לקראת השעה שלוש לפנות בוקר, אחרי שחלוץ מכבי חיפה ענאן חלאילי ריגש כאן מדינה שלמה והעלה את נבחרת הנוער לרבע גמר המונדיאליטו, שאלתי את עצמי האם יענקל'ה שחר עדיין ער. מאוד עניין אותי אם הוא ראה את המשחק, אם הוא התרגש כמו כל אוהד כדורגל שחזה בהיסטוריה, שחווה רגעים שמעולם לא חווינו כאוהדי כדורגל, כישראלים. מסקרן אותי מאוד מה בדיוק חשב שחר באותם רגעים שהוא ראה את עיליי פיינגולד, עוד שחקן של מכבי חיפה, שותף לאחד הרגעים הקסומים שהיו לנו בחמישים השנים האחרונות, ואולי ב-75 שנות קיומנו כמדינה. ואיזה מזל שעל הקביעה הזו אי אפשר להתווכח.
התחושות של שחר בנוגע להישג הענק הזה של נבחרת הנוער מעניינות אותי בעיקר בגלל אותה אמירה של נשיא האלופה בדצמבר 2022. במסיבת עיתונאים בה הציג שינו זוארץ את משנתו במהלך קמפיין הבחירות לראשות ההתאחדות, אמר שחר: "ניצחו בנוער? זה לא מה שמדבר אליי, היום מנצחים ומחר מפסידים, אבל השיטה צריכה להשתנות".
אז זהו, שהנבחרת של אופיר חיים הוכיחה שהיא יכולה לרגש ולעניין גם את שחר (חסר לו שלא. ולא רק בגלל שהשחקן שלו הפך לגיבור לאומי) והיא הוכיחה עוד דבר חשוב: לא צריך לשנות כלום. כמעט. שינו זוארץ המשיך להעניק לנבחרת הזאת את כל מה שהיא צריכה, ואפילו מעבר. הוא אפילו האריך את החוזה של בוני גינצבורג שהיה המשנה למנהל הטכני יילה חוס. למרות שלא הוא מינה אותו. וכאן אצלנו, זה לא מובן מאליו.
ההצלחה של נבחרת הנוער אינה מקרית. תשכחו מזה. גם שני שערי הניצחון שהבקענו בתוספת הזמן, לא הופכים את ההישג הענק הזה למקרי, גם לא לעניין של מזל. אפילו לא חלקי. ההישג הענק של אופיר חיים, השחקנים, והצוות שעוטף אותם, הוא שילוב של הכל ביחד. לצמד המילים שרבים מאיתנו אוהבים להשתמש בהן לפעמים כדי להמעיט מהצלחה אדירה כלשהי - מקריות ומזל - אין מקום במקרה הזה.
הפעם מדובר בדרך. זה התחיל עם המינוי המוצלח של יילה חוס ההולנדי למנהל הטכני של נבחרות הנוער, למינוי של אופיר חיים למאמן, של בוני גינצבורג למשנה למנהל הטכני ושל משה סיני לאחראי על גילוי כשרונות צעירים. יחד עם החיבוק וההשקעה האדירה של ההתאחדות לכדורגל, חווינו כולנו בשנתיים האחרונות הרבה רגעי קסם של נבחרות הנוער שלנו. תתרגל מר שחר. ותתפלא- השיטה דווקא עובדת.
עם כל הכבוד לכולם (ויש הרבה כבוד), על ההישג הזה חתום אופיר חיים. ההישג הענק של עלייה לאליפות אירופה, העלייה לגמר אליפות אירופה, העלייה לרבע גמר אליפות העולם,מעידים כי יש לו דרך. אופיר חיים הוכיח שהוא מאמן מצוין. לא רק מאמן עם אמוציות. הוא הוכיח באליפות אירופה ובטורניר בארגנטינה שהוא טקטיקן מעולה. אופיר חיים הפך למאמן מצליח לא רק בגלל התוצאות, לא רק בגלל ניהול משחק מבריק ולא רק בגלל החיבור המדהים שיש לו עם השחקנים שמתאבדים בשבילו.
שחקני כדורגל, גם אם הם עדיין צעירים ולא התקלקלו, אינם נאיביים. השחקנים של אופיר חיים מעריצים אותו בגלל שהם שהם יודעים שהוא אמיתי. הם יודעים שהוא טקטיקן גדול, חי את המשחק בכל רגע ורגע. הם יודעים שהוא לא רואה בעיניים דבר מלבד המטרה. הם גם יודעים שהמאמן שלהם לא מכין אליבי למקרים של כישלון, לא מחפש אשמים, ולא עסוק בסיפורים, ברכילות ובטח לא מתדרך עיתונאים.
כל מאמן שהיו גוזלים ממנו את הכוכב הכי גדול של הנבחרת בטורניר ענק כזה, היה עושה קמפיין מקביל. קמפיין של בכיינות. אבל אופיר חיים גרם לנו לשכוח שאוסקר גלוך לא שוחרר מזלצבורג למשימה הלאומית בארגנטינה. אופיר חיים לא מכניס את חדר ההלבשה שלו לפאניקה לפני כל משחק, גם לא נגד נבחרות מהגדולות בעולם. אופיר חיים לא מתרגש משמות מפחידים, הוא בעיקר מרגש.
