אז כמה היה שווה רנדל קולו מואני לו היה מבקיע בדקה ה-123 בגמר גביע העולם? ההצלה המופלאה של אמיליאנו מרטינס שינתה את ההיסטוריה, איפשרה לליאו מסי לקבל את מדליית הזהב הנכספת, ותיזכר כאחת הפעולות הגדולות ביותר של שוער בתולדות הכדורגל, אבל היה לרגע הזה גם הגיבור הטרגי.
"ההחמצה הזו לא תגדיר אותי", אמר החלוץ בדיעבד, אבל זה לא נכון. הוא יכול לטעון שהיא לא תשפיע עליו מנטלית, אבל גם אם יכבוש עוד מאות שערים בחייו האסוציאציה הראשונה עם שמו תהיה הבעיטה ההיא שנעצרה על ידי השוער הארגנטיני. על הדרך, התפספס גם סיפור מרהיב - הרי קולו מואני זומן לטורניר רק ברגע האחרון, כמחליפו של כריסטופר אנוקנקו שנפצע. הוא נסע לקטאר על תקן שחקן ספסל שולי, כמעט ולא שותף במהלך הטורניר, אבל כבש את השער השני מול מרוקו בחצי הגמר שניות ספורות אחרי שנכנס כמחליף, ובגמר כבר קיבל הזדמנות הולמת. דידייה דשאן שלח אותו למערכה עוד במחצית הראשונה כאשר נבחרת בכחול לא תיפקדה, והיה לו חלק משמעותי במהפך שחל בדקות הסיום ובהארכה. ואז הוא גם כמעט השלים אותו.
כמעט... אז מה היה יכול להיות ערכו אם הכדור היה נושק לרשת של ארגנטינה? הייתכן שהוא היה גבוה משמעותית מ-95 מיליון יורו ששילמה תמורתו פריז סן ז'רמן לאיינטרכט פרנקפורט דקות לפני סגירת חלון ההעברות? אין לדעת. דבר אחד בטוח - הפרידה מהמועדון הגרמני נעשתה בטונים צורמים, בצל שביתה עליה הכריז החלוץ על מנת לכפות את המעבר. הנהלת פרנקפורט הפגינה שרירים ולפחות כלפי חוץ עשתה את המקסימום על מנת להשאירו. האוהדים זעמו עליו, הגדירו אותו כבוגד, שכיר חרב ותעב בצע, ובמשחק הבית מול קלן שהתקיים מיד אחרי עזיבתו הונף השלט שהגדיר אותו כ"קולה מואני" - כי המילה קולה פירושה מזומנים בגרמנית. "כסף לא משנה את האופי, הוא חושף אותו", נכתב שם בלעג ובבוז.
פרנקפורט נשדדה? לא ממש
אפשר להבין מדוע כועס הקהל של פרנקפורט על שחקן שחתם על חוזה ל-5 שנים בקיץ שעבר, ודרש לעזוב אחרי עונה אחת באמצעות התנהלות כוחנית ולא מקובלת, אבל כאן צריך לקחת בחשבון שני היבטים חשובים. ראשית, הפרוייקט הקטארי בבירת צרפת אכן שפל ומבוסס על כסף שמזרים המשטר למטרות פוליטיות, אבל עבור קולו מואני מדובר לא רק בשכר שמן. הרי הוא יליד בונדי בפרברי פריז, בדיוק כמו קיליאן אמבפה, ואהד את סן ז'רמן עוד לפני שהיא החליפה בעלות ומכרה את נשמתה לשטן. מבחינתו, ללבוש את חולצתה היה חלום מאז שהוא זוכר את עצמו. אם אפשר להעשיר על הדרך את חשבון הבנק, הרי זה מבורך מאוד, אבל זה לא בהכרח השיקול המרכזי, והוא גם רואה קידם מקצועי בהצטרפות לסגל החדש שנבנה עבור המאמן הטרי לואיס אנריקה.
