"האליפות עם לסטר הפכה אותי למפורסם בכל העולם, אבל ההישג הכי גדול בקריירה שלי היה עם קליארי", קבע קלאודיו ראניירי. הוא לא סתם שמר פינה חמה בלב למועדון שהעניק לו את הצ'אנס המשמעותי הראשון בקריירה, אלא הפך לאוהד מושבע. רומא היתה קבוצתו האהובה מאז ומתמיד, אבל אחרי ההרפתקה המופלאה בסרדיניה הוא הזכיר את קליארי בנשימה אחת עם ג'אלורוסי. מאז, היו לו שתי קבוצות. כי בלי קליארי, יש יסוד סביר להניח שלא היה ראניירי כמאמן. ומי יודע, אולי בלי ראניירי גם לא היתה עכשיו קליארי.
כי בעונת 1987/88 היתה גאוות סרדיניה במצב קטסטרופלי. היא לא רק ירדה לליגה השלישית בעונה הקודמת, אלא הסתבכה בתחתית והיתה קרובה לנשור גם לליגה הרביעית. במצב כזה, פשיטת רגל היתה בלתי נמנעת, והאוהדים נשמו לרווחה כאשר הקבוצה שרדה איכשהו במחזורי הסיום על חודה של נקודה, אבל התחושה עדיין היתה איומה. הם התרגלו לראות את עצמם כמועדון פאר. רק 18 שנה קודם לכן, ב-1970, היתה קליארי אלופת איטליה עם החלוץ האגדי ג'יג'י ריבה ושלחה 6 שחקנים לסגל הנבחרת הכחולה למונדיאל במקסיקו. כעת עצם קיומה של הקבוצה הוטל בספק גדול, וזה היה הרגע בו הימר הנשיא טונינו אורו על מאמן אלמוני בן 36.
"המאמן האהוב בתולדות קליארי"
למה? כי ראניירי, שהחל את דרכו כמאמן פוטאולאנה (וכן, גם באיטליה רוב האנשים לא שמעו על הקבוצה הזו) גבר על קליארי במפגש ישיר באוקטובר 1987 והרשים את אורו בחוצפה החיובית שלו. כך הוחלט למנותו בקיץ 1988, למרות הביקורת הקשה בעיתונות המקומית. במקביל, בוצעה מהפכה בסגל, עד כמה שניתן היה לעשות באמצעים הדלים שעמדו לרשות המועדון, והמאמן החדש אמר לאישתו: "הם נתנו לי פרארי, אני רק צריך לדאוג לא לעשות תאונות". ואז יצא לנסיעה מרהיבה, שלקחה את קליארי ממעמקי הליגה השלישית בחזרה לליגה הבכירה תוך שנתיים.
הקהל למד להעריך ולהעריץ אותו. זה לא קרה ברגע הראשון, והאנשים באי חשדנים מטבעם, אבל ההזדהות של ראניירי איתם היתה מוחלטת, והוא הצליח לשבות את הלבבות בהדרגה. הברית הזו היתה כה חזקה, שהעיתונאי המקומי פאביו אורנאנו טוען: "ראניירי הוא המאמן האהוב ביותר בתולדות קליארי, ללא עוררין וללא מתחרים. הוא משאיר מאחור אפילו את הפילוסוף מאנליו סקופיניו שהצעיד את הקבוצה לאליפות היחידה שלה".
קליארי של ראניירי לא היתה מבריקה, ובוודאי לא מושלמת, אבל שיחקה עם המון לב וסירבה להיכנע בשום מצב. היא גם הפכה את האיצטדיון הביתי ולא הפסידה בו במשך שנתיים - לא כאשר סיימה בפסגה בליגה השלישית ב-1989, ולא כאשר דורגה שלישית בליגה השניה כדי לשוב לסרייה A ב-1990. באותה עונה היו לקליארי 39 שערי זכות בלבד ב-38 משחקים, אבל היא הוציאה רק 22 כדורים מהרשת, וזה הספיק כדי להשלים את מה שהוגדר באי כלא פחות מנס.
