לאט אבל בטוח, ברק אברמוב הופך להיות נציג ארגון 'לה פמיליה' במועדון בית"ר ירושלים. סוג של נציג הבעלים (של עצמו). מהר מאוד הבין אברמוב את מהות השליחות שלו, הוא לא היה צריך אפילו זמן להתאקלם, גם לא להתלבט, היה ברור לו שהוא חייל בארגון הקיצוני, האלים והברברי - 'לה פמיליה'. וכמו בעסקים, כך גם בבית"ר ירושלים, כל שדרת הניהול של המועדון הפכה לקבלן הביצוע של 'לה פמיליה'.
מאז אירועי גמר הגביע והביזיון שהתרחש על כר הדשא בסמי עופר, ברק אברמוב הפך למאיים סדרתי. הוא פיזר איומים בלי הפסקה. בהתחלה על הכוונת שלו היו יו"ר ההתאחדות לכדורגל שינו זוארץ, שמיהר להעניק לו את גביע המדינה, לאחר מכן אברמוב ביצע תיאום כוונות לעבר התובע עו"ד ניר רשף, ובהמשך הצטייד בנשק מתקדם והצמיד אותו לראשם של דייני בית הדין העליון.
מאז אותו ערב אומלל בגמר הגביע, מתנהל ברק אברמוב כמו אחד מראשי ארגון 'לה פמיליה'. הוא פועל עם דף מסרים זהה לחלוטין לזה שמשתמשים בו ראשי הארגון לאורך השנים - איומים וניסיונות הפחדה. בכל פעם שמשהו לא מוצא חין בעיניו, סליחה, בעיני ראשי הארגון, אברמוב מתחיל לאיים. לקח זמן לאוהדים החוליגנים מהארגון להבין שאף אחד מהדיינים לא סופר אותם, אז אברמוב החליט לעשות עבורם את העבודה. בלי הפגנות, בלי זריקת אבנים, אבל עם הרבה איומים ומסרים מפחידים.
אברמוב התחיל לעבוד (יש אומרים מזמן) אצל אותם חוליגנים שפוגעים לו במועדון, פוגעים לו בכיס, ומונעים כל אפשרות להחזיר את השפיות ליציעים במשחקי בית"ר ירושלים. אברמוב, כמו קודמיו בבית"ר, נפל למלכודת שטמנו לו ראשי הארגון. הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא לא יכול להתעלם מדעתם, הוא מתנהל כאילו הוא אחד מהם. חבל.
מאותו ערב אומלל, אברמוב הכין תוכנית סדורה. תחילה זיהה את נקודת התורפה (שינו זוארץ) והפעיל לחץ בלתי סביר על יו"ר ההתאחדות לתת לבית"ר את הגביע. אברמוב מיהר (בגאונות) להכין במות לחגיגות ואיים כי אם הגביע לא יהיה חלק מהחגיגות, הוא יעזוב את בית"ר. הוא אפילו קיבל סיוע מנשיא המדינה יצחק הרצוג. אם תובע ההתאחדות היה בנוי מהחומרים שהיועצת המשפטית לממשלה בנויה מהם, זוארץ יכול היה לדבר לקיר - גביע המדינה לא היה יוצא ממשרדי ההתאחדות לכדורגל לפני החלטת בית הדין. זוארץ מיהר לכבות שריפות, והתובע נרדם בשמירה.
אברמוב, כמו ראשי ארגון 'לה פמיליה', ראה שהאיום עבד, והבין כי כדאי להמשיך לאיים. במקביל לאיום על עזיבת בית"ר, הועברו מסרים באמצעות התקשורת כי הבעלים של בית"ר לא מתכוון להשקיע בחיזוק הקבוצה. התקשורת, כרגיל, התגייסה למען אברמוב ופרסמה בלי הפסקה את הספינים העלובים. אחרי שהציפו אותנו בכותרות ואמירות כי "אברמוב מתכוון לעזוב את בית"ר" ו-"אברמוב לא מתכוון להשקיע בבית"ר ירושלים", הגיעו הכותרות ההזויות ששחקנים לא רוצים לחתום בבית"ר בגלל שאין מענקי גביע (מתי בכלל זה היה שיקול עבור שחקן?).
מישהו בתקשורת בכלל העלה תהיות אם אברמוב באמת מתכוון לממש את האיום שלו לעזוב את בית"ר? ממש לא. רוב מוחלט של המסקרים את הקבוצה נפלו למלכודת (היא ממש לא מתוחכמת. הם פשוט שמחים לשרת) ומיהרו להפחיד אותנו כי אברמוב מקפיא את ההכנות לעונה הבאה וצריך להתייחס לאיום העזיבה שלו ברצינות. וואלה ברצינות? למה? הרי מאז שהחל מסע האיומים של אברמוב לעזוב את המועדון מסע הרכש של בית"ר לא עוצר.
אברמוב זיהה כי גם ארז כלפון העומד בראש מנהלת הליגה הוא חולייה חלשה, או סתם חבר טוב שלו, והחליט (שוב) להכניס למערכה נשק חדשני אותו כיוון לעבר הארגון וההתאחדות: אם בית הדין לא יבטל את עונש ההרחקה של בית"ר מהגביע, בית"ר לא תתייצב למשחק אלוף האלופים נגד מכבי חיפה. אף אחד משני הגופים אפילו לא צייץ. מעניין מה היה קורה אם הפועל חדרה או בני סכנין היו משמיעות איום דומה.
