אם צריך לבחור את המינוי השנוי ביותר במחלוקת למשרת המאמן הלאומי, ספ הרברגר הוא מועמד ראוי. ב-1950, כאשר נדרשה ההתאחדות הגרמנית שהוקמה מחדש והתקבלה מחדש לפיפ"א בצעד שעורר התנגדויות לא מעטות, לבחור את האיש שיבנה מחדש את הנבחרת מההריסות אחרי מלחמת העולם השניה. הרברגר החזיק בתפקיד עד 1942, אז נעצרה הפעילות הספורטיבית במדינה בצל הכרזת מצב חירום לאור הכשלונות בכל החזיתות במלחמה. כעת, הוא ראה את עצמו כאדם היחיד שמסוגל להמשיך את המשימה מהנקודה בה הופסקה, אבל החברות במפלגה הנאצית הייתה לרעתו.
נשיא ההתאחדות החדש, פקו באוונס, החליט לפתוח את המשרה לתחרות ולפרסם מכרז. היו שגרסו כי עשה זאת בשל עברו הפוליטי של הרברגר, כי באוונס עצמו היה נשוי בעבר ליהודיה, וסבל כתוצאה מכך מבעיות עם המשטר הנאצי - גם אם אישתו התאבדה עוד ב-1940. מנגד, גם באוונס עצמו לא היה נקי מקשרים ענפים עם הנאצים, ומכלול השיקולים שלו לא ידוע בוודאות. כך או כך, הוא נכנע במהרה ללחץ תקשורתי לא מבוטל שהופעל עליו מצד חבריו הרבים של הרברגר, והמאמן קיבל בחזרה את ג'וב חלומותיו.
האם הוא באמת תמך במשטרו הנאצי? על כך אין תשובה חד משמעית, אבל דבר אחד בטוח לחלוטין - הוא מיקד את כל תשומת ליבו אף ורק בכדורגל. שום דבר פרט למשחק היה משני לגמרי עבורו, וכל ההחלטות שקיבל בחייו היו קשורות למקצוע לגביו היה אובססיבי. זו ככל הנראה היתה הסיבה המרכזית (אך לא בהכרח היחידה) בגללה הצטרף למפלגתו של אדולף היטלר מיד אחרי עלייתה לשלטון ב-1933. הרברגר היה אז עוזרו של אוטו נרץ, שהפך לנאצי עוד לפני הבחירות, והבוס ייעץ לו בחום ללכת בעקבותיו על מנת לשדרג את סיכוייו לקידום מקצועי.
מטבע הדברים, מהותו של המשטר עדיין לא הייתה ידועה אז לרוב הגרמנים, אבל מתקבל הרושם שגם בהמשך היבטים מוסריים לא הטרידו במיוחד את הרברגר. מסודר, מדוקדק, קפדן - את כל התכונות "הגרמניות" האופייניות הוא לקח עד הקצה, וליקט כל פרט אפשרי על השחקנים והיריבות ברישומים במחבורותיו. על מנת להשיג את יעדיו, הוא היה מוכן לעשות הכל, בתנאי שזה עמד בסטנדרטים המקצועיים שלו.
מבחינה טכנית, מונה הרברגר למאמן נבחרת גרמניה בעצמו ב-1936, אחרי ההפסד המפתיע לנורבגיה באולימפיאדה הביתית, בנוכחותו של היטלר ביציע, אבל בפועל המשיך להיות מספר 2 של נרץ, אשר המשיך להיות אחראי בתפקיד לא ממש מוגדר של מפקח. רק במאי 1938 הגיש נרץ את התפטרותו על רקע הדרישה לכלול בסגל את השחקנים האוסטרים שהוגדרו מעתה כאזרחים. ההתאחדות האוסטרית פוזרה ועזבה את פיפ"א במרץ 1938 בעקבות אנשלוס, והדרג הפוליטי דרש למזג את שתי הנבחרות, אבל הסגנונות היו שונים מדי, והזמן להכנות עד המונדיאל היה קצר. אז נרץ זז הצידה, אבל הרברגר לא נרתע - הוא מילא את רצונו של המשטר, אם כי הדבר הוביל להפסד לשווייץ כבר בסיבוב הראשון בגביע העולם.