הישרדות מופלאה עם פרנצ'סקולי
ממועדון שהיה שבר כלי, קמה קליארי לתחיה, ובקיץ 1990 העניק הנשיא אורו מתנה של ממש לאוהדים ולמאמן. 3 כוכבים אורוגוואים נחתו בסרדיניה, כולל אנסו פרנצ'סקולי, מגדולי הכוכבים בדורו שהפך בעונה הקודמת במארסיי לאלילו של הנער בשם זינדין זידאן. עם הפליימייקר הנפלא והחלוץ הצעיר דניאל פונסקה היתה לעולה החדשה תקווה לשרוד, אבל החודשים הראשונים היו עגומים, וקליארי התרסקה למקום האחרון. היו שדרשו בשלב זה לפטר את ראניירי, אבל אורו הצהיר חד משמעית: "עלינו עם קלאודיו, ואם צריך אנחנו גם נרד עם קלאודיו". המאמן הצעיר עצמו בחר אז להצהיר לקראת הביקור אצל יובנטוס בדצמבר: "בואו נחשוב שכבר ירדנו, ועכשיו יש לנו סיבוב שני כדי לעלות בחזרה".
ההצרות האלה עשו משהו מבחינה מורלית. יובה, עם רוברטו באג'ו, טוטו סקילאצ'י ותומאס האסלר, עלתה ל-0:2 מוקדם, אבל קליארי הפגינה רוח קרב והישוותה ל-2:2 באופן סנסציוני. לדעת ההיסטוריונים של סרדיניה, היה זה רגע המפנה. הקבוצה שהפסידה 8 פעמים ב-12 המחזורים הראשונים, רשמה רק 3 הפסדים ב-22 המחזורים האחרונים. אמנם היא גם התקשתה מאוד להכריע משחקים, והיו לה לא פחות מ-17 תוצאות תיקו, אבל חבורת הלוחמים של ראניירי לא ירדה. היא עלתה מעל הקו האדום במאי, וגם זה הוגדר כנס שזכור באי עד עצם היום הזה.
בסרדיניה הניפו את דיוקנו בכל ביקור
העונה הזו בנתה את תדמיתו של ראניירי והפכה אותו למאמן מבוקש בארץ המגף - ועזב, תוך שהוא מבטיח לשוב בבוא העת. נאפולי החתימה אותו ב-1991, ושם זכה לעבוד איש המקצוע הצעיר עם ג'אנפרנקו זולה, הכוכב מסרדיניה מולו התמודד בדרבי של האי בין קליארי לטורס בליגה השלישית 3 שנים בלבד קודם לכן. לימים, הוא התאחד עם זולה שוב גם כמאמן צ'לסי, אז נחשב לאחד המאמנים האיטלקים המבטיחים ביותר. בין לבין, הוא העלה את פיורנטינה העשירה לליגה הראשונה, זכה בגביע הספרדי עם ולנסיה, נכשל עם אתלטיקו מדריד, ואז הגיע לסטמפורד ברידג' שם בילה 4 שנים לפני שפוטר על ידי רומן אברמוביץ' לטובת ז'וזה מוריניו - הקדנציה הארוכה ביותר בחייו.
טוב, יידרשו עוד שורות רבות על מנת לפרט את כל ההישגים והאכזבות בחייו הארוכים של ראניירי, אבל זו לא המטרה כאן. נזכיר רק כי לסטר הביאה לו אושר ותהילה, אבל את החלום הוא הגשים באמת רק כאשר הדריך בשתי קדנציות את רומא - הקבוצה הכי אהובה שלו. את השאיפה הזו הוא הגשים, ונותרה לפיכך רק עוד הבטחה אחת שלא מימש. אוהדי קליארי דאגו להזכיר לו עליה בכל ביקורו באי, והוא התרגש עד דמעות כאשר ראה כמאמן סמפדוריה את דיוקנו ביציעי קליארי לפני שנתיים. הוא ידע שגם בחלוף יותר מ-30 שנה ממש לא שכחו אותו שם, ואגדת ראניירי עוברת מדור לדור.
"רוצה שחקנים שמזדהים עם האי"
ולכן הוא חזר. קליארי ירדה בעונה שעברה ונקלעה למשבר לא פשוט. לקראת חג המולד, היא התדרדרה למקום ה-14, ובהנהלה החליטו שהעסק עם המאמן פאביו ליבראני לא יעבוד. מישהו הציע להרים טלפון לראניירי - היש בעולם מומחה גדול יותר בכל הקשור להעלאת קליארי למקומה הטבעי? הנשיא טומאסו ג'וליני עשה זאת, ולא היה צריך להמתין זמן רב לתשובה החיובית. החוזה נחתם עד 2025, כי ראניירי לא בא לכבות שריפות אלא להוביל פרוייקט. בגיל 71, הוא חזר למקורות ונזכר בתקופה בה היה סתם בחור אנונימי בן 37. את האהבה שנשפכה עליו מכל עבר אי אפשר היה לזייף, והאמונה חזרה גם לשחקנים. כי ראניירי חווה אולי המון כשלונות בקריירה, והקדנציה האחרונה שלו בווטפורד היתה קצרה ואומללה במיוחד, אבל בקליארי זה סיפור אחר. בקליארי הוא לא יכול לפספס.