שנית, אם כבר מדברים על שכירי חרב וכסף, אז גם פרנקפורט עצמה לא בדיוק חפה מפשע. היא יצרה קשר עם קולו מואני זמן רב לפני שהחתימה אותו בפועל, שיכנעה אותו לסרב להאריך את החוזה בנאנט, וקיבלה אותו כשחקן חופשי. עבור המועדון הצרפתי, שטיפח אותו בסבלנות והעניק לו את ההזדמנות להפוך לכדורגלן מקצועני כאשר כבר נדמה היה שזה בלתי אפשרי, זו היתה התפתחות עגומה מאוד. התקציב של נאנט דל למדי, והיא ציפתה מקולו מואני לחתום על חוזה חדש, לפחות מתוך הכרת תודה, על מנת שאפשר יהיה לקבל תשלום הוגן בגין מכירתו - אך לשווא. פרנקפורט זכתה בו חינם, ואז עשתה רווח של 95 מיליון אחרי שקיבלה ממנו 23 שערים ו-17 בישולים בכל המסגרות במשך שנה. איך שלא תסתכלו על זה, קשה מאוד לומר שהיא הקורבן האומלל בתסריט.
לא קיבל צ'אנס בליגה השלישית באיטליה
כדי להבין עד כמה קרובה היתה הקריירה של קולו מואני לא להתחיל כלל, מעניין להשוות את מסלולו לזה של אמבפה. שניהם לא רק נולדו באותה עיירה, אלא גם עשו זאת בהפרש של שבועיים בדצמבר 1998, כאשר דווקא קולו מואני "מבוגר" יותר. כאשר הצטרף אמבפה לאקדמיה של מונאקו ב-2013, השתייך קולו מואני לטורסי הזעירה, וגם שם לא בדיוק היה בתפקיד מוביל, כי מאמנו העיד בזמן אמת שיש לו "המון שחקנים עם פרופיל כזה". הוא אף סבל מבעיות ברכיים בצל פרץ גדילה שחווה, ושקל להפסיק את האימונים כלל. כאשר החלים, ניסה רנדל את מזלו במספר אקדמיות ונענה בשלילה.
כשהוא על סף ייאוש, הוא נסע להרפתקה מוזרה באיטליה, שם קיבלו אותו קרמונזה ו-ויצ'נזה, שתי קבוצות מהליגה השלישית, תקופות מבחנים. המסע הזה מזכיר את החוויה של פטריס אברה שהחל את הקריירה בגיל 17 בקבוצה קטנה מסיציליה, אבל המקרה של קולו מואני היה שונה, כי הוא לא קיבל כלום גם בארץ המגף. בשלב מסוים, דרש ממנו אביו לחזור הביתה ולהפסיק לבזבז את זמנו לשווא, והנער עשה זאת בבכי. נאנט היתה ההזדמנות האחרונה עבורו, ולא היה מאושר ממנו כאשר הוא מאמני האקדמיה שלה ראו בו משהו, אבל הדרך למעלה היתה עוד ארוכה מאוד.
הראש סודר רק בגיל 22
כאשר אמבפה עשה את עונת הפריצה הגדולה שלו במונאקו ב-2016/17, כבש 26 שערים, זכה באליפות והגיע לחצי גמר ליגת האלופות, אף אחד בנאנט אפילו לא ספר את קולו מואני, שנחשב לבליין שלא השקיע באימונים. כאשר אמבפה עבר לפריז והפך לשחקן היקר השני בהיסטוריה, קולו מואני שם כמה כדורים ברשת במדי המילואים של נאנט בליגה הרביעית. את הופעת הבכורה במדי הסגל הראשון של הקנריות עשה קולו מואני כבר אחרי שאמבפה זכה במונדיאל, וגם אז זה קרה כי "כל השחקנים האחרים לא היו זמינים" כהגדרתו של המאמן ואהיד חלילהודז'יץ' בשיחה עם עיתונאים. בעונת 2019/20, שקוצרה בשל מגיפת הקורונה, הגיע אמבפה לגמר ליגת האלופות, בעוד קולו מואני הושאל לבולון בליגה השלישית וספג שני כרטיסים אדומים, לפני שהצליח להבקיע איכשהו 3 שערים בלבד. עבור שחקנים בני אותו גיל בדיוק, קשה לחשוב על הבדל תהומי יותר.
