סיפור ההתמודדות של אופיר חיים ומשפחתו על החיים עם ילד שאובחן על הרצף האוטיסטי, נגע לליבם של ישראלים רבים שנחשפו לכך בשנה האחרונה - אם במהלך אליפות אירופה עד גיל 19 ואם במונדיאליטו. מחר נבחרת ישראלית אחרת, זו הצעירה, תפגוש את אנגליה באליפות אירופה ומהצד השני יעמוד מאמן שחווה סיפור דומה.
קווי הדמיון דומים באופן מפתיע. מאמן אנגליה הצעירה, לי קארסלי, הוא בן 49 ומבוגר מאופיר חיים בקצת יותר משנה. לראשון ילד עם תסמונת דאון ולשני ילד אוטיסט. שניהם מקדישים את רוב חייהם לאימון הנבחרות שלהם, אבל לא מזניחים לרגע את הפעילות הציבורית למען המודעות.
קארסלי נולד באנגליה, אבל ייצג את נבחרת אירלנד ב-40 משחקים, כולל במונדיאל 2002. הוא שיחק בדרבי קאונטי, בלקבורן, קובנטרי ואברטון וצבר 282 הופעות בפרמיירליג. ולאורך מרבית הקריירה, חזר הביתה להתמודדות שונה בתכלית מזו על כר הדשא.
במרוצת השנים הפך לפעיל מרכזי בעמותה לילדי תסמונת דאון. מרבית הציוצים שלו בטוויטר עוסקים בתמיכה בארגונים ובבנו קונור, הוא מארגן פעילויות קיץ ספורטיביות לילדים עם מוגבלויות ומדברר בכל הזדמנות את בני המשפחות שלהם. אספנו כמה מהציטוטים שלו, בהם סיפר על השינוי החד בחייו.
"עד שקונור נולד, חיינו בבועה שבה הכול היה ורוד. אתה מרוויח טוב, אין לך דאגות של איך לשלם חשבונות, דיור, כלום... ואז פתאום קורה משהו שמטלטל את העולם שלך. פתאום אתה מבין שהחיים הם הרבה יותר מבתים גדולים ומכוניות מהירות. פתאום אתה הרבה יותר מודע לבעיות של אנשים, למה שבאמת קורה בעולם".
"הגישה שלי וסגנון החיים שלי השתנו מאז שקונור נולד. אני שונה מאוד מכדורגלנים אחרים בהיבט הזה, אבל יחד עם זאת אני לא מאשים אותם. גם לי לא הייתה מודעות לדברים כאלה בעבר. עכשיו אני מגייס כספים ומדבר על מודעות לתסמונת דאון בכל פעם שאני יכול. המשפחה שלי הפכה להיות מאוד מעורבת בעולם הזה.
"קונור עשה הכול רגיל בהתחלה. הוא זחל וישב כמו כולם, אבל אחר כך התחילה העבודה הקשה. אשתי המלאכית, עם סבלנות נדירה, לימדה אותו כל כך הרבה. היא הייתה אומרת לי 'לך תשחק כדורגל ותשאיר לי את ענייני הבית והילדים'. היה לי קשה להרגיש שכל כך הרבה מוטל עליה".
"אני לא רוצה שתצטייר תמונה לא נכונה כאילו אני מקדיש את כל חיי לגיוס תרומות ופעילות חברתית. אבל כשאתה בעולם הכדורגל, אתה יכול להשפיע. כשאתה מעמיד למכירה נעליים או חולצה, זה הרבה יותר קל ומהיר. כשאתה מדבר, יש לך יותר במה.
"בתחילת דרכי ככדורגלן הייתי מאוד אנוכי. לא ידעתי דבר על אנשים עם צרכים מיוחדים. שחקני כדורגל מגיעים לבית חולים רק למומחים; רכב אוסף אותם, הם נכנסים היישר לרופא, יוצאים והנהג מחזיר אותם הביתה. אחרי שקונור נולד, הכרתי את העולם האמיתי. אם אתה צריך קלינאית תקשורת בשביל הבן שלך, אתה תחכה בתור כמו כולם.
"הייתי משחק בפרמיירליג ביום שבת אחר הצהריים, וביום שני יושב בחדר המתנה לקלינאית תקשורת. הפכתי להרבה יותר מודע למה שקורה מסביב, לתמונה גדולה, לעולם. הרבה יותר מודע לתמיכה שמשפחות זקוקות לה. כמובן שכסף הוא דבר חשוב, אבל זה לא עזר לנו.
"ללמד את קונור לדבר... זה לקח שלוש-ארבע שנים של טיפולים והשקעה אדירה של אשתי. אתה מרגיש לחץ ואחריות גדולים מאוד. הלחץ הרבה יותר גדול מאשר כשאתה מאמן, אי אפשר להשוות".
"כשנולד לך ילד זה הדבר הכי נפלא בעולם, אבל כשמספרים לך שמשהו לא בסדר - זה הכי נורא. ב-6-7 שבועות הראשונים לא רציתי שאף אחד יבוא לבקר. לא רציתי שישלחו פרחים ולא ברכות. פספסנו הרבה עם קונור בגלל שכל הזמן חשבנו על זה שיש לנו תינוק עם תסמונת דאון, במקום פשוט להבין שיש לנו תינוק. אם היינו יודעים אז את הדברים שאנחנו יודעים היום, היינו מתנהלים אחרת.
"אני לא מרגיש אשם, כי באותו זמן חשבנו שאנחנו פועלים כמו שצריך ומתמודדים בצורה הטובה ביותר. כשאתה לא מבין משהו, אבל פוחד ממנו. היום אני יודע שיכולנו להתנהג הרבה יותר טוב, שהיינו צריכים לחגוג ופשוט לשמוח שקונור נולד".