כסף לא קונה אהבה, אבל מה בקשר לאהדה? השפעת הסעודים על עולם הכדורגל

היו ימים שבהם הכדורגל היה שכונתי, אבל גם קרוב אל הלב: בשמשון שיחקו תימנים מהכרם, במכבי יפו הבולגרים - וגם קבוצות נעדרות שיוך עדתי, היו פני השכונה, מבני יהודה - גאוות שכונת התקווה ועד מרמורק ושעריים, שהוכיחו שגם בתוך אותה עדה יכולה להתקיים מלחמת עולם.

אפילו בקבוצות הגדולות יותר, השחקנים היו התוצרים הכי משובחים של מחלקת הנוער במועדון, חבר'ה שהיו, בגדול, הכי טובים בשכונה בכדורגל. חלק מהם התגלו על ידי מאמני נוער, שבעידן הטרום-סקואטינג היו מסיירים בעצמם במגרשי האספלט שבהם הונחו אבנים כדי לסמן את השערים - ובכל מקרה הם היו ההוא שלמד שנתיים מעליך ביסודי או זה שישב לידך בתיכון.

ההגינות חייבת לנצח כאן את הרומנטיקה: הכדורגל שהם ניפקו היה לרוב בינוני, אבל ההזדהות שהם ייצרו הייתה פשוט מטורפת. המקרה המפורסם ביותר הוא כמובן של אהוד בן טובים, שרצה לעבור לבית"ר ירושלים. במשך כמה ימים דמה מרכז שכונת התקווה לקסבה של שכם - אפילו עם גדוד שריון לא היית מצליח לכבוש אותה, עד שבוטל רוע הגזרה.

קו ישיר מתוח בין אהוד בן טובים לערן זהבי: הסמל של האליפות הכי דרמטית בתולדות הפועל תל אביב (ובעצם - בתולדות הכדורגל הישראלי) אבל גם של תור הזהב של עידן מיץ' גולדהר במכבי תל-אביב, כולל השער ההוא בתוספת הזמן של הדרבי, שננעץ לא רק ברשת האדומה אלא גם בלבבות של אוהדי הפועל, ששוב הפסידה. הוא הדין לגבי שמעון גרשון, יוסי אבוקסיס, דודו אוואט - ורבים אחרים שעברו מקבוצה אחת היישר אל היריבה המושבעת.

מישראל, אל העולם הגדול: אם אשאל אתכם מי השחקן הכי משפיע על המשחק בתולדות הכדורגל העולמי, אני מניח שבראש הוותיקים יעלו שמות כמו פלה או מראדונה, אחרים יחשבו אולי על קרויף או זידאן, רונאלדו או מסי.

אלא שהתואר המחייב הזה שמור לז'אן מארק בוסמן, שב-1990 ביקש לעבור מ- RFC ליאז' אל דנקרק הצרפתית. שתי קבוצות ששמותיהן אומרים עוד פחות לחובבי הכדורגל בעולם, אבל הן יכולות להתנחם בכך שגם אם שום תואר נחשב לא רשום ברזומה שלהן, הן יהיו לנצח חלק מההיסטוריה.

המקרה של בוסמן (שהסתמך בכלל על מסמך שנקרא "אמנת רומא") הפך לא רק את שוק ההעברות המקומי למגוון יותר, אלא בעיקר את הקונטיננטלי והגלובלי. בליגות העשירות ביותר בעולם: אנגליה, גרמניה, ספרד ואיטליה הפכו המועדונים - תחילה בצמרת ואחר כך גם בתחתית ובליגות המשנה - למה שהיינו מכנים פעם: "נבחרת שאר העולם". לא הרבה אחרי הכוכבים, הגיעו גם הבעלים: באנגליה, אולי היעד הנחשק ביותר עם הכסף הגדול ביותר, כבר קשה למצוא מועדון כדורגל בבעלות מקומית - מתאילנד ועד ארצות הברית, מאוליגרכים ועד שייחים: הכסף הגדול קנה לא רק את השחקנים הטובים בעולם אלא גם את המועדונים הגדולים בעולם.

לא רק הסגלים והמועדונים שינו את פניהם, אלא גם המסגרות התחרותיות: הן הפכו לפרמייר ליג, לה ליגה, סריה א', בונדסליגה - ומכל כולן: ליגת האלופות. האחרונה היא לא רק העשירה והמוכרת מכולן, אלא מציגה גם את מימוש הפנטזיה של הבעלים: הבטחת מפגשים בין מועדוני הענק על חשבון הספורטיביות. אם פעם היה די לנצח יריבה עדיפה במפגש כפול (בית וחוץ), היום יש מקומות משוריינים לליגות המיוחסות (גם אם לא למועדונים כמו ביורוליג), סיבובי מוקדמות מתמשכים לקבוצות מליגות חלשות יותר, יותר מפגשים ידועים מראש בין מועדוני העל - וכל זה במיתוג שצריך להילמד בכל בית ספר לשיווק: המנון, סמל הכוכבים וספונסרים כמעט-קבועים, שיופיעו תמיד לפני השידור, בלי קשר לזכויות הפרסום של הזכיין המקומי.

