בעיירה סולוטורן בחלק הצפוני של שווייץ יש 11 כנסיות, 11 מזרקות ו-11 מוזיאונים. התושבים אוהבים מאוד את המספר שמסמל את המקום, ולכן בקבוצת הכדורגל הקטנטנה בעיר מעניקים את המספר 11 רק לכוכבים המוכשרים ביותר. כאשר רנאטו שטפן הגיע לשם ב-2011, החליט המאמן רולאנד האסלר שהוא ראוי לכבוד. הרי הוא איתר את הבחור בקבוצה כפרית זעירה, התאהב בכדרורים שלו וחשב שהוא מתאים לעשות את הקפיצה הגדולה לליגה הרביעית, ואף מעבר לכך. ושטפן? הוא בעיקר התרכז בקורס הכשרה לצבעים בחברה לעיצוב פנים.
הוא כבר היה אז בן 20, וקריירה של כדורגלן מקצועני נראתה רחוקה ממנו שנות אור. שטפן אהב מאוד את המשחק מאז שהוא זוכר את עצמו, ואבא שלו שפט בליגת החובבים, אבל החלום התרסק כאשר הוא נופה מהאקדמיה של אראו בגיל 15. הסיבות להחלטה להיפרד ממנו היו מגוונות - הוא לא היה חזק מספיק פיזית, לא נתפס כמוכשר מדי טכנית, אבל בעיקר התאפיין באופי בלתי נסבל. פה גדול, פתיל קצר, כסחן, מתחזה - שטפן היה השחקן הכי מלוכלך שאפשר לדמיין, והמאמצים לאלף אותו עלו בתוהו. לו היו רואים בו פוטנציאל גדול, עוד אפשר היה לנסות להכיל את הכל, אבל זה לא היה המצב. אז בשביל מה?
גם במשפחתו אמרו לו שאין טעם להמשיך עם השטויות, ומקצוע הצבעות התאים לו מאוד. הוא סיים את הקורס בהצטיינות וקיבל משרה, אבל להאסלר היו תוכניות אחרות לגביו. "אתה יכול להגיע רחוק", הוא אמר לשטפן, והסביר לכל השחקנים האחרים שכדאי להתמגש עם החבר המופרע שלהם שאהב לעשות שמח בחדר ההלבשה והמשיך לקלל את כולם על הדשא. והנה לכם - תוך שנה כבר הציעו לו חוזה מקצועני בקבוצת תון בליגה הבכירה, ושטפן התקשה להאמין למשמע אוזניו. הוא התפטר כצבע, והבוס שלו הבטיח: "אם תרצה, הדלת תמיד תהיה פתוחה בפניך".
שטפן אכן הבטיח לשוב, ומתכוון לעמוד במילתו אחרי שיתלה את הנעליים, אבל עד אז היו כמה עניינים אחרים לסדר. תוך שנה הוא כבר כיכב ביאנג בויז, ממנה התקדם ב-2015 לבאזל, זכה בשתי אליפויות, כיכב בליגת האלופות, והתארח במסגרתה אפילו באולד טראפורד - ערב מכונן במיוחד עבור אוהד מנצ'סטר יונייטד שרוף. האנרגיות האדירות באגף והחוצפה העניקו לו לבסוף גם חוזה בוולפסבורג, ושטפן הפך לשחקן לגימימי במועדון בונדסליגה. לא רע בשביל מישהו שכמעט ולא למד באקדמיה ומגדיר את עצמו כסוג של שחקן רחוב.
בכל מקום אליו הגיע הוא תמיד ביקש לקחת לעצמו את החולצה מספר 11, כמחווה לכנסיות ולמזרקות של סולוטורן. לפעמים היא היתה פנויה, לפעמים היה צריך להמתין קצת, אבל לבסוף היא היתה שלו - וכך היה גם בנבחרת. ואלון בחראמי פרש מהמדים הלאומיים בתום מונדיאל 2018, ופינה את החולצה עבור שטפן. בהיבט זה היה לו מזל, אבל בסוגיות אחרות הסיפור כבר היה שונה לגמרי.