בכל הקשור לכדורגל עצמו, שמר הרברגר על עצמאות ולא נכנע לתכתיבים. ב-1940, למשל, הגדיר קארל אוברהובר, בכיר במפלגה הנאצית שהיה אחראי על הספורט בבוואריה, את סגנון הנבחרת כ"יהודי מדי". הוא דרש ליישם על המגרש את הטקטיקה משדה הקרב במלחמה, וללכת בכל משחק על מערך התקפי בסגנון בליצקריג. הוא הצליח לשכנע את באיירן מינכן ואת נירנברג ליישם את הגישה, אבל בנבחרת נתקל בסירוב מוחלט מצד הרברגר, שהיה מאמן עסוק במיוחד.
באותם ימים, הכדורגל היה אמצעי לשמור על תחושה של נורמליות בעורף, הלוגות לא הופסקו, והנבחרת קיימה 25 משחקי ידידות תוך שנתיים. ב-23 מהם נטל חלק פריץ ואלטר, אותו לקח המאמן תחת חסותו מהרגע שראה את הכשרון הנדיר בפעולה. למעשה, מעקב אחרי השחקנים הבולטים בזמן מלחמה ונסיונות למנוע מהם להישלח לחזית היו המשימה המרכזית של המאמן בתקופה זו. הוא דאג לכוכבים, ואף זייף מסמכים כאשר זה נדרש כדי להשאיר אותם בטוחים בבית. הוא השתוקק לנצח על המגרש ולא במלחמה האמיתית, ופעמים רבות נשאו מאמציו פרי.
במקרה של ואלטר, ההצלחה הייתה מסחררת באמת. הרברגר פיקח על הכוכב האהוב שלו בזמן המלחמה, יצר קשר עם מפקדיו, ודאג שיגיע כמעט לכל המשחקים - בתדירות גבוהה הרבה יותר מכל היתר שנשלחו למשימות בצבא, בחזית ובעורף. אחד המפגשים האלה היה קריטי לגבי חייו של החלוץ. המשחק הגדול בקריירה שלו היה לכאורה גמר גביע העולם מול הונגריה ב-1954, אבל בפועל חשוב הרבה יותר היה משחק הידידות בבודפשט ב-1942, בו חזרו הגרמנים מפיגור 3:1 במחצית לניצחון 3:5.
הסיבה לכך מדהימה למדי. אחרי כניעת הנאצים, נשלחו שבויים רבים לרוסיה, אשר ייעדה אותם למחנות עבודה בסיביר. ואלטר, שנשבה תחילה על ידי האמריקאים, הועבר לסובייטים ועשה את דרכו לעבר מוות בטוח. תחנת עצירה אחת באוקראינה שינתה את הכל, כי במהלך משחק כדורגל על מגרש מאולתר זיהה שומר הונגרי אחד את ואלטר ככוכב המשחק מלפני 3 שנים. איכשהו, השיחה ביניהם הובילה לשחרורו, ושמו נגרע מרשימת העבדים שעשו את דרכם לסיביר. הוא שב למולדת, שם החל הרברגר לתכנן את העתיד אחרי התבוסה במלחמה.
המאמן לא ידע איך ומתי יתאפשר לגרמנים לחזור לשגרת הכדורגל, אבל רצה לוודא כי הוא עצמו יהיה מוכן לרגע המכונן הזה. המדינה חולקה לתחומי שליטה של 4 בעלות ברית, והחלק הדרום-מערבי שעבר לארצות הברית היה, באופן אירוני למדי, הכי נוח להתפתחות הכדורגל. רוב מועדוני הכדורגל, שזוהו עם המשטר הנאצי, פורקו והוקמו מחדש במסגרת אחרת, אבל הליגות האיזוריות חזרו לפעולה במהרה - במיוחד בחלקים שבשליטת ארצות הברית ובריטניה. ליגות אלה נטו להיות חלשות, עם מספר רב של קבוצות לא ראויות, והדבר תיסכל מאוד את הרברגר כי השחקנים המובילים לא זכו לתרגולים טובים מספיק מול יריבות חזקות.
משחקים בינלאומיים נאסרו כליל בהוראת פיפ"א, אבל פוליטיקאים משווייץ - ששמרה כידוע על נייטרליות במהלך המלחמה - פעלו רבות מאחורי הקלעים על מנת לשנות את ההחלטה. למעשה, אפילו נערכו ב-1948 משחקים בין ציריך להמבורג בניגוד לחוק, ופיפ"א קנסה את השווייצרים בשל כך. נשיא ההתאחדות השווייצרית גוסטאב וידרקר, אשר משמעות שם משפחתו בגרמנית היא "חזרה", היה הפעיל ביותר בסוגיה ושיכנע כי הספורט הוא גורם מאחד, ולכן שילוב הגרמנים יסייע בריפוי הפצעים לכאורה. סביר כי לעובדה כי שווייץ יועדה לאחר את המונדיאל ב-1954 - והרי ההחלטה על כך התקבלה עוד ב-1946 - הייתה השפעה על המהלך, והיא אף העניקה לשווייצרים כוח רב יותר בפיפ"א.
