לאחר הניצחון ביום ראשון על הפועל חדרה, ועם כניסתו הערב של יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, הגיעו אתמול בבוקר (שני) שחקני בית"ר ירושלים למתחם האימונים בבית וגן לאימון שחרור. השחקנים, ביחד עם הצוות המקצועי, קיבלו לפני האימון הרצאה מאלפת ומרתקת מגיל גאנוניאן, אוהד הקבוצה, ויו"ר עמותת "אחים לחיים".
גיל, שהגיע בליווי ילדיו, פגש שם את מאיר אפללו ואסי מלכה, חברים ותיקים של המועדון, ששומרים על הקשר עם המועדון בכל ימות השנה. ביחד התכנסנו כולנו ושמענו את הסיפורים של הגיבורים. מאיר, שפתח את השיחה, ביקש להקדיש את החלק שלו לסרן חגי ביבי, שהיה המ"פ שלו ולסגן לאונרדו ויסמן, הסמ"פ, שהיו חלק מהרובאית בגדוד צבר של חטיבת גבעתי. השניים נהרגו במהלך היתקלות עם מחבלים, שחוסלו במהלך האירוע.
מאיר סיפר על הקרבה העצומה שהיתה לשניים עם הפלוגה והשאיר את הלבבות קרועים: "משפט אחד לא אשכח שחגי היה אומר כל הזמן, לפני כל יציאה לפעילות - יש שיקראו לזה פראיירים, אני קורא לזה ציונות, נתינה ואהבת הארץ".
לאחר מכן גיל גאנוניאן, יו"ר "אחים לחיים", סיפר לאתר הרשמי של בית"ר על הפציעה שלו ועל החיים בצל הטיפולים הקשים שעבר. תחילה ביקש להקדיש את ההרצאה שלו לסגן אלוף אייל וייס ז"ל, בן 34 במותו, שהיה מפקד יחידת דובדבן ונהרג במהלך פעילות מבצעית.
גיל סיפר על פציעתו ואמר: "היינו בפעילות מבצעית והמחבל, שהתחבא מאחורי קיר לאחר שאישתו עזרה לו, שבר את הקיר, הוציא את האקדח וירה ללוחם שלנו בעין ובגוף. הבנתי שהמחבל בתוך הבית, זרקתי שני רימונים, לקחתי את הלוחמים אחורה ובפעם השלישית הרגשתי אקדח בצוואר. מרגיש חום מטורף באזור הצוואר, ומהר דוחף את הנשק שלי לבטן שלו ושנינו יורים ביחד. אני באותה היתקלות חוטף כדור אחד, שנכנס בצוואר ויצא בעמוד השידרה מאחורה, הצלחתי לשחרר חמישה כדורים, ובפעם הנוספת הגוף שלי קרס לגמרי".
"הכדור עבר והשמיד את המערכת העצבית של צד שמאל. החובש שלי זולדן עושה לי נקודת לחיצה ואני רואה את בן גיגי, לוחם שלי, עם דם על הרגליים, הייתי בטוח שזה הדם שלי, ואז ראינו אותו קורס לגמרי והבנו שהמחבל פלט כדור שנכנס לבן גיגי לתוך הפה. הלוחם הרביעי וסרמן רץ להביא חילוץ ואמרתי לזולדן טפל בו אני בסדר".
"החובש אמר לי - אם אני עוזב אותך אתה גומר. הוא לא הסכים לעזוב אותי, הגיע רופא מרדים מחדרה, נותן לבן גיגי טיפול ומתחיל להחיות אותו. אותו מחבל התחבא בסליק. מי שפינה אותי, בן גיגי מגיע טפל בו ואנחנו מובלים ביחד לבית החולים הדסה. פרופסור ריבקינד, שישיא משואה, מקבל את פנינו במקום. אירוע מתוקשר, הרמטכ"ל ושר הביטחון מגיעים, ומה שעומד לי מול העיניים זה לחזור ליחידה, אבל בפועל הגוף מסרב. הייתי עם שיתוק בצד שמאל, הייתי בניתוחים בחו"ל, ותוך כדי השיקום חשבתי מה אפשר יהיה לעשות על מנת לעזור לנפש וגם לאחרים שפגשתי בשיקום. באותו הזמן הקמנו את "אחים לחיים", ומשם הבנו שאנחנו נותנים תקווה לאלפים, שהפציעה היא רק ההתחלה של החיים החדשים שלנו". אגב, גם גיל וגם בן גיגי יצאו מהאירוע בחיים ונמצאים כחלק בלתי נפרד מהעמותה הקדושה הזאת.