בנבחרת של אופיר חיים רואים התקדמות מדהימה, שיטתית. סוללה של שחקנים אלמוניים כמו ענאן חלאילי, תומר צרפתי, עיליי פיינגולד, חמזה שיבלי, אחמד סלמן, רוי רביבו, דור תורג'מן, עומר סניור, אריאל לוגסי, איליי מדמון, רוי נאווי, סתיו למקין, אור ישראלוב ואחרים, החלו את המסע עם אופיר חיים לפני שנתיים בדיוק.
יש בתקשורת נטייה לזלזל במשחקי אימון, לזלזל במשחקי הכנה ומחנות אימונים. שימו לב לנתון המדהים הבא: ההתאחדות לכדורגל השקיעה בנבחרת הנוער הנוכחית תקציב חסר תקדים. בשנתיים האחרונות הנבחרת קיימה 40 משחקי אימון/רשמיים בזירה הבינ"ל. מדובר בכמות שנבחרות אחרות מקיימות בכמעט עשור. העובדה שהשחקנים של אופיר חיים מראים לנו כי לא משנה ההרכב אותו יעלה המאמן, לא משנה מי פצוע ומי נעדר מהסגל, ולא משנה גם מי היריבה, היא תולדה לניסיון בינ"ל עשיר, ורואים את זה בכל דקה ודקה במשחקים.
יש הנוהגים לעסוק הרבה בנושא השנתונים. שנתון מוצלח, שנתון חלש וכו'. הבשורה הכי גדולה שהנבחרת של אופיר חיים מביאה לנו, היא שיש לנו בסיס מצוין לנבחרות לעשר השנים הבאות. יש לנו שחקנים עם ניסיון אירופי גדולוצריך לדעת להמשיך באותו הקו. אסור להשתכר מהחגיגה שאנחנו רואים, אסור להסתפק בהישג החלומי הזה. היינו באופוריה אחרי שגיא לוי עלה עם הנבחרת הצעירה שלנו ב-2007 ליורו בצרפת, היינו באופוריה כאשר אלי אוחנה עלה עם נבחרת הנוער לאליפות אירופה בהונגריה, והיו בדרך עוד כמה הישגים לנבחרות הנערים. נכון, ההישג הפעם הוא כזה של פעם ב-75 שנה,אבל האם נהיה עדים להמשכיות או שתהיה זו הבלחה שנצטרך להתגעגע אליה גם בעוד עשור או שניים?
גדל לנו כאן מול העיניים דור של שחקנים מזן נדיר. משהו שלא הכרנו. לא מדובר בכוכב אחד בודד, אלא בהקבץ מבטיח. יש לנו מאמן ברמה הכי גבוהה שיש, כל מה שאנחנו צריכים כדי להמשיך להגשים חלומות הוא שיתוף פעולה מצד בעלי הקבוצות ומאמני הליגה. תנו לשחקנים המוכשרים האלה לשחק בליגה. אל תפחדו. למלאדן קרסטאיץ' יזכרו עוד שנים רבות שהוא היה זה שנתן לאוסקר גלוך את ההזדמנות להראות לכולם איזה יהלום ישב יותר מדי זמן על הספסל של מכבי ת"א.
איל ברקוביץ' תמיד מבקר (בצדק) את המאמנים שפוחדים לתת לצעירים לשחק. אם הכוכבים שריגשו אותנו כל כך יחזרו לשחק בקבוצות הנוער או יחממו את היציע במשחקי הקבוצות שלהם, כל ההישג הזה לא שווה כלום. כדי שתהיה המשכיות, כדי שהכדורגל שלנו ירוויח שחקנים מקומיים, כדי שנבחרות ישראל ימשיכו להצליח במפעלים הגדולים, אסור למאמנים הישראלים לפחד, הרי במילא כולם מפוטרים ומסתובבים עם טופס טיולים בכיס.
ואי אפשר בלי כמה מילים על פסטיבל הצביעות של חלק מבעלי הקבוצות שלנו: כולם התרגשו, רבים מיהרו לברך, וכולם מחזיקים לנבחרת שלנו אצבעות ברבע הגמר. אבל הגיע הזמן שבעלי הקבוצות יתחילו לחשוב כל השנה גם על האינטרס הלאומי ולא רק על האינטרס הצר של המועדון שהם עומדים בראשו. עם כל הכבוד לחגיגות האליפות המרגשות של מכבי חיפה, ועם כל הכבוד לחגיגות של בית"ר ירושלים על הזכייה בגביע, אין הישג גדול יותר מהישג לאומי. אין ריגושים אדירים, מאחדים, כמו אלה שמביאות הנבחרות. וזה לא משנה אם זאתנבחרת בוגרת או נוער. בעלי המועדונים הגדולים (בעיקר) - נסו לחשוב (אפילו קצת) על האינטרס שלנו. לא רק על זה שלכם.
ואם למישהו היה ספק, אני בטוח שיענקל'ה שחר שמח מאוד הבוקר.