מיליון ביער: לזכרו של טרבור פרנסיס, החלוץ האנגלי האגדי

העולם מכיר רק שני כדורגלנים שצמחו באקדמיה של ברמינגהאם סיטי. שניהם פרצו לתודעה בגיל 16 כאשר הקבוצה היתה בליגת המשנה ושניהם שברו שיאי העברות בהמשך הדרך. ג'וד בלינגהאם, שחגג זה עתה יום הולדת 20, עבר הקיץ מבורוסיה דורטמונד לריאל מדריד תמורת 103 מיליון יורו עם בונוסים והפך בכך לכדורגלן הבריטי היקר בהיסטוריה. טרבור פרנסיס נכנס לספרי ההיסטוריה בפברואר 1979, כאשר נוטינגהאם פורסט שילמה תמורתו מיליון ליש"ט, או 999 אלף כפי שהדגיש המנג'ר בריאן קלאף "על מנת לא להלחיץ אותו יותר מדי" כהגדרתו - ובכך הפך לכדורגלן הבריטי הכי יקר דאז בפער עצום, כמעט פי שניים בהשוואה לשיא הקודם.

שני המקרים האלה מדגישים, כמובן, את ההבדלים העצומים בין הכדורגל של שנות ה-70 למצב המשחק בעידן המודרני. לברמינגהאם לא היה סיכוי קלוש להשאיר את בלינגהאם אחרי עונת הבכורה המצוינת שלו והוא עשה את דרכו לבונדסליגה, תוך שהמועדון מחליט להפריש את מספר החולצה שלו. ופרנסיס? דמיינו לעצמכם תופעה כזו בימינו - נער בן 16 שנכנס להרכב וכובש בקלילות ובאלגנטיות 15 שערים ב-15 משחקי הליגה הראשונים שלו, כולל רביעיה במפגש מול בולטון אותו נאלץ לסיים מוקדם מדי בגלל פציעה, ולכן היה מאוכזב שלא הספיק להבקיע את החמישי. כמה הוא היה שווה? איזו תחרות היתה מתפתחת כדי לקחת אותו ממועדון צנוע בליגה השניה?

הרי סופרלטיבים לא היו חסרים כלל וכלל. אמנם משחקי ליגת המשנה לא שודרו בטלוויזיה, אבל סיפורים על נער הזהב מברמינגהאם החלו להתפשט במהירות. המנג'ר פרדי גודווין לא היסס לקבוע כי "מדובר בכישרון הכי גדול בבריטניה מאז ג'ורג' בסט". "יש לו כל מה שכדורגלן צריך. רק מאמן בר מזל זוכה לקבל שחקן כזה פעם אחת בחיים. אולי אפשר להשוות אותו לג'ימי גריבס ולדניס לאו, אבל זהו. אין יותר סקוררים כאלה", הוא אמר. ובכל זאת, לצד כל השבחים וההמולה התקשורתית, המשיך פרנסיס לצחצח את הנעליים של שחקנים ותיקים יותר בחדר ההלבשה, התגורר במעונות עם כיבוי אורות בשעה 22.30, קיבל שכר של שחקן נוער ואפילו לא העלה בדעתו שאפשר לעבור לקבוצה אחרת בשלב כה מוקדם. הוא סייע לברמינגהאם לעלות לליגה הראשונה ב-1972, נשאר עוד ועוד ובילה בה יותר מ-8 שנים בסך הכל, עד שהגיע הצ'ק של קלאף.

בתקופה ההיא, שחקנים שאפו לנסוע לארצות הברית כדי להתפרנס בליגת ה-NASL העשירה והנוצצת. היו שעשו את המעבר באופן קבוע, בדרך כלל בשלהי הקריירה, אבל גם הצעירים רצו לקבל חלק מהעוגה. כדי לעשות זאת, היה צורך לארגן חוזים לתקופת הקיץ, כאשר הליגות האירופיות היו בפגרה. פרנסיס, למשל, חתם באישור ברמינגהאם סיטי על חוזה בדטרויט אקספרס שהיה תקף לקיץ 1978 ולקיץ 1979. הוא חצה את האוקיאנוס האטלנטי מיד אחרי שסיים עונת 1977/78 פנטסטית מבחינה אישית עם 25 כיבושים, והפציץ 22 פעמים ב-19 הופעות על אדמת אמריקה. מיד לאחר מכן, שב ללא חופשה לברמינגהאם. כל זה התאפשר כי אנגליה לא העפילה למונדיאל בארגנטינה, אז לא היתה לו תעסוקה במדים הלאומיים.

