הנסיעה לאטלנטה התחילה במקרה. בניגוד לטיולים אחרים, לא תכננתי אותה מראש יותר מדי. בכל זאת, כשההזדמנות עלתה, קפצתי עליה. "אם תשאל את האדם ברחוב על אטלנטה", יאמר אסי ישראלוף בתפקיד מוטי חביב, "הוא יספר לך על המפעל של קוקה קולה, על מרטין לותר קינג ועל ילדים בני 17 שחולמים להיות כוכבי טראפ. אני אומר - אטלנטה, עיר של כדורגל!". בכל זאת, כשחושבים על אטלנטה ועל ספורט, קודם כל חושבים על ההוקס בכדורסל, וחובבי ספורט אמריקאי בוודאי מכירים גם את הברייבס (בייסבול) והפאלקונס (פוטבול). כדורגל? לא בדיוק המחשבה הראשונה, בטח עבור מי שכמונו מתמקד בכדורגל הישראלי והאירופי. אבל אם כבר אני באטלנטה ויש משחק של הקבוצה המקומית מול שיקגו פייר - ברור שאלך.
בטיסה לאטלנטה צפיתי בסרט דוקומנטרי בשם The Grizzlie Truth על ונקובר גריזליס והסיבות לכך שאחרי חמש עונות בלבד הם עברו לממפיס. הגריזליס הוקמו במהלך שנות ה-90 בתור מה שמכונה expansion team ("קבוצת הרחבה"), במסגרת התרחבות ה-NBA לקנדה. אחת הסיבות המוזכרות למעבר היא הקושי של קבוצת הרחבה להצליח במסגרת ה-NBA בלי כוכב על. גם קבוצת הכדורגל אטלנטה יונייטד הוקמה בתור קבוצת הרחבה ב-MLS, בהבדל קטן - כבר בהתחלה היא החתימה את טאטה מרטינו (זוכרים?) בתור מאמן והנחיתה את חלוץ נבחרת ונצואלה, ז'וסף מרטינס.
מרטינס הוא אולי לא שם מוכר מדי עבור מרבית הקוראים (אולי עבור שחקני מנג'ר), אבל הוא בדיוק הכוכב שאטלנטה יונייטד היתה צריכה. עונת בכורה של 20 שערים ב-22 הופעות רמזה על העתיד לבוא, ובעונת 2018 הוא כבש 35 שערים ב-39 הופעות והצעיד את אטלנטה לזכיה היסטורית באליפות ה-MLS, בעונתה השנייה בלבד בליגה. טירוף מוחלט. בסך הכל רשם מרטינס באטלנטה מאזן מרשים מאד של 111 שערים ב-158 הופעות, לפני שעזב בתחילת העונה הנוכחית לאינטר מיאמי של דיוויד בקהאם. בכלל, החיבור של הקבוצה לכדורגל הדרום אמריקאי התחיל בטאטה מרטינו (שעזב אחרי האליפות ההיא), ז'וסף מרטינס ומיגל אלמירון (פרגוואי, היום בניוקאסל) וממשיך באופן בולט מאד גם היום, בין אם ב-7 שחקנים מהסגל הנוכחי ובין אם בשלט העצום ביציע una pasión anormal ("תשוקה לא נורמלית"), זאת למרות שמבחינה דמוגרפית רק כ-5% מאוכלוסיית העיר היא ממוצא לטיני.
אז קבוצה יש, עם מאמן ועם כוכב, אבל מה עם כל היתר? הבעלים הוא ארתור בלאנק, אחד המייסדים של רשת Home Depot. הוא גם הבעלים של קבוצת הפוטבול אטלנטה פאלקונס, ושתי הקבוצות משחקות במרצדס בנץ ארנה, אצטדיון חדש ומרהיב עם קירוי מלא (כמו האמסטרדם ארנה), שהוקם ממש בצמוד ל-State Farm Arena של ההוקס. לפי הנתונים היבשים, באופן שוטף הוא יכול להכיל 42,500 איש ואם מאכלסים גם את היציעים הגבוהים - 71,000 איש. אבל יש בכלל קהל? ועוד איך, וזו אולי ההפתעה הגדולה ביותר. יש המון קהל, והוא בכלל לא מה שסיפרו לנו.
הרבה פעמים אנחנו מקבלים בתקשורת ובתרבות איזה דימוי של קהל אמריקאי בתור אוהדים שבאים למופע, עם עידוד מנומס, מחיאות כפיים מקריות וקריאות go team חסרות ייחוד. אז זהו, שלא. מאחורי המגרש נמצא אזור ה-tailgating, אליו משפחות מגיעות כמה שעות לפני המשחק כדי לחנות, לאכול ולהשתעשע. הגעתי לאזור המגרש שעתיים וחצי לפני שריקת הפתיחה וכבר אז המתחם היה די מלא, גם בפאנזון הצמוד אליו (עם כמה דוכני אוכל, בירה ומקום לשחק) נרשמה תנועה ערה. המתחם כולל גם מוסיקה והפעלות מטעם הקבוצה, עמדה להכנת שלטי עידוד, מאסקוט שמצטלם עם כל האוהדים ומבחר תחנות נושאות פרסים. שלט מנומס ליד אחד משערי האצטדיון מציין את מקום כניסת השחקנים ושהקבוצה מגיעה 90 דקות לפני הבעיטה. שעה לפני וכבר יש לא מעט הורים וילדים שתפסו מקום כדי להצטלם. משפחות שלמות מסתובבות באזור המגרש, כמעט כולם עם חולצות של הקבוצה.
