקום השני. מכל רעשי הרקע השונים הוא מעדיף להתעלם.
העיקר מבחינת חזן הוא שנבחרת ישראל תספוג שער אחד פחות מהיריבה. המאמן הלאומי לא אוהב שמדברים על הגנה חלשה, הוא מעדיף לדבר על ההתקפה המצוינת שיש לנבחרת. אם בעבר המאמנים היו עסוקים באיך לא לספוג שערים, חזן רוצה להתרכז באיך לכבוש. אם התפיסה בעבר היתה לשחק הגנתי כדי לשמור על רשת נקייה ולנסות לעקוץ 0:1 קטן, למאמן הנוכחי אין בעיה לספוג שער ולהבקיע שניים.
על פי התורה של חזן ובניון, הם רוצים לשחק בדרך שלהם והם יהיו אלה שייאלצו לתת את הדין במקרה של כישלון, חלילה. חזן ובניון אומרים בעצם כי עם כלים כמו מנור סולומון, אוסקר גלוך ודור תורג'מן, לא רק שאי אפשר לשחק הגנתי, אלא אסור לא לשחק פתוח והתקפי. גם ברומניה. בהחלט צריך לכבד את הרומנים, אבל לא לפחד מהם.