אתמול (ראשון) היה יום עצוב מאוד עבור ג'יימי ורדי שירד לליגת המשנה עם לסטר סיטי, ואפילו לא פתח בהרכב במה שהיה ככל הנראה משחק הבית האחרון שלו בפרמייר-ליג. בגיל 36, עם עונה אחת בלבד בחוזה עם השועלים, לא קל לראות את הסקורר הנערץ חוזר לבמה הגדולה, וגם אוהדים נייטרלים רבים חלקו את כאבו. אולי הם ישמחו לדעת כי יש משהו שעשוי לשפר את מצב רוחו של ורדי היום. הוא יהיה מאושר אם שפילד וונסדיי תנצח את בארנסלי בגמר פלייאוף העליה בליגה השלישית, תעלה לליגת המשנה - וכך הוא יקבל שני מפגשים עם קבוצתו האהובה ביותר בעונה הבאה.
כי ורדי הוא יליד שפילד, ואוהד שרוף של הינשופים מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא אף למד באקדמיה שלהם, וגם הניפוי בגיל 16 לא פגע בנאמנותו הנצחית. כילד, התאהב ג'יימי עד עמקי נשמתו בביצועיו של דייויד הרסט, החלוץ שקרע רשתות באיצטדיון הילסבורו והבקיע 106 שערי ליגה במשך יותר מעשור. כאשר ורדי היה בן 6, בדיוק לפני 30 שנה, הרסט אפילו הבקיע בוומבלי בגמר הגביע האנגלי מול ארסנל שהסתיים בתיקו 1:1 - ובאותם ימים פירוש הדבר היה משחק חוזר, בו הפסידה וונסדיי 2:1 בהארכה משער דרמטי בדקה ה-119.
ואולי זה יישמע מוזר כיום, אבל הינשופים היו פייבוריטים בקרב ההוא. הם דורגו במקום השביעי בליגה, לפני התותחנים שהיו במקום העשירי, וגם הכוכב הגדול על הדשא היה שלהם. כריס וודל, התחבולן המופלא שריתק מיליונים בכל נגיעה בכדור, בילה לא פחות מ-4 שנים במדי שפילד וונסדיי שנחשבה בשנות ה-80' ובתחילת שנות ה-90' לקבוצה לגיטימית בחלק העליון של הטבלה, ואפילו בצמרת - את עונת 1991/92 היא סיימה במקום השלישי, במרחק 7 נקודות בלבד מהאלופה לידס.
זה לא המיקום הטוב ביותר בתולדותיה. ב-1961 נתנה וונסדיי פייט מצוין לטוטנהאם של ביל ניקולסון שזכתה באליפות האחרונה שלה - וסיימה כסגניתה. ואם הולכים להיסטוריה עתיקה עוד יותר, אז יש לה גם 4 אליפויות ב-1903, 1904, 1929 ו-1930. זה מאפשר לאוהדים להרגיש עליונות אל מול היריבה העירונית שפילד יונייטד, שזכתה רק באליפות אחת, וגם היא במאה ה-19. מבחינת מאכלסי היציעים בהילסבורו, שפילד וונסדיי היא מועדון פאר לכל דבר.
ואולם, במציאות זה כבר מזמן לא המצב. וודל עזב ב-1996, הרסט נטש ב-1997, ושפילד וונסדיי צנחה במהירות בגלל בעיות ניהוליות. כאשר ירדה בתום עונת 1999/00, סברו רבים כי מדובר במעידה זמנית ביותר, אך הקבוצה לא הצליחה לשוב לפרמייר-ליג מעולם, והדור שאחרי ורדי כלל לא זכה לראות את השחקנים בפסי תכלת-לבן מתמודדים מול היריבות הטבעיות שלהם. ג'ון ניוסם, הבלם המקומי שפרש אחרי עונת הירידה, מתקשה להאמין לכך. "בני כבר בן 25, הוא אוהד וונסדיי שורף, אבל הוא לא צפה בה אף פעם בפרמייר-ליג. עבור מועדון כזה ועיר כזו, המצב בלתי נתפס", הוא טען לא מכבר.
אם כבר יש קבוצה שעושה עבודה טובה יותר עבור העיר, הרי שזו שפילד יונייטד - וזה הופך את המצב למחפיר עוד יותר מבחינת אוהדי וונסדיי. הקהל העצום הזה מייחל לתקומה כבר הרבה יותר מדי זמן, וקיבל תקווה מחודשת כאשר איש עסקים תאילנדי בשם דג'פון צ'נסירי השתלט על המועדון ב-2015 והציב עליה לפרמייר-ליג כיעד עד 2017. בפועל, הם היו קרובים מאוד ב-2016, כאשר עשרות אלפים עשו את דרכם לוומבלי לקראת גמר פלייאוף העליה לפרמייר-ליג נגד האל סיטי. זה נגמר בדמעות אחרי הפסד 1:0, ובאופן כללי שפילד וונסדיי לא מצטיינת במשחקי פלייאוף. היא לא ידועה בחוסן מנטלי, וזאת אם משתמשים בשפה עדינה.