המגרש אמנם צמוד לתחנת רכבת תחתית, אבל כמעט אף אחד בעיר לא משתמש בה. היא הוקמה לקראת האולימפיאדה של 1996 ומאז לא הורחבה, אז רוב הקהל ממשיך להגיע ברכב הפרטי (ובאמריקה כמו באמריקה, ליד כל מגרש ספורט יש חניוני ענק מרובי קומות). מה כן יש באטלנטה? רכבת. למעשה, העיר אטלנטה הוקמה כתחנת הקצה של המסילה המערבית-אטלנטית (Western & Atlantic railroad) ונקראת על שמה. כיוון שהרכבת היא סמל של העיר, לקחו ביונייטד את היוזמה והמציאו טקס ייחודי: לפני כל משחק, השחקנים והאוהדים מוזמנים לחתום על יתד מוזהב ענקי בשם The Golden Spike of Atlanta, שאמור לדמות את היתדות איתן מקבעים את מסילת הרכבת לקרקע.
לקראת תחילת המשחק, היתד נישא על כתפי האוהדים עד לקצה התחתון של יציע העידוד, אז סלבריטאי מקומי כלשהו דופק עליו 3 פעמים לקריאות הקהל הנלהב A-T-L (קיצור של אטלנטה וגם הקוד של שדה התעופה המקומי). במקרה של המשחק מול שיקגו פייר, היו אלו צמד ההיפ הופ Earth Gang. הטקס הסתיים, זמרת מקומית שרה את ההמנון, רגע לפני השריקה והאצטדיון לא נראה מלא במיוחד. בין היתר כי במקביל התקיים משחק בייסבול של הקבוצה המקומית וממש בסוף משחק הכדורגל התחיל במגרש הסמוך משחק מספר 4 בין ההוקס לסלטיקס. בכל זאת, לפי נתוני ה-MLS, נכחו במגרש 43,335 אישה ואיש. אפשר להתחיל עם הכדורגל.
בשורות הקבוצה הביתית בלט בהיעדרו השוער הותיק בראד גוזאן (זכור לחלקכם מהקדנציה הארוכה באסטון וילה) וחזר להרכב הכוכב הארגנטינאי הצעיר תיאגו אלמדה. יחד איתו בהרכב פתח גם החלוץ היווני יורגוס יאקומאקיס, שהגיע בתחילת העונה מסלטיק בתור מחליף לז'וסף מרטינס. בשורות היריבה מעיר הרוחות רק שם אחד מוכר - שרדאן שאקירי הבלתי נגמר.
במשחק עצמו הובילה אטלנטה 0:1 משער של יורגוס יאקומאקיס. זה משחק חמישי ברצף בו הוא כובש, הפעם מבישול של המגן הימני ברוקס לנון. אמריקאים כמו אמריקאים - יש שער אז זו סיבה להפעיל מכונות עשן, צופר של רכבת, זיקוקים, עמודי אש - וכמובן, זומבי ניישן.
עד הדקה ה-90 לא ראינו יותר מדי, ואז קיבלנו סוף אמריקני שכאילו נכתב לחוויה הזאת. קספר שיבילקו, החלוץ הפולני-גרמני של שיקגו, נשלח לאחד על אחד מול דיופ, השוער הדף ושיבילקו דחק את הריבאונד ל-1:1, ממש עם הנפת השלט לתוספת זמן של 9 דקות.
נגמר? לא נגמר. שיקגו כמעט כבשה שער נוסף בתוספת, אבל אז הגיעו שניות הסיום. קרן לאטלנטה, מתוך הערבוביה ברחבה מרלן היילה-סלאסי נוגח לשערו הוא - 1:2 ליונייטד. צופר, להבות, זיקוקים, עשן וזומבי ניישן - ואצטדיון שלם שרועד מרוב התרגשות, בדיוק כמו שאנחנו מכירים ממחוזותינו.
מיד בסיום, נחיל ענק של קהל יצא מהאצטדיון ושם פעמיו אל מגרש הכדורסל הסמוך (כולל עבדכם הנאמן) כדי לראות איך הסלטיקס מפרקים את ההוקס בלי רחמים. אז נכון, ההוקס יותר מוכרים לנו, אבל יש גם כדורגל באטלנטה - עם אחלה קבוצה, אחלה אוהדים וחוויית כדורגל אירופית לכל דבר ועניין.