ראשית, שטפן מעולם לא היה שחקן הרכב בשורות הנבחרת. עם כל הכבוד למרץ שלו וליכולת לשחק ביעילות דומה בשני האגפים בהתקפה, תמיד היו שחקנים איכותיים יותר בעמדות אלה, ודי להזכיר את ג'רדאן שאקירי. שנית, פציעות השביתו אותו בעיתוי אומלל לקראת שתי אליפויות אירופה בהן יכול היה ליטול חלק. זמן קצר אחרי שערך את הופעות הבכורה בנבחרת, קרע שטפן שריר ברגלו בדיוק לפני פרסום הסגל ליורו 2016. לפני יורו 2020, כאשר מעמדו כבר נחשב איתן, הוא נפגע בקרסולו. בין לבין, הוא נופה ברגע האחרון גם מהסגל למונדיאל ברוסיה, ולכן האתגר לקראת גביע העולם בקטאר היה ברור לגמרי. שטפן סבר כי זו עשויה להיות ההזדמנות האחרונה שלו לנסוע לטורניר גדול בגיל 31 - והמצב דרש ממנו לקבל החלטות לא שגרתיות.
בעיתוי אומלל מבחינתו, הוא איבד במהלך העונה שעברה את מקומו בהרכב וולפסבורג, ומאמן הזאבים ניקו קובאץ' הודיע לו בקיץ שאינו נמצא בתוכניות. לו היה נשאר בגרמניה ומסיים את חוזהו, אפשר היה לשכוח מהמונדיאל, וזה לא בא בחשבון. אחרי שבחן את האופציות האחרות בבונדסליגה וראה שהביקוש לא מזהיר, קיבל שטפן את ההצעה של לוגאנו - ושב למולדתו כדי להצטרף לקבוצת מרכז טבלה. על פניו, היה זה צעד אחורה, אבל דקות משחק על בסיס שבועי היו מובטחות לו, וזה מה שהכריע את הכף.
ואכן, שטפן היה בסגל של מוראט יאקין במונדיאל האחרון. הוא הצהיר כי השאיפה היא להיות שחקן הרכב דומיננטי, אך זה ממש לא היה המצב, והקיצוני הסתפק בחצי שעה על הדשא, בהפסד לברזיל - אבל גם זה משהו בהשוואה לשברון הלב בפעמים הקודמות. בתום ההדחה בשמינית הגמר, נותר לשטפן טעם של עוד, והוא מתכוון לעשות את המקסימום כדי לזכות באמונו של יאקין ככוכב לוגאנו, אותה כבר הספיק לבקר בראיון לא מרוסן לתקשורת. אז בשבת, לשם שינוי, אור הזרקורים היה עליו.
בהיעדרו של שאקירי הפצוע, הימר יאקין על מספר 11 שלו בהרכב מול בלארוס האומללה במשחק "חוץ" מול היציעים הריקים בסרביה, וקיבל ממנו שלושער עד הדקה ה-29. אמנם נכון כי לא היו אלה ביצועים יוצאי דופן, אלא 3 שערים פשוטים ושגרתיים, אבל שטפן היה ברקיע השביעי. בכל ההופעות הקודמות שלו, היה לו כיבוש בודד אחד במדים הלאומיים, והנה לפתע השתדרג המאזן ל-4. הביטחון העצמי נוסק לגבהים חדשים אחרי ההצגה הזו, ושטפן מגיע למפגש מול ישראל בתנופה חסרת תקדים מבחינתו. זה הצ'אנס שלו לתקוע באמת ובתמים יתד בסגל הלאומי.
אז להגנת ישראל לא יהיה קל לשמור עליו, מה גם ששחקני יריב תמיד שונאים לשחק נגד שטפן. "אני כבר לא מתגרה בשומרים שלי כל הזמן, ועם VAR בכל מקרה קשה יותר לעשות דברים כאלה, אבל אני עדיין מתעצבן על המגרש, וגם אוהב כשקהל היריבה שורק לי בוז. זה אומר שאכפת להם", הוא אמר לא מכבר. וגם אם הוא לא מתגרה "כל הזמן", הוא יעשה זאת חלק מהזמן. קללות, גידופים, מכות קטנות מאחורי גבו של השופט, התחזויות - שטפן יעשה הכל כדי להוציא את השחקן שמולו משיווי משקל.
הוא לא סקורר מבריק, מאזן הבישולים שלו אינו ברמה העולמית הגבוהה, ובאופן כללי הוא רחוק מלהיות סופרסטאר, אבל שטפן הוא שחקן לא צפוי ומעצבן במיוחד שנהנה לצבוע כל משחק בצבעים משלו. הוא צבעי מקצועי. והצבעי הזה ישמח להמשיך לעשות לשם שינוי כותרות חיוביות מאוד גם על חשבון ישראל. מי יודע, אולי בזכות ההגרלה הנוחה של השווייצרים במוקדמות יורו 2024, יהיו לו 11 שערים בנבחרת עד סוף הקמפיין.