אין הרבה קבוצות אותן לא הצליחה מנצ'סטר יונייטד לנצח מעולם, אבל עם סביליה זה המצב, וההיסטוריה הקצרה של השדים האדומים מול האנדלוסים טראומטית למדי. למעשה, את אחת ההשפלות הגדולות ביותר עברו האוהדים בעקבות המפגש נגד סביליה לפני 5 שנים, אם כי זה קרה דווקא בגלל האיש שהתיימר לייצג אותם.
אחרי ההדחה בשמינית גמר ליגת האלופות, בעקבות תיקו 0:0 בספרד והפסד 2:1 באולד טראפורד, פצח המאמן דאז ז'וזה מוריניו בנאום מדהים, בו בחר לרמוס עד דק את המוניטין של המועדון שלו ולהלל את היריבה. הוא קבע כי למנצ'סטר יונייטד "אין מורשת כדורגל", והדגיש כי סביליה פשוט עדיפה מבחינתו: "הפסדנו לקבוצה שהציגה גישה נהדרת במשך שנים, קבוצה עם רשת סקאוטינג מפותחת. זו קבוצה שמשחקת ברמה גבוהה על בסיס שבועי. אתם חושבים שאין להם שחקנים שהיו יכולים להיכנס לקבוצה שלי? אני לא יכול לנקוב בשמם כי הסוכנים שלהם יקפצו, אבל יש להם הרבה שחקנים שיכולים לשחק במנצ'סטר יונייטד".
הערב הזה זכור כקו פרשת המים, ולמוריניו כבר לא היתה דרך חזרה. הוא היה אמור להיות מפוטר כבר אז, החזיק מעמד איכשהו עד דצמבר, אבל הסוף היה ידוע מראש. הפיאסקו מול סביליה נכנס לספרי ההיסטוריה בגלל כל מה שקרה מסביב, אבל גם התוצאה עצמה היתה מביכה למדי, והיא הדגישה את עומק המשבר המקצועי של השדים האדומים. ולכן, כאשר נפלה בחלקם ההזדמנות לנקום בחצי גמר הליגה האירופית באוגוסט 2020, בעיצומו של משבר הקורונה, הם השתוקקו לקחת אותה בשתי הידיים.
היה זה משחק בודד ללא קהל באיצטדיון בקלן, והקבוצה של אולה גונאר סולשיאר רצתה להאמין שהיא הפייבוריטית כדי להתגבר על רגשי הנחיתות אותם ניסה להחדיר מוריניו. ואולם, המציאות היתה שונה, וגם שער היתרון המוקדם שכבש ברונו פרננדש בפנדל לא עזר. סוסו השווה, ובדקה ה-78 בישל חסוס נבאס במסירת רוחב מושלמת ללוק דה יונג. זה שוב נגמר 1:2, כמו שנתיים וחצי קודם לכן, וסביליה זכתה כהרגלה בגביע, אותו שמח מאוד נבאס להניף כקפטן.
הוא היה ותיק מאוד כבר אז, אבל הנה לכם - גם למפגש הקרוב הוא מגיע כשחקן מפתח של האנדלוסים. בגיל 37, עם כאבים כרוניים בירך שמטרידים אותו כבר שנים, הוא לא מסוגל להיות על הדשא בכל משחק ומשחק, אבל השפעתו המקצועית עצומה בכל המובנים האפשריים, והוא הפך כבר מזמן לסמל האולטימטיבי של סביליה. מבחינתו ומבחינת מנצ'סטר יונייטד, עברו של נבאס במנצ'סטר סיטי רק מוסיף טעם פיקנטי מאוד למפגש הזה.
בעצם, את הבישול הראשון בקדנציה שלו במדים התכולים של סיטי סיפק נבאס בדרבי של מנצ'סטר, וכדי להבין עד כמה ההיסטוריה הזו עתיקה די להזכיר שהכובש היה סמיר נאסרי. היה זה בספטמבר 2013, ו-1:4 מוחץ לזכות הקבוצה של מנואל פלגריני פגע קשות במוניטין של דייויד מויס בתחילת העונה בה היה אמור להפוך ליורשו של אלכס פרגוסון. הניצחון סייע לו מאוד להתאקלם בסביבה החדשה, כי המעבר למדינה הזרה הצריך אצל נבאס תעצומות נפגש גדולות הרבה יותר בהשוואה לרוב השחקנים האחרים.