"אני נרגש להיות כאן שוב, ומבטיח רק התלהבות ועבודה קשה. לאוהדים אני אומר - לפעמים אנחנו עלולים לשחק גרוע, אבל אנא תתמכו בנו תמיד. אני רוצה שיהיה לנו סגל שמרגיש הזדהות עם האי כולו. אני רוצה לוחמים. המטרה היא לעלות, רצוי אוטומטית, אבל אפשר גם דרך הפלייאוף כי אנחנו בפיגור כרגע. כמו בפעם הקודמת, זה יהיה אתגר עצום בשבילי. אני מאמין שאנחנו יכולים לעשות את זה. זה בוער בתוכי, אחרת לא הייתי כאן", אמר הבוס הנערץ במסיבת העיתונאים הראשונה, ואש נדלקה גם בעיני כולם.
עליה לזכר הנשיא הנערץ
והכל באמת השתנה. ב-19 המחזורים עם ראניירי בשנת 2023, היו לקליארי שני הפסדים בלבד - שניהם בחוץ, כלומר הוא שמר על מאזן ללא הפסד ביתי בליגות הנמוכות אותו התחיל בסוף שנות ה-80'. תוצאות התיקו היו רבות כמיטב המסורת, והקבוצה התקשתה לא פעם לשים כדורים ברשת, אבל הדחף לסחוט את הלימון עד הטיפה האחרונה היה שם בכל רגע נתון, ואז התרחשה גם הטרגדיה שהעניקה לסרדיניה מוטיבציה גדולה אפילו יותר. בשלהי אפריל, הלך טונינו אורו - הנשיא האהוב מהקדנציה הראשונה של ראניירי - לעולמו בגיל 84. כולם, כולל המאמן, נשבו כי כעת תוקדש העליה המיוחלת לזכרו, והתוצאות השתפרו. ב-4 המחזורים האחרונים, אחרי מותו של אורו, השיגו קליארי נצחונות כדי לסיים במקום החמישי ולהעפיל בבטחה לפלייאוף.
שם, בפלייאוף, החלה הדרמה האמיתית. בחצי הגמר, פגשה קליארי את פארמה של ג'יג'י בופון, ופיגרה 2:0 במשחק הראשון בבית כבר באמצע המחצית הראשונה. האם יהיה זה הפסד בית ראשון של ראניירי? לא, כי חניכיו השלימו מהפך בדקות האחרונות וניצחו 2:3. בגומלין, הספיק לפארמה שסיימה רביעית כל ניצחון על מנת להמשיך הלאה, אבל שער מכריע שלה נפסל באמצעות VAR כי היו חסרים לכדור מילימטרים כדי לעבור את הקו במלוא היקפו - וקליארי עלתה עם 0:0.
הכרעה בדקה ה-94 במשחק האחרון
בגמר היריבה היתה בארי - קבוצה עדיפה מבחינת חומר שחקנים שסיימה במקום השלישי והאמינה כי מגיע לה לחזור לליגה הבכירה אחרי היעדרות ארוכה. זה היה אמור להתגשם אחרי שהיא כבשה בפנדל שקבע 1:1 עמוק בזמן פציעות במשחק הראשון בסרדיניה - ולכן היתה זקוקה לתיקו בלבד בבית כדי לעלות. 50 אלף צופים נדחסו לאיצטדיון הביתי של בארי כדי לחגוג את האירוע, אבל הסיפור שלהם לא יכול היה להשתוות לסיפור של ראניירי. אז בדקה ה-94, כאשר הכל כבר כמעט נגמר, נגח לאונרדו פאבולטי הוותיק את ה-0:1 ושלח את קליארי לסרייה A.
כך פרץ ראניירי בבכי חסר מעצורים, וכל מי שאוהב כדורגל התרגש ביחד איתו. הוא חיבק את כולם, מתקשה להשתלט על האמוציות, ואז הניפו אותו השחקנים באוויר. הקאמבק שלו הושלם בהצלחה מסחררת. הוא שוב העלה את קליארי, כמו לפני 33 שנה. ועכשיו, יש לו חוזה לשנתיים נוספות כדי לעשות חיים שוב גם בטופ. זה יהיה קשה יותר בלי פרנצ'סקולי, אבל באי בטוחים שהאהבה תנצח.