קחו, למשל, את העונה שלאחר מכן, בה הפסידה שפילד וונסדיי בחצי גמר הפלייאוף בפנדלים להאדרספילד הצנועה שסיימה את העונה עם הפרש שערים שלילי - ועשתה היסטוריה כאשר טיפסה לפרמייר-ליג למרות זאת. ובמקום להתמיד בצמרת, וונסדיי הלכה ודעכה, נפגעה מאוד כלכלית מקורונה, וב-2021 כבר ירדה לליגה השלישית - וזו לא היתה חוויה חדשה מבחינתה. מאז נשרה מפרמייר-ליג, התדרדרה הקבוצה לליגה השלישית כבר פעמיים קודם לכן, הן ב-2003, והן ב-2010. איך שלא תסתכלו על זה, היו לאוהדים במילניום הנוכחי הרבה יותר אכזבות מסיבות לחייך, וגם הם הסתגלו בהדרגה לעובדה כי קבוצתם היא לוזרית. הם לא הופתעו כאשר היא הפסידה לסנדרלד בחצי גמר הפלייאוף בליגה השלישית אשתקד.
לפעמים אלה היו בעיות מבחניות במועדון עצמו, אבל לעתים אפשר לחוש שהגורל פשוט מתעקש להתאכזר למועדון הזה. העונה הנוכחית היא דוגמא מצוינת, כי שפילד וונסדיי סיימה אותה עם 96 נקודות - מאזן שהיה מאפשר לה לעלות אוטומטית בכל אחת מהעונות הקודמות. הפעם המצב היה שונה, כי פלימות (101 נקודות) ואיפסוויץ' (98 נקודות) עקפו אותה באביב בגלל רצף אומלל של 6 משחקים ללא נצחון. הינשופים הציגו כדורגל נאה ומסודר, ושברו את שיא המועדון כאשר שמרו על רשת נקיה ב-24 מתוך 38 המחזורים - נתון אדיר בכל קנה מידה. זה היה מספיק לכל קבוצה אחרת, אבל לא לה, והיא בכל זאת הלכה לפלייאוף.
בפלייאוף, האוהדים כבר התרגלו לצפות לגרוע מכל, אבל אפילו הפסימיים ביותר לא יכלו לדמיין את ההשפלה שאירגנה לינשופים פיטרבורו במשחק הראשון עם 0:4 חלק ומוחץ. זה היה הכי שפילד וונסדיי שאפשר שיש - להיות מושפלים על ידי קבוצה שסיימה את העונה הסדירה בפיגור 19 נקודות ממנה. אלא שאז, בגומלין, הגיחה לה שפילד וונסדיי אחרת. המנג'ר דארן מור הבטיח מלחמה, הצליח לגרום ליציעים בגומלין להתמלא, ואז הקבוצה עשתה הפכה לראשונה בתולדות הכדורגל האנגלי שמחקה פיגור כה עצום בפלייאוף.
הינשופים כבשו ב-15 הדקות הראשונות בלא פחות מ-18 משחקים שונים בעונה הסדירה, יותר מכל קבוצה אחרת בכל הליגות באנגליה, וגם מול פיטרבורו התחילו את המהפך מוקדם. הם השלימו 0:4 עמוק בזמן פציעות, ואז התאוששו אפילו משער עצמי די מטופש בהארכה כדי לנצח 1:5 ולעלות לגמר בפנדלים. "זה המשחק הכי גדול בחיי", העיד אז הקפטן הסקוטי בארי בנאן, ותוצאה כה מכוננת עשויה אולי לשנות את התפיסה העצמית בתוך חדר ההלבשה. כל מי שמצטרף לשורות שפילד וונסדיי ידע שהקבוצה הזו די מקוללת, ובמילניום הנוכחי היא נועדה בעיקר לסבול. אלא שקאמבק כזה עשוי להסיר את הקללה אחת לתמיד, והשאיפות לשוב לגדולה שוב כאן. הן אפילו לא מוסתרות.
זה עדיין חלום די רחוק, אבל ליגת המשנה אמורה להיות רק תחנת מעבר מבחינת הינשופים שרוצים להמריא לפרמייר-ליג. ואם ג'יימי ורדי עשה את זה, צמח בכדורגל החובבים ועשה את כל הדרך לאליפות סנסציונית, אז גם הם יכולים. למה לא, בעצם? בינתיים, צריך לנצח את בארנסלי כדי לפגוש את האוהד המפורסם בעונה הבאה.