האם הכדורגל הספרדי יסתדר ללא חואקין? הסמל של בטיס הודיע השבוע כי יתלה את הנעליים בתום העונה, חודשיים לפני יום הולדתו ה-42, והמחשבה על עזיבתו מרגישה מוזר לא רק עבור אוהדי המועדון הירוק-לבן מסביליה. כולם במדינה, אולי חוץ מהצד האדום של בירת אנדלוסיה, מאוהבים בכוכב שהגדיר בדרכו המיוחדת יותר מעידן אחד, ושידר לאורך הקריירה הארוכה אהבה אינסופית למשחק - וגם המון הומור בריא. הוא היה שם זמן כה רב שאנשים התרגלו אליו כאילו היה חלק נצחי ובלתי נפרד מהנוף. איך הנוף הזה ייראה אחרי פרישתו?
טוב, ברור שזו הגזמה. אוהדים השלימו במהירות גם עם עזיבתם של שחקנים גדולים בהרבה מחואקין, והוא הרי בכל מקרה מיעט לקבל דקות בליגה בשנתיים האחרונות, אבל בכל זאת יש בו משהו יוצא דופן. אולי זה קשור דווקא לתחושה של פספוס. כי פעם, לפני יותר משני עשורים, בעונת 2001/02 שהייתה הראשונה שלו בליגה הספרדית הבכירה, הוגדר הקשר הימני התחבולן והחייכן כאחת ההבטחות הגדולות בכדורגל העולמי - לא פחות. הוא לא רק השחקן הפעיל האחרון שהשתתף במונדיאל 2002, אלא היה אחד הגיבורים הראשיים בו.
התחרה עם לואיס אנריקה בגביע העולם
וזה לא דבר של מה בכך עבור בחור צעיר שנסע לטורניר על תקן גיבוי במשבצת אותה אייש לואיס אנריקה. עבור כוכב ברצלונה, המבוגר מחואקין ב-11 שנים בלבד, היה זה מונדיאל שלישי ואחרון. הוא הפגין יכולת לא רעה, אבל הנער מבטיס הרשים כאשר קיבל צ'אנס מול דרום אפריקה בשלב הבתים, ולכן בחר בו המאמן חוסה אנטוניו קמאצ'ו בהרכב ברבע הגמר מול דרום קוריאה. חואקין היה השחקן הטוב על הדשא ובישל בהארכה את שער הזהב של פרננדו מוריינטס - רק כדי לשמוע שריקה שגויה של השופט שפסל משום מה את המהלך. המשחק הסתיים בתיקו 0:0, וחואקין התחנן להשתתף בדו קרב הפנדלים למרות שכבר סחב פציעה. קמאצ'ו התלבט, אבל החליט לא לאכזב אותו, וזה עלה לשניהם ביוקר. חואקין היה היחיד שהחמיץ, ופרץ בבכי חסר מעצורים אחרי ההדחה. כל המדינה בכתה יחד איתו.
לימים, הרגע הטרגי הזה הפך לחלק מפרסומת בכיכובו של חואקין, בערך כמו הפרסומת שעשה גארת' סאות'גייט על ההחטאה שלו בפנדלים מול גרמניה בחצי גמר יורו 96. כי חואקין לוקח הכל בקלות ויודע לעשות צחוק מכל דבר. הוא תמיד היה הבדרן של החבורה, וזה הפך אותו לדמות פופולרית מאוד בכל חדר הלבשה, אבל לצד הבדיחות הוא הקרין גם מחוייבות אינסופית למקצוע, והשילוב הזה איפשר לו להיות המנהיג. אפילו בנבחרת, על אף שהיה אחד הצעירים בתקופתו, הוא ניסה לקחת אחריות על כתפיו, וזה כלל נטיה להגיד את האמת בפרצוף, כפי שהוא רואה אותה.
סירב לצ'לסי של מוריניו
התכונה הזו גרמה לכך שמשחקו האחרון בחולצה האדומה של ספרד היה גם משחקו האחרון של ראול. אחרי ההפסד בצפון אירלנד בפתיחת קמפיין מוקדמות ליורו 2008, זעם חואקין מול המצלמות והעביר ביקורת גם על המאמן: "הנבחרת היא בלגן אחד גדול. אנחנו בכאוס, ולואיס אראגונס לא יודע איך לטפל במצב הקשה הזה". אז אראגונס פשוט העיף אותו, והנבחרת יצאה לדהירה לקראת זכיה באליפות אירופה בלעדיו. גם ויסנטה דל בוסקה לא ספר אותו כאשר זכה במונדיאל 2010 וביורו 2012. התחרות על המקום בסגל היתה קשה מדי. 51 הופעות היו לחואקין עד גיל 26, ואפס עגול לאחר מכן.
