במחקר פורץ דרך בהנחיית אתנרופולוג הספורט ד"ר אסף לב, חוקרות מהקריה האקדמית אונו ומאוניברסיטת טקסס שבארצות הברית איחדו כוחות כדי לבדוק את ההשלכות הרגשיות והמנטליות שחווים ספורטאים צעירים המתמודדים עם פציעות קשות שקוטעות להם את הקריירה. המחקר בוחן את חוויותיהם של 12 ספורטאים בגילאי 18-24 משתי המדינות - וחשף את המסע הרגשי המטלטל שחווים הצעירים האלו. כחלק מהמסע שלהם, עוברים הספורטאים הליך של קבלת והפנמת הבשורה של הפציעה הקשה שגודעת להם את הקריירה הספורטיבית.
אחד הנושאים המרכזים שעולה ממחקר הוא משבר הזהות שאיתו מתמודדים ספורטאים כשהם פורשים מקריירת הספורט. המחקר אישר כי הספורטאים הצעירים עוברים משבר זהות משמעותי. עבור רבים מהם, להיות ספורטאי זו זהותם העיקרית, המקיפה את הערך העצמי שלהם, האינטראקציות החברתיות, ואפילו ניסיון החיים הכולל שלהם. אובדן הזהות הזו מותיר בהם חלל עצום שקשה למלא, מה שמוביל לתחושות של תסכול, אכזבה ודכדוך המזכירות התמודדות עם תחושת אבל.
אורי, שהיה ספורטאי צעיר שהיה בדרכו להשגת הקריטריון לאולימפיאדת פריז 2024, מסביר על הכאב הרב: "הייתי מדוכא, מתוסכל וכל הזמן חשבתי שהמצב הזה נכפה עליי. לאחר הפציעה, רציתי רק להסתגר במקלחת ולבכות. כל הזמן חשבתי על איך חלום הילדות שלי נהרס ולא משנה מה אעשה וכמה אני רוצה את זה, זה בלתי ניתן לשינוי".
תומר, ספורטאי שפרש בגיל 24 עקב פציעות חוזרות בברך במהלך ההכנות לאולימפיאדת טוקיו 2020, הוסיף: "הפציעה הראשונה הייתה כמו סטירת לחי, מכיוון שנראה שזה קורה לאנשים מסביבי כל הזמן אבל אתה תמיד חושב ש'לי זה לא יקרה' ופתאום זה הכה בי".
בנוסף לכך, המחקר מדגיש את התפקיד המרכזי של רשתות התמיכה של הספורטאי בהקלה בהתמודדות עם התהליך המורכב של פציעה ושל פרישה. בין אם זו תמיכה רגשית מבני משפחה וחברים או הדרכה מקצועית של מאמנים ושל אנשים שעובדים במקצועות הבריאות, מערכות תמיכה אלו משמשות עמוד תווך נחוץ בזמנים מאתגרים ויש להם חשיבות רבה בסיוע לספורטאי הצעיר. עם זאת, המחקר גילה כי כשהספורטאים האלו מודיעים על פרישה - חלק מהם חווים תחושת הקלה.
נועה פרשה בגיל 24 לאחר פציעה כרונית שסיבכה אותה, לקראת סיום לימודי התואר, במכללה אליה התקבלה על תקן ספורטאית מצטיינת מספרת: "לאחר הפציעה בכיתי כל יום, הייתי מתוסכלת ועם דיכאון נפשי. איבדתי הרבה ביטחון. החלק הקשה ביותר היה לאבד את הזהות שלי כספורטאית, לנסות לחשוב ולאהוב את עצמי כמישהי אחרת שהיא לא קשורה לדמות של 'נועה הספורטאית'. השאלה הקשה ביותר עבורי הייתה 'האם אי פעם אהיה טובה במשהו כמו שהייתה טובה כספורטאית'?"
שיר קלנר, עורכת המחקר ובוגרת החוג לספורטתרפיה בקריה האקדמית אונו ומייסדת קהילת הספורטאים.יות בישראל, מסרה: "בתור ספורטאית עבר הייתה לי הזכות לחקור נושא כה חשוב. הפרישה מהספורט היא תהליך מורכב ומאתגר עבור ספורטאים רבים ועל אחת כמה וכמה שהיא 'נכפית עליהם' בעקבות פציעה קשה. הרבה ספורטאים חווים את הפציעה ואת הפרישה שלאחריה כמעין תהליך של אבל, בהתחלה הם מכחישים אותה, לאחר מכן הם נכנסים לתחושות של דכדוך והחלק המרכזי הוא משבר הזהות איתו הם נאלצים להתמודד. הספורטאים שראיינתי נכנסו לספורט בגיל צעיר ונאלצו לפרוש בגלל פציעה, לפני שהם מימשו את כל הפוטנציאל הטמון בהם ולפני שהשיגו את המטרות שלהם. הם סיפרו שהיה להם קשה לשחרר את הזהות האתלטית ולהבין מי הם מבלי הספורט. מהמחקר עלה שתמיכה של הסביבה (משפחה, חברים, מאמנים, צוות רפואי, פסיכולוג..) לחוויה הקשה שאיתה ספורטאים נאלצים היא חשובה ביותר, ולכן, מודעות לנושא של כל האנשים שהם חלק מהמעטפת של הספורטאי, היא סופר קריטית ויכולה לסייע".
ד"ר אסף לב, ראש תחום מחקר ומרצה בחוג לספורטתרפיה בקריה האקדמית אונו שחקר בשנים האחרונות את תהליך פרישתם של ספורטאים מקצועניים בישראל טוען: "הפרישה מספורט מקצועני יוצרת לעתים קרובות משבר זהות חזק בקרב ספורטאים תחרותיים. בשל גילם הצעיר יחסית, הם נאלצים ללמוד להתנהל במציאות פחות זוהרת ויחד עם זאת עדיין לדבוק בניהול רושם של ספורטאים מצליחנים. למצב זה עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת לגבי מצבם הנפשי וקשריהם החברתיים עם הסביבה הקרובה".