לא חסרים סיפורים המקשרים יהודים וכדורגל באירופה בזמן מלחמת העולם השניה והשואה, ואחריהן. בגטו טרזין היתה ליגה של יהודים בזמן המלחמה; אדי האמל, שחקן עבר של אייאקס, מת בתאי הגזים באושוויץ; וקורט לאנדאואר שרד את השואה, איבד את אחיו אך וחזר ובנה את באיירן מינכן בשנים אחרי המלחמה.
עכשיו, דמיינו לכם את חייו כדורגלן יהודי, די בודד, שחי ומשחק במדינה ערבית עוינת ליהודים, בשנים שאחרי השואה. עם אילו דברים היה צריך להתמודד? איך שרד? ואיך בכלל זה התאפשר? זה הסיפור של פרדי זמור, הכדורגלן היהודי היחיד באלג'יריה של אחרי מהפכת העצמאות וסיום השלטון הצרפתי.
המציאות באלג'יריה של אחרי המהפכה ב-1962 היתה מורכבת וסבוכה. בבת אחת עזבו כמיליון צרפתים נוצרים את המדינה, ואת השלטון תפסה תנועת ה-FLN (Frontiere Liberte National - 'החזית הלאומית לשחרור') שהיתה צריכה להקים את מוסדות המדינה החדשה, ולהתאים את השלד הקיים, לאוכלוסייה המקומית - שעד אז היתה נחשבת לאזרחים סוג ב', בארץ בה נולדו וחיו במשך יותר מ-130 שנה.
מבחינה דמוגרפית וחברתית, אחד השינויים הגדולים באלג'יריה העצמאית היה היעלמות היהודים, באופן כמעט מלא. בזמן השליטה הצרפתית באלג'יריה, הקהילה היהודית נהנית משגשוג אדיר. תודות ל'צו כרמיה' שנחקק ב1870, היהודים האלג'יראים היו אזרחים צרפתים לכל דבר, וערב המהפכה חיו באלגי'יריה כ-130 אלף יהודים, אז אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמשפיעות של ארצות האיסלאם.
לאורך ההיסטוריה הם סבלו משורה ארוכה של פרעות והתנכלויות מצד המוסלמים, אבל במשך אותה תקופה הצליחו להתערות בחברה והשתלבו בתפקידי מפתח כסוחרים, מתווכים, ואנשי רוח מובילים. בשנים האחרונות של השליטה הצרפתית, היתה הסתה אנטישמית קשה מאוד נגד היהודים מצד השלטונות, שמחד נתנו להם מעמד מועדף - מעל המוסלמים, ומאידך, בידלו אותם ו'השליכו' עליהם סטריאוטיפים יהודיים גזעניים, כחלק מההפרד ומשול שהמנדט הצרפתי באלג'יריה ניסה להשליט. התקיפות והאלימות כלפי היהודים באלג'יריה היו אז עניין שבשגרה.
לא הרבה יודעים זאת, אבל בהתחלה, היו מאמצים לצרף את היהודים לתנועת ה-FLN ואפילו היו יהודים שלקחו חלק במאמץ האלג'יראי לעצמאות, אבל רוב הקהילה היהודית האלג'יראית בשנות החמישים העדיפה לעבור לצרפת, וראתה בה את 'המולדת' האמיתית שלהם, אפילו לפני ישראל.
ב-1962, כשצרפת פינתה את אלג'יריה תוך 48 שעות, ככה גם רוב רובה של הקהילה היהודית נעלם ממנה. נשארו בה אז כמה אלפים בודדים. אחד מהם, היה פרדי זמור. "זמור היה שחקן כדורגל יהודי אלג'יראי שנולד באלג'יר להורים יהודים צרפתים", מספר ווליד זיאני, עיתונאי כדורגל אלג'יריאי מהאתר הפופולארי DZfoot.com. "שם המשפחה שלו, זמור היא מילה באמזיגית (השפה הברברית הנפוצה באלג'יריה), שמשמעותה היא 'זיתים'", הוא מספר.
זמור שנולד ב-1942, בשיאה של מלחמת העולם, גדל במרכז אלג'יר, ולאורך שנות החמישים שיחק בגאליה - מועדון ספורט יחסית גדול, שפעל בעיקר בתקופה שקדמה לעצמאות. הוא היה קשר אחראי ואמין, ויצר לעצמו שם בכדורגל האלג'יראי. אחרי המהפכה, כאזרח צרפתי, זמור גויס לצבא הצרפתי, שעוד שהה במובלעות מסוימות וביצע התנתקות הדרגתית מהשטח. זמור שרת באחד הפרברים של אלג'יר. למרות שהיה חייל הוא קיבל אישור לצאת מהבסיס לאימונים בגאליה.