הסיבה לכך פשוטה - הוא סובל מגעגועים קשים לביתו מאז ומתמיד. אפילו הנסיעות למשחקי החוץ היו בעייתיים עבורו, ורק בסביליה הוא הרגיש נוח ורגוע. כיליד העיירה לוס פלאסיוס, קילומטרים ספורים מדרום לבירת אנדלוסיה, הוא גדל כאוהד סביליה וחלם תמיד לבלות בה את כל הקריירה. פעם נדרשו אביו ואחיו לנסוע במיוחד למחנה האימונים בהואלבה, כשעה נסיעה בלבד מהבית, כדי להצילו אחרי שלקה בהתקף חרדה. זו הסיבה בגללה כמעט ולא שיחק בנבחרות הצעירות, וגם ויתר מרצון על זימונים לנבחרת עד 2009, כלומר עד שהיה בן 23. טיפולים פסיכולוגיים מעמיקים נדרשו על מנת לפתור חלקית את המצוקה, וזה לא דבר של מה בכך. בסופו של דבר, אילוצים כלכליים של סביליה השפיעו על ההחלטה האמיצה לחתום במועדון חדש, כי מנצ'סטר סיטי שילמה תמורתו 15 מיליון ליש"ט, אבל רבים ציפו כי לא יחזיק מעמד.
אז הם טעו, כי נבאס בילה 4 עונות במנצ'סטר עד תום חוזהו, הספיק לעבוד עם פפ גווארדיולה שהגיע ב-2016, והקטלאני אף המציא עבורו תפקיד חדש - הקיצוני המהיר הפך למגן ימני מצוין. הגעגועים היו נשלטים, אבל דבר אחד הפריע במיוחד לנבאס בתקופתו במנצ'סטר - הוא החמיץ לא פחות מ-3 זכיות של סביליה בליגה האירופית. כבשרה מבשרו של המועדון, הוא חש פספוס עצום לא להיות חלק ממסע ההצלחות הזה.
לו באופן אישי היו "רק" שתי זכיות בגביע אופ"א בתחילת הקריירה. ב-2006 הביסה סביליה בגמר את מידלסברו כאשר נבאס שיתף פעולה באגף הימני עם דני אלבס, וב-2007 היא גברה על אספניול בפנדלים כאשר המגן השמאלי אנטוניו פוארטה דייק בבעיטה האחרונה בדו קרב. 3 חודשים מאוחר התרחשה טרגדיה איומה כאשר פוארטה עבר התקף לב במהלך משחק ומת בגיל 22. האירוע הותיר צלקת עמוקה בנפשו של חברו הטוב נבאס, וכאשר שב למועדון ממנצ'סטר סיטי ב-2017 הוא החליט לקחת את החולצה מספר 16 שהיתה מזוהה עם פוארטה, כדי לשחק גם לזכרו. מאז, הוא משחק בשביל שניהם.
זהו אחד המניעים החשובים מאחורי התעקשותו של נבאס להמשיך את הקריירה עוד ועוד, תוך שהוא מותח את גבולות היכולת. הסיבה המרכזית היא אהבתו הפשוטה והטהורה למשחק ולמועדון. כאשר חזר הביתה בגיל 31 עם רקורד בריאותי לא מזהיר במיוחד, היו שסברו כי הוא עושה זאת על מנת לפרוש במדי סביליה, אבל לנבאס היו תוכניות אחרות לגמרי. הוא השתוקק להיות המנהיג, נהנה מאוד מתפקידו כקפטן, ומתקבל הרושם כי השינוי הטקטי של גווארדיולה מאפשר לו להמשיך. כקיצוני, הוא לא היה מחזיק מעמד עד גיל 37, אבל כמגן הוא עדיין אחד הטובים בליגה הספרדית. לדבריו, הכאבים בירך היו במהלך השנתיים הקודמות בלתי נסבלים, אבל הוא התגבר גם עליהם בסופו של דבר.
אז נבאס הגשים חלום כאשר זכה שוב בליגה האירופית ב-2020, תוך שהוא מדלג על מנצ'סטר יונייטד בדרך, והוא יהיה מאושר אפילו יותר לעשות זאת ב-2023. סביליה נקלעה למשבר מקצועי קשה מאוד העונה, הסתבכה בתחתית, בילתה שבועות מתחת לקו האדום, פיטרה שני מאמנים, והציגה תוצאות עגומות גם בשלב הבתים בליגת האלופות, אבל עשתה מספיק כדי לנשור לליגה האירופית - וזו הרי המומחיות הכי גדולה שלה. ולכן, גם כאשר שום דבר לא הולך, במפעל הספציפי הזה הכל עדיין הולך, ולנבאס יש תרומה לא מבוטלת לכך.
אז הוא בישל בניצחון על איינדהובן, הצטיין בניצחון על פנרבחצ'ה, וסביליה כבר ברבע הגמר. הקרב מול מנצ'סטר יונייטד חשוב מאוד עבורה, אבל הוא חשוב לא פחות מבחינת השדים האדומים שנחושים לנצח את האנדלוסים בפעם הראשונה בהיסטוריה ולמסור דרישת שלום חמה למוריניו. משעמם זה לא יהיה.