בארסה מאניה או דיפרסיה: סימני השאלה סביב ברצלונה

למעשה, זו הסוגיה המרכזית ביותר. במשך 15 שנה היה סרג'יו בוסקטס העוגן האולטימטיבי במרכז המגרש של הבלאוגרנה, וכל תוכנית המשחק הייתה בנויה סביב כישוריו הייחודיים. העובדה כי הכוכב מיעט מאוד להיפצע הגבירה עוד יותר את התלות בו. היו נסיונות לאלתר אלטרנטיבות, ובשלב מסוים הרעיון הבסיסי היה לטפח את פרנקי דה יונג כיורשו, אך הוא התברר כמופרך - ההולנדי הוא שחקן מסוג אחר לחלוטין.

צ'אבי עשה את המקסימום על מנת להשאיר את בוסקטס בסגל, וזו היתה גם כוונת ההנהלה - בניגוד גמור ליחס העוין לו זכה ג'ורדי אלבה שנדחק החוצה. ואולם, סרג'יו בחר אחרת. הזכייה באליפות אפשרה לו לעזוב את קאמפ נואו עם מדליית הזהב על הצוואר, והוא ממש לא התכוון לסכן את המורשת. זה היה העיתוי המושלם עבורו לצאת להרפתקה נינוחה וכיפית לצידו של ליאו מסי באינטר מיאמי, והחיפושים אחרי יורשו יצאו לדרך.

בפועל, הם לא הניבו כמעט דבר - גם כי אין שחקנים שעונים על הדרישות, וגם כי הכוכבים הבולטים שעשויים אולי להתאים איכשהו נמצאים מחוץ להישג ידה של ברצלונה במגבלות הכלכליות. המחשבה על האפשרות להחתים את יוזואה קימיש, למשל, הייתה אבסורדית. אז ברצלונה הלכה על הפתרון הפשוט והישים ביותר. היא החזירה למועדון את בוגר לה מאסיה שכבר יועד פעם, ממש מזמן, להיות הגיבוי של בוסקטס.

כעת הוא חוזר, בגיל כמעט 32, ואחריות גדולה מאוד מונחת על כתפיו. השחקן, שבילה את רוב הקריירה במדי סאות'המפטון והצטיין בג'ירונה בעונה שעברה, הוא האיש שאמור לנווט את בלאוגרנה כמו בוסקטס. אם זה לא יעבוד, כל המערך של צ'אבי יצטרך לעבור שינוי מהותי, אבל אם כן... רק דמיינו לעצמכם איזו סגירת מעגל מדהימה זו יכולה להיות.

בעוד קצת יותר משבוע, יחגוג החלוץ הפולני את יום הולדתו ה-35. זה לא מעט גם עבור כוכב ששומר על גופו באופן יוצא דופן, ונעזר לשם כך בדיאטה המיוחדת שהגתה אשתו. המעבר מבאיירן מינכן לקטלוניה כבר השתלם מבחינתו בעונה שעברה, כי ללא תרומתו חלום הזכייה באליפות היה בלתי אפשרי, אבל בשורה התחתונה, כאשר בודקים את הסטטיסטיקה היבשה, מגלים כי הוא מבקיע פחות מאשר בימי הזוהר בבונדסליגה - 23 שערים ב-34 משחקים.

מצד אחד, יש לכך הסבר רציונלי. ברצלונה היא קבוצה יעילה פחות מבחינה התקפית בהשוואה לבאיירן, והליגה הספרדית הגנתית הרבה יותר בשנים האחרונות בהשוואה לגרמנית. מעבר לכך, 5 מתוך 35 השערים של הפולני בעונתו האחרונה במינכן נכבשו בפנדלים, ואם מנכים אותם מקבלים מאזן צמוד הרבה יותר. כל זה נכון, אבל זה לא מבטל את התהייה לגבי העונה הקרובה. אם ממוצע הכיבושים של לבנדובסקי למשחק ימשיך לרדת, ברצלונה לא תוכל להתבסס עליו כסקורר כמעט בלעדי - וזה לא היה רעיון מוצלח מלכתחילה. היא תזדקק לסיוע נרחב יותר, וזה מביא אותנו לשתי השאלות הבאות.