אולי הוא יכול היה להיות דומיננטי יותר לו היה חותם במועדון גדול בשלב מוקדם בקריירה, והצעות ממש לא חסרו לו. אלא שחואקין העדיף לסרב לריאל מדריד, ולא חתם גם בצ'לסי בה רצה לראות אותו ז'וזה מוריניו בתחילת הקדנציה הראשונה שלו ב-2004. החלום הגדול היה להצליח עם בטיס אהובתו, והוא הגשים אותו. 2005 היתה שנה מדהימה בכל קנה מידה עבור הירוקים-לבנים שהעפילו לליגת האלופות, השיגו בה ניצחון על צ'לסי עצמה, וגם הניפו את הגביע הספרדי בפעם השניה בלבד בתולדות המועדון. כדי להשלים את התמונה בשנה אישית נהדרת, חואקין גם התחתן - והביא לטקס בכנסייה את הגביע כדי "להושיב" אותו במקום של כבוד בין העדים. את התמונה המופלאה הזו זוכרים בספרד עד היום, וגם היא מדגישה במידה מסוימת את ההחמצה. משם, היו אמורים חואקין ובטיס להמריא, אבל זה לא קרה.
כמעט חצי גמר ליגת האלופות עם מלאגה
האידיליה התפוצצה כאשר חואקין נקלע לסכסוך קשה עם הנשיא השתלטן מנואל רואיס דה לופרה, וכל עונת 2005/06 הלכה לעזאזל. בסיומה, לא היתה לו ברירה אלא לברוח, והיעד - אחרי משא ומתן קשה וכואב - היה ולנסיה. קשה להגדיר זאת כטעות, והיו לו גם לא מעט רגעי קסם במסטאייה לצידם של דויד סילבה, דויד וייה וחואן מאטה, אבל שם הוא הפך ל"עוד שחקן". הוא כבר לא היה ההבטחה הגדולה של ספרד, ולכן גם היה קל לאראגונס לוותר עליו. מחוץ לבטיס, זה לא היה אותו דבר עבורו, והגעגועים היו עזים מהרגע הראשון. כאשר עזב, הוא הבטיח לשוב בבוא העת - והמתין 9 שנים תמימות בכדי לעמוד במילתו.
אולי הקריירה שלו היתה אמורה לקבל תפנית אחרת אחרי המעבר למלאגה ב-2011, שם מצא שפה משותפת עם איסקו הצעיר ממנו ביותר מעשר שנים, והיה קרוב מאוד לעליה לחצי גמר ליגת האלופות ב-2012/13. אחרי תיקו מאופס מול בורוסיה דורטמונד באנדלוסיה במשחק הראשון, הובילה הקבוצה 1:2 בגומלין בגרמניה, כאשר חואקין הוחלף על ידי המאמן מנואל פלגריני בדקה ה-87 בעיקר כדי למשוך זמן. אלא שאז ביצעה החבורה של יורגן קלופ מהפך עם שני שערים בזמן פציעות בצל שערוריית שיפוט, והסנסציה לא יצאה לפועל. היה זה משחקו האחרון של חואקין בצ'מפיונס ליג, ועשור בדיוק חלף מאז. הפרוייקט הקטארי במלאגה נקטע בגלל בעיות כספיות, איסקו נמכר באותו קיץ לריאל מדריד, חואקין הלך לפיורנטינה כי לבטיס לא היתה אפשרות להחתימו.
שלושער ראשון בגיל 38
בשנתיים מאוחר יותר זה קרה, והמנהל הספורטיבי אדוארדו מאסיה הצהיר: "הנשמה חזרה לגופו של המועדון". 20 אלף אוהדים באו לקבלת הפנים של הבן הגולה ששב בגיל 34 כדי לסגור מעגל. מי מהם היה מאמין כי הקדנציה השניה של הסמל הנערץ שלהם תהיה ארוכה יותר מהראשונה בקבוצת הבוגרים? חואקין חילק את הכוחות נכון, וכבר לא היה באנקר בהרכב בכל שבוע, אבל תפס פיקוד מהרגע הראשון ופשוט סירב לרדת מהבמה. כאשר נשאל לגבי הסוד ליכולתו לשמור על הכושר בגיל מתקדם, הוא השיב בחיוך שובב שהוא שואב את הכוח מכך שינק עד גיל 7.
