1. לא כל שריקה היא סוף העולם
באחת ההתכנסויות של מכבי תל אביב השבוע, הקדיש המאמן עודד קטש פרק מיוחד לשופטים. הוא פנה לשחקניו והבהיר להם - אני לא רוצה לראות אתכם מתווכחים על שריקות, מוחים בתנועות ידיים ובמלמולים, ומייצרים אווירה עצבנית. קטש ביקש מהקבוצה להתרכז בכדורסל.
זה לא ממש עבד. במשחק השלישי בסדרת הפלייאוף, אף שהצהובים ביקרו יותר פעמים על הקו - ולחובת היריבה מהליגה הצרפתית נשרקו יותר עבירות - כמעט כל החלטה של השופטים נגד מכבי הדליקה עליהם את יד אליהו. את הטון קבע הפאול המוקדם הראשון שהודבק ללורנזו בראון כבר בשנייה ה-20, ואכן היו גם כמה שריקות תמוהות במהלך הערב, אבל הנרטיב הוציא את מכבי תל אביב מפוקוס.
הפעלת לחץ על השופטים היא אחד מתפקידיו של הקהל, וגם של המאמן. אבל עוד לפני שיעברו להתמקד באטסטרגיות הגנתיות ובהתאמות התקפיות כדי לחזור לחיים בסדרה הזאת, האתגר המנטלי שמונח על כתפיהם של שחקני מכבי תל אביב הוא פשוט ומורכב כאחד: הפסקת העיסוק בשופטים.
פשוט - כי המשימה הזאת אמורה להיות בסיסית, מורכב - כי החלטת היורוליג לשבץ הערב (חמישי, 21:05) בהיכל מנורה מבטחים את חואן קרלוס גארסיה, השופט הראשי מ"משחק הדולרים" ומהסרטון במסעדה לפני שבוע במונאקו, מייצרת מראש פוטנציאל נפיצות גבוה.
2. למי קראתם האוברדוביץ' הלא נכון?
סשה אוברדוביץ' נולד למשפחה הלא נכונה. קשה להיות מאמן בכדורסל האירופי שנושא את שמה של האגדה הגדולה ביותר בהיסטוריה. גם אם התאמץ לאטום את אוזניו ולעצום את עיניו, הוא בוודאי לא הצליח להימנע משמיעת/קריאת הביטוי המזלזל כלפיו, כאילו הוא "האוברדוביץ' הלא נכון".
קטש ניצח את אוברדוביץ' בקרב המוחות במשחק הראשון בסדרה, ושיבש לחלוטין את השטף המונאקרי (ככה צריך לכתוב את זה?), אבל 80 הדקות שחלפו מאז נראות יותר כמו נוקאאוט מהצד השני. בשתי מילים: תצוגות מופת.
מונאקו נחשבת לאחת הקבוצות הפחות מאומנות בצמרת היורוליג, ורבים - במידה רבה של צדק - נוטים לייחס את הצלחתה לכישרון הבלתי נגמר של שחקניה, לאתלטיות יוצאת הדופן ולאיזון המעניין שיש בה. אבל המאמן הסרבי התגלה עד כה בסדרה הזו בגדולתו. הוא לא מפסיק לנסות ולשנות ולאתגר את עצמו ואת יריבו. זה לא מקרי שממשחק למשחק הוא משנה את החמישייה.
קטש לא שינה את החמישייה שלו בעשרת המשחקים האחרונים. קשה להאשים אותו; הספרינט הממושך של מכבי תל אביב אל עבר המקום החמישי בטבלה החל בין היתר בזכות הצבתו של ג'ייק כהן בליינאפ הפותח. לא הייתה למאמן סיבה לשנות, אבל נראה שגם הוא מבין שהמהלך הזה נמשך ערב אחד יותר מדי. שלשום ירד הפורוורד הישראלי לספסל אחרי 4:18 דקות, כשבמאזנו שתי עבירות והקבוצה בפיגור 13:8. הוא לא חזר לשחק עד לסיום.
על מכבי תל אביב אי אפשר להגיד שאינה קבוצה מאומנת. היא הגיעה לשיא ברגע שבו האיש שעל הקווים הצליח להטמיע את השיטה והסגנון שהוא מאמין בהם, אבל בשני המשחקים האחרונים נראה די חסר אונים. אז נכון שמצד אחד השמיכה שלו באמת קצרה - בעיקר בכל הקשור לקו הקדמי המוגבל ולעמדת הפאוור פורוורד הבלתי קיימת; ומצד שני, במקרים רבים צריך לתהות אם הוא לא שבוי בקבעונות שנולדו מהסיבות הנכונות, ונשארו למשך זמן ממושך מדי.
אם כהן יירד לספסל, המסר לקבוצה, ליריבה ולקהל יועבר באמצעות זהות מחליפו:
* לאופציית הצבתו של ג'רל מרטין בחמישייה תרשו לנו שלא להתייחס.
* במקרה שאלכס פוית'רס יפתח, הרי שהמאמן ינסה להימנע מנחיתות משמעותית בקרבות בצבע ולהציב את השחקן שהכי פחות הזיק במשבצת הגבוה השני (ואולי גם יוכל לסייע בשמירה על אחד הגארדים מן העבר השני).
* אם קטש יפנה לאופציית דארן היליארד (כפי שעשה בפתיחת המחצית השנייה ביום שלישי), זה יהיה איתות שהוא רוצה ללכת לערב שכולו סמול בול, ריצה ואינטנסיביות גבוהה, בהובלת השחקן הכי מנוסה בסגל.
* ואם יפתיע עם ג'ון דיברתולומיאו, שפתח העונה רק פעם אחת בחמישייה, זה יבהיר את תחושת הדחיפות והלוחמנות שמכבי רוצה להעביר. "אנחנו ישנים על מזרנים", הפטיר כהן לפני האימון המסכם, בפרפראזה על המשפט המפורסם מסרט המאפיה "הסנדק" של אל פאצ'ינו, והמחיש את הסטייט אוף מיינד התל אביבי.
3. בדרך הקשה או בדרך הביתה
סדרות הפלייאוף ביורוליג הן שיעור היסטוריה ארוך וממושך, אבל המסקנה העיקרית ממנו היא שתמיד צריך לצפות להפתעות. לפני יומיים ידעה מכבי תל אביב שהיא נמצאת בסיטואציה אידיאלית; 71% מהקבוצות שנטלו את יתרון הביתיות במשחק הראשון, חזרו לאולמן והשלימו ניצחון 1:3.
אלא שהיא הצטרפה לצד השני של המתרס, וכעת - כדי לעלות לפיינל פור - יהא עליה להצליח במקום שבו אף אחת לא הצליחה. מבין 38 קבוצות שפיגרו 2:1 בסדרות הפלייאוף ביורוליג (מאז המעבר לטוב מחמישה, ב-2009) רק חמש הצליחו להפוך ל-2:3. כולן עשו זאת בעזרת ניצחון ביתי במשחק החמישי והמכריע.