זמן קצר לאחר מכן, אחד מחבריו לקבוצה לשעבר בגאליה, בובאקר בלבכּרי, שעבר לשחק בUSMA - אתיחאד אלג'יר - קפץ לביקור בבית משפחת זמור באחד מימי השישי שפרדי היה בבית. "עברתי לשחק במועדון גדול, והם מחפשים קשר. זו הזדמנות אדירה. בוא תצטרף!" גם לקבוצה. ומאוחר יותר עם ההצעה רשמית להצטרף לקבוצה הכי גדולה באלג'יריה אז, זמור גם קיבל שחרור מוקדם מהצבא.
בעונת 1962/63 אתיחאד אלג'יר זכתה בתואר האליפות הראשון של הליגה של אלג'יריה העצמאית, כשזמור הוא שחקן הרכב ומככב גם בחצי גמר הגביע. וככה, במשך שש שנים, זמור נשאר שחקן מפתח במועדון. "זמור אפילו זומן לנבחרת אלג'יריה ב64'", מספר זיאני. "זה לא היה משחק ידידות רשמי, ועם סגל שהתבסס על שחקנים מקומיים בלבד, אבל זה כן הראה איזה שחקן מוערך זמור היה באלג'יריה של הימים ההם".
אלג'יריה של אותה תקופה היתה חברה סוערת, מיליטנטית מאוד השרויה באווירה מהפכנית. הסכסוך הערבי-ישראלי, היה נוכח מאוד, וההזדהות האלג'יראית עם ערביי הארץ היתה כמעט טוטאלית. למרות זאת, זמור כמעט ולא סבל מתקריות אנטישמיות בתקופה שלו כשחקן באחד המועדונים הגדולים במדינה. בראיון לאתר הרשמי של אתיחאד אלג'יר לפני תשע שנים, זמור עצמו סיפר: "רק פעם אחת, ב-1964, אחרי משחק חוץ בבּאתנה בו ניצחנו 1:4, הותקפתי בחדר ההלבשה על ידי שחקן יריב מבאתנה שקרא לי בשמות גנאי. כל חבריי לקבוצה, כמו גם אנשי המועדון באתיחאד הגנו עלי מיד".
"בכלל, ראשי המועדון ב-USMA ורוב חברי לקבוצה תמיד דאגו לביטחון שלי ושל המשפחה שלי. בקיץ 1967, נסעתי לצרפת לחופשה עם אשתי ובני לבקר את המשפחה שכבר עזבה. בזמן היעדרותי פרצה מלחמת ששת הימים בין מצרים לישראל. בהיותו יהודי, למרות שלא הייתי מאמין או דתי, אנשי אתיחאד בדקו ו-וידאו שאף אחד בבניין שבו גרתי לא פרץ או בזז רכוש. כשחזרתי לאלג'יר לא היו לי שום בעיות. באופן אישי, בכלל לא עלה בדעתי שלאירוע הזה יכולה להיות השפעה על חיי באלג'יריה. עבורי, הספורט, והכדורגל בפרט, היו מעל לכל זה".
הסיפור של זמור לא שגרתי עבור יהודי אלג'יר. היחס הנורא בשנים האחרון לשלטון הצרפתי, גילויי האנטישמיות הקשים והבריחה של עשרות אלפים מהם בין לילה הפכה לזיכרון הקולקטיבי של הקהילה עד היום. ועדיין, זמור הוא דוגמא לזה שגם באלג'יריה העוינת בשנים הראשונות של העצמאות, יהודי יכל לשרוד, ולחיות ואפילו לשחק כדורגל במועדון הגדול במדינה. אבל למרות האידיליה הזו, זמור עזב את אלג'יריה לצרפת ב-1968, והצטרף לרוב המשפחה שלו שעברה לשם בשנים שקדמו. זמור חי בצרפת עד היום, בגיל 81, ואפילו הוזמן לטקס מיוחד של אתחאד אלג'יריה ב2014 באלג'יריה, ואף הגיע.
אז נכון, לזמור אין סיפור גבורה, אבל הוא כן נולד בזמן השואה ומלחמת העולם השניה, וחי חלק משמעותי מחייו במדינה שבה כלל לא היה פשוט להיות יהודי. הוא לא הנהיג איזה שינוי גדול או הציל יהודים אחרים מהמוות, אלא פשוט היה אדם, איש, כדורגלן יהודי, אלג'יראי, צרפתי, שחי ושרד באקלים הפוליטי והחברתי הסוער והעוין ליהודים של אלג'יריה אחרי העצמאות וסיום הקולוניאליזם הצרפתי, בשלוות נפש, הרבה בזכות הכדורגל ששמר עליו.