גם המעבר לנוטינגהאם הביא לו שדרוג כלכלי, אבל לא ברמה יוצאת דופן. באופן כללי, קלאף עשה את הכל כדי לגרום לפרנסיס להרגיש שחקן "רגיל" למרות הסכום הגבוה ששולם תמורתו. הוא הקפיד לצרוח עליו באימונים, לנזוף בו על כל טעות, וגער בו אפילו על כך שהביא שמפו ומגבת מהבית במקום להשתמש במקלחת במגבות של המועדון. לפעמים היתה תחושה כי הוא אפילו במקנא בו ומייחל לכשלונו - איך עוד אפשר להסביר את ההתעקשות לשלב חלוץ מרכזי קלאסי דווקא בעמדת הקשר הימני?

זו, אגב, היתה העמדה שלו בגמר גביע האלופות. פרנסיס שוכנע להצטרף לנוטינגהאם כי היא היתה האלופה - והתואר המפתיע הזה איפשר לה להתמודד לראשונה בהיסטוריה במפעל האירופי הבכיר. לפי התקנות של אופ"א שהיו קיימות אז, רכש חדש שהוחתם בפברואר היה צריך להמתין שלושה חודשים לפני שניתן יהיה לרשום אותו למשחקים באירופה ולכן הגמר מול מאלמו באיצטדיון האולימפי במינכן היה הופעת הבכורה של פרנסיס במפעל - ובמסגרת אירופית בכלל בקריירה. קלאף שיבץ אותו על חשבון מרטין אוניל במרכז המגרש, אבל חלוץ נשאר חלוץ ואיש מיליון ליש"ט נגח פנימה בדקה ה-45 את הכדור שהגביה לעברו ג'ון רוברטסון האגדי כדי לקבוע 0:1. זו היתה גם תוצאת הסיום והגביע שהונף אל על הצדיק את הסכום שהוגדר בתקשורת הבריטית כמוגזם. כל אוהד נוטינגהאם שחווה את האושר הזה, זוכר את הרגע המופלא עד היום.

תמונת הנגיחה של פרנסיס לרשת השבדים היתה מונחת במשך שנים על שולחנו של קלאף הגאה, אבל השער לא שיפר את היחסים ביניהם. אולי אפילו להיפך. המנג'ר לא אהב את החוזה של החלוץ בדטרויט, ביקש ממנו לא לנסוע ל-NASL בקיץ 1979, נענה בשלילה - והזעם היה בלתי נשלט כאשר פרנסיס חזר מאמריקה עם פציעה. הבעיה הרפואית היתה אמנם קלה, אבל קלאף לא התכוון לסלוח והנקמה היתה קשה. כאשר נפצע פרנסיס באופן קציני יותר בגיד אכילס לפני גמר גביע האלופות במאי 1980, אסר עליו המנג'ר להצטרף למסע למדריד ביחד עם הסגל - כאילו לא היה רלוונטי כלל.

כך יצא כי האיש שהבקיע צמד קריטי ברבע הגמר מול דינאמו ברלין ואת השער החיוני בחצי הגמר מול אייאקס, ראה את המפגש מול המבורג בטלוויזיה, לצד אישתו שניסתה לתמוך בו. וזה לא היה קל. איך אפשר לראות את החברים מניפים את הגביע בפעם השניה ברציפות מרחוק, כאילו אתה לא חלק אינטגרלי מהסגל? מעבר לכך, הפציעה מנעה מפרנסיס להשתתף ביורו 1980, בו הודחה אנגליה בשלב הבתים, והוא נאלץ לחכות שנתיים נוספות כדי לטעום לראשונה בחייו טורניר גדול לנבחרות.