כך או כך, בספטמבר 1950 חזרו הגרמנים למשפחת הכדורגל העולמית באופן רשמי, ובחלוף 3 שבועות כבר קיימו משחק רשמי ראשון אחרי מלחמת העולם השנייה. היריבה הייתה, באופן לגמרי לא מפתיע, שווייץ - ולא פחות מ-115 אלף צופים נדחסו לאיצטדיון בשטוטגרט אשר נקרא שנים ספורות קודם לכן על שמו של היטלר. הגרמנים ניצחו 0:1, גם ללא פריץ ואלטר שסבל מפציעה בעיתוי לא מוצלח, אבל עם אחיו אוטמאר ואלטר. שניהם היו בין הוותיקים בסגל - אלה שעברו את המלחמה כחיילים ונחשדו כנאצים, גם אם מעולם לא דובר על כך פומבית. חלק ניכר מהשחקנים בנבחרת שנבנתה לקראת גביע העולם היו ילדים ונערים בזמן המלחמה, ולכן נתפסו מחוץ לגרמניה חשודים פחות.
בתוך גרמניה, הביקורת על חברותו של הרברגר במפלגה הנאצית לא הייתה חזקה במיוחד, והוא ספג אש בעיקר בגלל היכולת הדלה של הנבחרת על המגרש. ב-1952, אחרי התבוסה בצרפת במשחק הידידות הראשון ביניהן מאז המלחמה, נכנס פריץ ואלטר לדיכאון ושקל לפרוש, בעוד בתקשורת החלו לקרוא למאמן להתפטר. המשחק שהציל לכאורה את משרתו התקיים בדצמבר באותה שנה במדריד, והעיתונים דיווחו על כך שהגרמנים היו ראויים לניצחון בתיקו 2:2. זה הרגיע את הקהל לקראת מוקדמות גביע העולם שנערכו ב-1953.
מערב גרמניה הוגרלה בהם לבית מוזר עם נורבגיה שנכבשה על ידי הנאצים במהלך המלחמה ועם חבל סאר - חלק מגרמניה שקיבל עצמאות חלקית כאשר היה בשליטה צרפתית בעקבות המלחמה, ויוצא על ידי נבחרת כדורגל נפרדת בין 1950 ל-1956. הלמוט שון, מאמן מערב גרמניה לעתיד שהצעיד אותה לזכיה ב-1974, היה אז מאמן סאר שהפסידה פעמיים לגרמנים של הרברגר. היכולת של מערב גרמניה לא הייתה מזהירה, וההתבססות על שחקני קייזרסלאוטרן בראשות האחים ואלטר זכתה לביקורת נוקבת בקרב הפרשנים והאוהדים, אבל הנבחרת העפילה לטורניר ללא קושי מיוחד - וכך הונחה התשתית לזכייה ההיסטורית והסנסציונית.
האם השומר ההונגרי ששיחרר את פריץ ואלטר הצטער על כך כאשר הגרמנים הוא ענד את סרט הקפטן בגמר מול הנבחרת האגדית של פרנץ פושקאש שהייתה אמורה לקחת את הגביע בהליכה? אין לדעת. את התוצאה הסופית זוכרים כולם היטב עד היום. במה שכונה "הנס של ברן", חזרו הגרמנים מפיגור 2:0 מוקדם לניצחון דרמטי 2:3, וכל המדינה צהלה כאשר שדר הרדיו המיתולוגי בישר על כך בשידור חי.
היסטוריונים לא מעטים מניחים כי היה לתואר הזה השפעה חיובית על התפתחותה של מערב גרמניה. המדינה היתה עניה, מושפלת ומשוסעת בעקבות פשעיו של המשטר הנאצי, ואזרחים התקשו לעכל את מימדי הזוועות שהמשטר - כלומר הם עצמם - ביצע. היה צורך באירוע חיובי אך לא פוליטי כדי לגרום לאומה להתאחד ולשמוח מחדש, בזירה בה ניתן היה להוכיח עליונות בלי לחוש רגשי אשם. הכדורגל העניק את התשובה המושלמת, ושמו של הרברגר נכנס לספרי ההיסטוריה כאחד המאמנים הדגולים - גם אם את עברו לא ניתן היה למחוק.