במנצ'סטר סיטי, היה הקשר הגרמני עם 29 שערי ליגה ו-38 שערים בכל המסגרות ב-3 העונות הקודמות. זה אחד השיקולים החשובים ביותר מאחורי החתמתו בהעברה חופשית, וצ'אבי העיד על כך בעצמו. "הייתה חסרה לנו רגל מסיימת מהקישור", אמר המאמן, וזה נאמר בעדינות. פדרי השתדרג קצת בכל הקשור לכיבושים, אבל עדיין הסתפק ב-6 שערים ב-26 משחקים. סרג'י רוברטו תרם 4 שערים, פרנקי דה יונג הבקיע פעמיים בליגה, וכמוהו גם גאבי. פרנק קסייה, שעזב זה עתה לסעודיה, כבש אמנם בקלאסיקו - אבל זה היה שערו היחיד. וכאן הרשימה מסתיימת. בדרך כלל, קבוצה לא מסוגלת לרוץ בצמרת אם הקשרים שלה לא כובשים כמעט בכלל, קל וחומר כאשר יש רק חלוץ פורה אחד.

גונדואן, שניחן בחושים נהדרים כדי להיכנס לרחבה בעיתוי הנכון ולכבוש בסגנון פרנק למפארד, מסוגל לשנות את התמונה. כעת צריך לראות אם הוא יממש את הפוטנציאל, באיזו תדירות ישולב בהרכב ועל חשבון מי.

פאטי היה ילד הפלא של ברצלונה, ולא במקרה קיבל בוגר האקדמיה החינני את החולצה מספר 10 מיד אחרי עזיבתו של ליאונל מסי ב-2021. פציעות פגעו קשות בהתפתחותו, אבל בעונה שעברה הוא בקושי שולב למרות שהיה בריא - וסיים אותה עם 12 הופעות בלבד בהרכב בליגה. לעתים נדמה היה כי צ'אבי מנסה לפגוע בכוונה בבטחונו העצמי של החלוץ בן ה-20 על מנת לדחוק אותו החוצה מהמועדון. זה לא קרה, ואחרי שהוכיח את עצמו היטב במחנה האימונים זו יכולה להיות העונה בה יפרוץ אנסו מחדש - ובתנאי שיישאר בריא. הוא עשוי להיות הפתרון הטבעי לבעיית ההזדקנות של לבנדובסקי, ומבחינת הכישרון הטהור הוא מסוגל להגיע ללא קושי ל-20 שערי ליגה לפחות, בתנאי שהצוות המקצועי מעניק לו גיבוי נאות. האם זה יקרה? זו כבר שאלה מורכבת, וקשה מאוד לחזות את העתיד.

ברצלונה השיגה 11 נצחונות ליגה בתוצאה 0:1 בעונה שעברה, וזו סטטיסטיקה שהייתה מתאימה הרבה יותר לאתלטיקו מדריד - הקבוצה של סימאונה דווקא הסתפקה ב-7 כאלה "בלבד". היכולת לשמור על רשת נקיה הייתה קריטית ביותר בדרכה של בארסה לכתר, ומארק אנדרה טר סטגן סיפק את העונה הטובה בחייו. הוא לא היה רחוק משבירת השיא של ליאניו, שוער לה קורוניה מעונת 1993/94 הרחוקה שהסתיימה כידוע בזכיה דרמטית במיוחד של ברצלונה באליפות. זה לא קרה בגלל ספיגת 8 שערים ב-5 המחזורים האחרונים, אבל ההישג של הגרמני ייזכר בכל מקרה כהיסטורי בכל קנה מידה - וספק רב אם הוא ניתן לשחזור.