במונדיאל 1982 כבר היה נער הפלא לשעבר בן 28, שהגיע לספרד על תקן שחקן מנצ'סטר סיטי. קלאף העדיף למכור אותו שנה קודם לכן, בגלל שהמתיחות מעולם לא נעלמה והבעיות הרפואיות המשיכו להטריד אותו. למעשה, פרנסיס מעולם לא חזר לרמתו הקודמת מאז הפציעה. הוא היה פחות חד ופחות מהיר, גם אם עדיין אלגנטי ונחוש - והוא סירב להיכנע לתכתיבים. שחקנים שפורצים בגיל צעיר מאוד עלולים להישחק בשלב מוקדם יחסית (קחו כדוגמה קלאסית את מייקל אואן), אבל פרנסיס היה ההיפך המוחלט. אחרי שנה בצד התכלת של מנצ'סטר לא היתה מזהירה, הוא יצא למסע באיטליה במדי סמפדוריה ואטאלנטה, קפץ לסקוטלנד כדי להתנסות בריינג'רס ואז נחת בקווינס פארק ריינג'רס, בה תיפקד במשך חלק מהקדנציה כמנג'ר-שחקן.

זה גם היה תפקידו בשפילד וונסדיי, אחרי שעזר לה לחזור לליגה הראשונה ב-1992. פרנסיס החליף כמנג'ר את רון אטקינסון מבלי לתלות את הנעליים, הצעיד את הקבוצה למקום השלישי ב-1993 ואז בנה סגל אטרקטיבי עוד יותר כאשר שיכנע את כריס וודל המופלא להצטרף. פרנסיס עצמו סיים את הקריירה על הדשא בגיל 40 והמשיך להדריך את וונסדיי שנה נוספת. הוא נחשב באותם ימים למאמן צעיר מבטיח במיוחד ושמו הוזכר כמועמד לקבל לידיו במהרה גם את הנבחרת, אבל זה לא הסתייע. בסופו של דבר, הוא הסתפק בקדנציה הפכפכה בברמינגהאם סיטי אהובתו והמשיך לתקופה קצרה בקריסטל פאלאס, ממנה פוטר ביום הולדתו ה-49. שם הוא הבין שזה כבר לא ממש בשבילו.

וכך, לא מיצה פרנסיס את הפוטנציאל שהיה לו כמאמן. רבים טוענים גם שלא מיצה אותו כשחקן, כי ההבטחה בגיל 16 היתה גדולה מדי וכך גם תג המחיר ההיסטורי שעשה כותרות גדולות מדי. "זכיתי בגביע האלופות, שיחקתי 52 פעמים במדי אנגליה, אבל בכל פעם מקטלגים אותי רק כשחקן הראשון שעלה מיליון, כאילו זה הדבר היחיד שעשיתי. זה מוזר. אבל האם אני גאה להיות השחקן הראשון שעלה מיליון? התשובה היא בהחלט כן", אמר פרנסיס בהומור האופייני.

אלה גם היו הכותרות ברחבי העולם כאשר הוא מת השבוע במפתיע, מהתקף לב, בגיל 69 בלבד. "השחקן הראשון שעלה מיליון הלך לעולמו", דיווחו הכותרות - אבל חבריו שהספידו אותו התמקדו בהיבטים אחרים לגמרי. טרבור פרנסיס היה הסמל של האיזור, סמל התקופה, החיוך השובב שלו הגדיר את אנגליה של תחילת שנות ה-70', ואישיותו החיובית הותירה רושם חזק על כל מי שעבד איתו. הוא הוגדר כ"ג'נטלמן נדיר", ולאיש מעולם לא היתה מילה רעה להגיד עליו. טוב, אולי פרט לבריאן קלאף שלא אהב את הנסיעה לדטרויט, אבל המנג'ר המיתולוגי כבר מזמן לא איתנו.

בינתיים, נותרו על קירות איצטדיון סנט אנדרוז של ברמינגהאם סיטי דיוקניהם של פרנסיס ובלינגהאם, זה לצד זה. הקשר הצעיר פגש בזמנו את כוכב העבר וראה בו השראה. מעכשיו, הוא לוקח את מורשת שלו לסנטיאגו ברנבאו.