מה, באמת אברמוב חושב שזוארץ יכול לדבר עם הדיינים? באמת אברמוב מאמין שהאיומים שלו יגרמו לזוארץ להעביר לפחות מסרים לדיינים? הלו אברמוב, עילת הסבירות עדיין לא עברה בכנסת, והנה לנו עוד סיבה למה אסור שתעבור. בוא נגלה לך סוד מר אברמוב - הדיינים לא סופרים את יו"ר ההתאחדות, מעולם הם לא ספרו את יושבי הראש של ההתאחדות, ועל דיינים אי אפשר להלך אימים.
אברמוב כנראה עושה לעצמו חשבון פשוט. אם אני, הבעלים של בית"ר ירושלים מקשיב לאוהדים שלי, אז אין סיבה שדיינים שעובדים בהתאחדות לא יקשיבו ליו"ר ההתאחדות. אז זהו מר אברמוב, שלא. מהרגע שרכשת את בית"ר אתה הופך עולמות כדי לרצות את החוליגנים הקיצוניים החברים בארגון 'לה פמיליה', בעוד הדיינים בבתי הדין הופכים עולמות כדי למגר את האלימות מהמגרשים. הם לא סופרים אף אחד. הם גם לא מפחדים מאיומים. הם לא עסקנים. וטוב שכך.
תדמית מוסדות השיפוט של ההתאחדות בשפל. האיום האחרון של אברמוב כי בית"ר לא תתייצב למשחק אלוף האלופים עשוי לדרדר את תדמית הדיינים לשפל חמור עוד יותר במידה והם יחליטו לבטל לבית"ר את עונש ההרחקה מהגביע. גם אם הדיינים התכוונו לאמץ את עיסקת הטיעון שסגר התובע עם בית"ר - אחרי האיום של אברמוב החלטה כזו תתפרש ככניעה שלהם לאיומים. זה לא אומר חלילה שהדיינים צריכים לקבל החלטה שונה מזו שהם התכוונו לקבל טרם האיום החדש של אברמוב, אבל כדי לשמור עוד מעט מהאמון שציבור אוהדי הכדורגל רוחש לבתי הדין, כדאי לאמנון סטרשנוב, נשיא בית העליון של ההתאחדות, לפרסם את ההחלטה רק אחרי המועד לקיום משחק אלוף האלופים.
אברמוב מאיים כי בית"ר לא תופיע למשחק? בוא נראה. בוא נראה אם יהיה לאברמוב את האומץ לממש (לפחות פעם אחת) את האיומים שלו. בוא נראה אם יהיה לאברמוב את האומץ לעמוד פעם נוספת בפני ועדת משמעת. אתם באמת מאמינים שאברמוב מתכוון לזה? ברור שלא. אבל הבעלים של בית"ר (כמו ראשי 'לה פמיליה'), עובד על אוטומט. הוא דוהר על מסלול האיומים, ואין לצידו אף אחד שמסוגל לעצור אותו.
ומילה לכל האמירות החלולות הללו לאחרונה כי 'הליגה חייבת את בית"ר', 'ליגה בלי בית"ר זו לא אותה ליגה', ועוד כל מיני סיסמאות שעברו מהעולם. זה חלק ממסע ההפחדה, חלק מהאיומים העלובים. מועדונים גדולים בארץ ובעולם ירדו ליגה, מועדונים גדולים גם התרסקו, חלקם נעלמו מהמפה וכדור הארץ המשיך להסתובב כרגיל. הפועל תל אביב ירדה ליגה, מכבי חיפה ירדה ליגה, הפועל באר שבע ירדה ליגה, וכן, גם בית"ר ירושלים ירדה ליגה. כולן ירדו ליגה, וכולן גם חזרו להיות אימפריות בכדורגל הישראלי וזכו בתארים רבים. הליגה המשיכה להיות תמיד מלהיבה ומרתקת.
הרחקת בית"ר מהגביע היה עונש חמור וטוב יעשו הדיינים אם יבטלו אותו. ברק אברמוב ראוי להרבה מחמאות על שהציל את בית"ר מקריסה, על ההישג המדהים עם זכייה בגביע, ומוטב לו להימנע מאיומים, להפסיק להיות חייל של 'לה פמיליה', לכבד את מוסדות השיפוט של ההתאחדות ולפעול נגד החוליגנים האלימים שהורסים כל חלקה טובה בבית"ר ובכדורגל הישראלי. דווקא עכשיו יכול אברמוב להוביל את המאבק נגד הגזענות ונגד האלימות אצלו בבית ובכדורגל הישראלי בכלל. יש לו אפילו פרטנר למהלך היסטורי, שר הספורט מיקי זוהר. כך לפחות הוא אומר. אברמוב הוכיח כבר שהוא לא פוחד ממאבקים, הוא רק צריך לכוון את המטרות למקום הנכון.
חשוב שנדע כולנו: אם בית הדין ישנה את ההחלטה, אברמוב ומקביליו יחשבו שזה בזכותם. כל ארגון אוהדים כאן ינהג בבריונות, כל בעלים יהפוך למאיים סדרתי. והכי עצוב זה שלאיומים אין אפילו פרומיל השפעה על בית הדין. גם לא לניקוב הצמיגים של רכבו של נשיא בית הדין. החלטה משפטית טהורה, בין אם היא שגויה (השעיית בית"ר מהגביע) או צודקת. אבל הנזק כבר נעשה. וזאת עובדה, לא איום.