בזמן שהוא נהנה מכל רגע, שבר חואקין גם שיאים לא שגרתיים. בדצמבר 2019, כאשר היה בן 38 ו-140 ימים, הוא הבקיע את השלושער הראשון בחייו, והפך לכובש השלישיה המבוגר ביותר בתולדות הליגה הספרדית - את התואר הוא "גנב" מאלפרדו די סטפאנו, לא פחות ולא יותר. על הדרך היה זה גם אחד הביצועים המהירים ביותר בהיסטוריה, תוך 19 דקות בלבד משריקת הפתיחה מול אתלטיק בילבאו שדווקא הציגה באותה עונה הגנת ברזל. כל שחקני בטיס חתמו על כדור המשחק שהקפטן לקח הביתה, וסרחיו קנאלס - כבר לא ממש ילד בעצמו - שירבט: "זה כבוד לשחק לצידך, סבא". חואקין אוהב הלצות כאלה. הן נתנו לו השראה להתמיד, והשאיפה המרכזית היתה להשיג תואר נוסף עבור בטיס במהלך הקריירה.
"כדורגל הוא סוג של אמנות"
אליפות לא באה בחשבון, אז האופציות היו הגביע הספרדי, או אולי הליגה האירופית. לפני שנה, החלום הראשון התגשם - וחואקין הניף ב-2022 את הגביע הנכסף שהיה בחתונה שלו עוד ב-2005. "דוד שלי לימד אותי שהדבר הטוב ביותר הוא לגרום לאנשים אושר. יש לנו הזדמנות להפוך את האוהדים שלנו למאושרים. בואו נעשה את זה", הוא אמר לחבריו - ובטיס הסתערה על המטרה בגמר מול ולנסיה. חואקין נכנס אז בדקה ה-86 כאשר התוצאה עמדה על 1:1, כיכב במהלך ההארכה, ולא היסס כמובן גם בדו קרב הפנדלים. זכרונות מדרום קוריאה מלפני 20 שנה ליוו אותו כאשר ניגש לנקודה הלבנה, אבל הפעם הוא דייק, וגם צהל בסיום. וכל ספרד, למעט אוהדי ולנסיה וסביליה, צהלה יחד איתו. כי את חואקין אי אפשר לא לאהוב.
"רציתי שהכדורגל שלי יהיה סוג של אמנות", הוא אמר בהודעת הפרישה, וזו אחת הסיבות להערצה כלפיו. תגובות עם תמיכה והאהבה זרמו אליו מכל עבר, ובמחזורים האחרונים מובטחות לו תשואות בכל איצטדיון אליו יגיע. בשבת יהיה זה המגרש של אוססונה, ובהמשך יבקר גם בקאמפ נואו ובסאן מאמס של בילבאו. ויהיה גם דרבי במבצרה של סביליה - אפילו שם יריעו לו כנראה. הוא פשוט אגדה גדולה מדי. ועל הדרך, נותרה לו משימה נוספת ב-9 המחזורים עד לתום העונה.
מכוון לנשיאות המועדון?
את שיא ההופעות במדי בטיס שבר חואקין מזמן, והוא גם שחקן השדה עם הכי הרבה משחקים בתולדות הליגה הספרדית כיום, עם 615. אלא שיש לפניו עוד כדורגלן אחד, השוער המיתולוגי אנדוני סוביסארטה עם 622 משחקים. אם ישחק, ולו לכמה דקות, ב-8 מתוך המשחקים שנותרו, הוא יתייצב לבדו בפסגה. יהיה מעניין לעקוב אחרי הסוגיה הזו. העונה, פתח חואקין פעם אחת בלבד בליגה, אבל מנואל פלגריני שילב אותו 14 פעמים כמחליף, ובליגה האירופית הוא היה בטוח בהרכב והפגין יכולת טובה. כאשר כבש מול לודוגורץ בספטמבר, הוא הפך לכובש המבוגר ביותר במפעל. דני גרופר היה שם כדי לחלוק איתו את הדשא.
"זו לא פרידה, כי אמשיך להיות חלק מבטיס, שהיא החיים שלי", אמר חואקין. בעבר הוא העיד, אולי בקריצה, על השאיפה להיות נשיא המועדון - ולא כדאי לפסול זאת. עם הכריזמה הנדירה שלו, הוא עשוי לחולל נסים בתפקיד, אם כי הנשיא המכהן אנחל הארו צעיר וממש לא מתכוון לפנות את כיסאו בקרוב. גם תפקיד ניהולי בכיר אחר יכול להיות רלוונטי, והאוהדים יעודדו אותו בכל אשר ילך. בינתיים, אלה השבועות האחרונים שלו על הדשא, וספרד צריכה להתרגל במהלכן למציאות תמוהה מאוד.