לברצלונה יש חוליית הגנה מצוינת, המורכבת משחקנים צעירים שמסוגלים להוות עוגן איתן לשנים ארוכות קדימה, בראשותו של רונאלד אראוחו האורוגוואי שמסתמן כבר עכשיו כקפטן העתידי. ובכל זאת, היא לא יציבה מספיק - וניתן היה לראות זאת כאשר הסטטיסטיקה המופלאה בעורף לא נשמרה כלל במסגרות האירופיות, וזאת בלשון המעטה. המסקנה המתבקשת היא כי המאזן היה מקרי למדי, והמצב צפוי להחמיר העונה בהיעדרו של בוסקטס. טר סטגן יצטרך להתעלות אפילו יותר, והשאלה המרכזית היא אם הוא כלל מסוגל לשמור על רמת הריכוז שהפגין בליגה אשתקד.

הבחירה בסרג'י רוברטו, כבר בן 31, בוגר האקדמיה והשחקן הוותיק ביותר בקבוצה, לקפטן טבעית והגיונית על הנייר. אי אפשר גם להגיד מילה רעה על הכדורגלן הנאמן שמילא תמיד ללא דופי כל תפקיד שנדרש, כולל שנים בעמדת המגן הימני שכלל לא אופטימלית מבחינתו. הוא ספג פעמים רבות ביקורת לא מוצדקת בשל כך, אך מעולם לא התלונן. חוץ מזה, מקומו בהיסטוריה מובטח בזכות השער השישי לרשת פריז סן ז'רמן בקאמבק המפורסם ההוא. הוא יענוד את הסרט בגאווה, ולקהל יהיה קל להזדהות איתו.

כל זה נכון, אבל לזהות הקפטן עדיין יש משמעות, גם בעידן המודרני - ויעיד על כך, למשל, השינוי המנטלי המרשים שחל בארסנל אחרי מינוי של מרטין אודגור לקפטן, אחרי שנים של דמויות לא מתאימות בתפקיד. קפטן הולם צריך לענות על אחת משתי הגדרות - אופי של מנהיג או רמה מקצועית גבוהה של כוכב. ברור ששילוב של שתי התכונות אידיאלי, אבל אחת מהן הכרחית. לא כולם קרלס פויול - אין מה לעשות, אך גם צ'אבי, אנדרס אינייסטה, ליאונל מסי וסרג'יו בוסקטס תפסו פיקוד.

סרג'י רוברטו לא עונה על אף אחת מהדרישות. הוא לא כוכב - ואפילו לא אמור להיות בהרכב. הוא גם לא מנהיג, אלא בחור שקט ונחמד. ייתכן שלא תהיה לכך השפעה, כי יש בחדר ההלבשה דמויות דומיננטיות הרבה יותר, ואולי רונאלד אראוחו יהפוך לקפטן האמיתי ללא סרט כבר עכשיו. אבל אולי יחסר לבארסה משהו בגלל השינוי הזה. צריך להמתין ולראות - וזו לא ממש בטוח שזו סוגיה שולית.

במהלך השיפוצים בקאמפ נואו, ברצלונה איבדה את ביתה. זו ההגדרה הנכונה, כי האיצטדיון האולימפי בהר היהודים, אשר מזוהה בכלל עם היריבה העירונית אספניול, לא יכול להרגיש בית בהגדרה. הוא יהיה זר ומוזר, היציעים רחוקים קילומטרים מהדשא, האווירה תהיה שונה בתכלית. איך שלא תסתכלו על השינוי הזמני, זה פשוט לא זה. יתרון הביתיות נשחק במצב כזה, ולעתים עלולים השחקנים להרגיש שהמשחקים נערכים במגרש נייטרלי. כמה נקודות ילכו לאיבוד בשל כך? נחיה ונראה.