ואולם, הקדנציה הקצרה בבולון הועילה מאוד לקולו מואני. אחרי שתי ההרחקות שנבעו מתגובה פזיזה לתיקולים חריפים, הצליחו המאמנים לסדר לו את הראש, וגם לגרום לו להבין שהוא חייב להתמקד רק בכדורגל. "זו היתה עיר משעממת, וגם לא היו לי חברים, ולכן חזרתי הביתה אחרי האימונים והלכתי לישון מוקדם. זה היה הרגל טוב, והקפדתי עליו גם בהמשך", אמר החלוץ, ועם שובו לנאנט החל לנסוק בקצב מסחרר. הקבוצה היתה במשבר עמוק בתחתית העמוקה ב-2020/21, אבל ניצלה בזכות 9 השערים ו-4 הבישולים של הסקורר שקיבל לפתע מקום בהרכב והוכיח את עצמו. בעונה שלאחר מכן, הוא כבר הפציץ 12 פעמים, הפך לשחקן קבוצתי הרבה יותר, והיה שותף למסע המופלא שהסתיים בזכיה בגביע הצרפתי. כאשר זה קרה, הוא כבר ידע שתהיה זו מתנת הפרידה שלו לאוהדים. החוזה החדש לא נחתם, והדרך לפרנקפורט היתה סלולה.
הקהל הגרמני עוד לא ידע מה הוא מקבל, ובקושי שם לב לצרפתי החדש כאשר הוא הבקיע כמחליף במחזור הפתיחה - פשוט כי איינטרכט הובסה 6:1 בביתה בידי באיירן מינכן. אלא שהמאמן אוליבר גלאסנר דווקא הבין מה יש לו בידיים, ועזר לקולו מואני למצות את הפוטנציאל כשהוא מעניק לו חופש פעולה ולא מגביל אותו לרחבה בלבד. כמי ששיחק בעברו גם באגף הימני, הסקורר אוהב להיות נייד מאוד, והוא גם לא אנוכי, כפי שיעיד מספר האסיסטים שסיפק.
השחקן האהוב - ממאדו סאקו
וכך הוא מצא את עצמו על המטוס לקטאר, והשאר היסטוריה. בגיל 24, הוא הפך לאחד החלוצים המבוקשים ביותר, קושר לבאיירן מינכן לפני שהאלופה החליטה ללכת בכל הכוח על הארי קיין, וגם מנצ'סטר יונייטד שקלה את מועמדותו. כעת, אחרי שהפך לפרטנר לגיטימי של אמבפה בחוד הנבחרת, הוא גם ישתף איתו פעולה בסן ז'רמן, והמטרה ברורה - להמשיך את הטיפוס חסר המעצורים למעלה. אבל האם זה באמת אפשרי? זו כבר שאלה מורכבת הרבה יותר, כי עד כה הציפיות היו נמוכות, ואחרי העסקה שהתקרבה ל-100 מיליון זה השתנה לתמיד.
אז אולי כיף לחזור הביתה לעיר האורות, וקולו מואני באמת רואה בסן ז'רמן מועדון אותנטי. כאשר נשאל בראיון הראשון אחרי הגעתו לגבי השחקן האהוב שלו בתולדות פריז, הוא נקב בשמו של הבלם ממאדו סאקו, שגדל שם עוד לפני העידן הקטארי. אלא שזה לא בדיוק האוטופיה שהוא רואה לנגד עיניו, ולדינמיקה הקבוצתית תהיה השפעה עצומה על מידת הצלחתו. החממה של פרנקפורט יכולה להטיב עם חלוצים, ודי להיזכר במקרה של לוקה יוביץ', שהפך ללהיט ענק במועדון, מיהר לעזוב לריאל מדריד תמורת שיא מועדון של 63 מיליון יורו, ומאז הקריירה שלו התרסקה. כעת שבר קולו מואני את השיא, והוא צריך לקוות שגורלו יהיה שונה מזה של הסרבי. לשם כך, כדאי גם לשפר את אחוז ניצול ההזדמנויות בהשוואה לגמר המונדיאל.