המפעל הזה, שהיה להצלחה כלכלית כבירה, היה כישלון ספורטיבי - לא מבחינת הרמה כמובן, אבל מבחינת רוח הספורט. נכון שפה ושם נראו כמה הפתעות, אבל בגדול נוצרה קורלציה בין מידת ההשקעה הכספית לתוצאה הספורטיבית. לפעמים הייתה לכך הצדקה. הכדורגל לא עבר מהפכה על המגרש ובחדרי ההנהלה, אלא גם בקרב הצופים: העידן השוויוני מבחינה מגדרית, הפקיע אותו מידיו של הגבר העמל, זה שעובד קשה בכל השבוע ובסופו זוכה להפוגה בדמות מפגש בפאב עם החבר'ה ואחר כך שירה ביציע - והעביר את ההכרעה באשר לתרבות הפנאי גם - ואולי אף בעיקר - לנשים.

לפיכך היה הכרח להפוך אותו לחוויה משפחתית, נעימה יותר מבחינת המתקנים ואלימה פחות מבחינת האווירה. לשם כך נדרש כסף, אפילו הרבה כסף. כלומר - חלק מהשינויים היו מבורכים. הרומנטיקנים שבין אוהדי הכדורגל זיהו כבר אז את הסכנה, אבל על רובנו פעל המיתוג כבמטה קסם: ליגת האלופות הצליחה לעשות את מה שעשה פעם רק המונדיאל: לרתק למסך גם את מי שאינם נמנים על הגרעין הקשה של אוהדי הכדורגל.

איך שלא נסתכל על זה, בהנחה שאינכם קרובי משפחה בדרגה ראשונה של אחד השחקנים שעל דשא, יש רק שני דברים שיכולים להביא אתכם ליציע או להדביק אתכם לטלוויזיה: הראשון והחזק ביותר הוא הזדהות. השני והחשוב כמעט באותה מידה, הוא האיכות.

הליגה המקומית שלנו, בעידן פוסט שמשון תל אביב, נפרדה כמעט לגמרי מהזהות, אבל התעכבה שנים רבות בדרך אל האיכות, מה שגרם לירידת קרנה בקרב חלקים גדולים מהקהל (שלמרבה המזל החלו לשוב בשנים האחרונות). עזבו את האוהד שחי משבת לשבת, אשר לרוב חובבי הכדורגל, הם יצפו בכיף בקרב ענקיות שמבטיח (לפחות על הנייר) איכות - למשל הקלאסיקו הישראלי בין מכבי חיפה למכבי תל אביב, או לחילופין - במשחקים שמעוררים הזדהות: מבית"ר ירושלים נגד בני סכנין או הפועל תל אביב ועד לדרבי של פתח תקווה. ליגת האלופות אולי הפחיתה את ההזדהות (לכמה ישראלים באמת היה אכפת מי תנצח במפגש הגמר האחרון של המפעל, בין מנצ'סטר סיטי לאינטר?), אבל לפחות ביססה סטנדרט חדש של איכות.

בין שני אלה, כמעט שלא שמנו לב שמפגש - אפילו אם ניקח את הקרב על אנגליה בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד, הוא כבר לא הדרבי של לנקשייר, בין המנקונים לסקאוסרים, בין מי שרואים את עצמם סמל לאנגליה הוויקטוריאנית לבין צאצאי המהגרים מאירלנד - אלא בסך הכל מפגש בין שתי קבוצות בבעלות אמריקאית, עם שניים-שלושה שחקנים אנגלים בכל קבוצה, לכל היותר.

היהלום שבכתר המפוקפק הזה הוא ללא ספק קיליאן אמבפה: אלוף עולם וסגן אלוף עולם, בוגר שני גמרים של ליגת האלופות ואלוף צרפת, שמתלבט בין הכסף הבלתי ייאמן שמציעה ערב הסעודית לבין מועדון הכדורגל הגדול ביותר בהיסטוריה של המשחק (לפחות על פי תארים) ממדריד.

אפילו אם יחול טוויסט של הרגע האחרון בעלילה, ההתלבטות הזאת היא כמעט בלתי נתפסת: הכוכב הגדול ביותר של המשחק בעידן פוסט מסי-רונאלדו, שנמצא בשיא כושרו, שוקל ברצינות מעבר לליגה כמעט אנונימית שמציעה לו שכר שיהפוך אותו בן לילה לכדורגלן העשיר ביותר בהיסטוריה.

יהיה מי שיטען לדעה קדומה, אבל ההבדל בין ריאל מדריד לקבוצה הסעודית אינו גיאוגרפי ותרבותי, אלא שהראשונה חצבה את מעמדה בסלע במשך יותר מ-100 שנה, בעוד החדשה מנסה לקנות אותו מעכשיו לעכשיו ב-100 מיליארד דולר.

אני לא יודע אם זה סוף הכדורגל כפי שהכרנו אותו, או תחילתו של עידן חדש. מה שבטוח הוא שלפחות אני, שברזומה שלי כבר קרוב ל-50 שנות יציע, מצאתי את עצמי מתגעגע פתאום לימים של שמשון תל אביב, בני יהודה וכאוהד הפועל חיפה, גם אל הבטון הלוהט של יציעי המגרש בקריית חיים, במשחק של פתיחת עונה.

קחו את אמבפה שלכם לסעודיה, תערבבו אותו שם עם רונאלדו - ושיהיה לכם לנפט, ותחזירו לי את דרבי שבצד אחד של המגרש אבא גינדין ובצד השני ישעיהו שווגר.