וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"גם כשאני בתחתית החבית, אני יודעת שאצא הרבה יותר חזקה, יפה ומוצלחת"

עודכן לאחרונה: 8.3.2023 / 10:11

היא איבדה את רגלה בגיל 8, סבלה מניכור חברתי והתגברה על לא מעט קשיים - לפני שהפכה לספורטאית מצטיינת, מלאת הומור שחור וקבוצה אחת שהייתה לאהבת חייה. סיפורה מעורר ההשראה של אילנית יורמן

אילנית יורמן. באדיבות המשפחה
"תגדירו אותי במשפט אחד: אילנית יורמן חיה באושר". שוחה בשלג/באדיבות המשפחה

במהלך אחד משיעורי הפילאטיס שאילנית יורמן העבירה, התלוננה אחת המתאמנות כי היא מתקשה לבצע את התרגיל ברגל שמאל. המדריכה לא התרגשה. "זה בסדר, גם אני לא יכולה", חייכה והצביעה על רגלה הקטועה.

"הומור שחור זה דרך חיים עבורי", מסבירה יורמן בריאיון לוואלה! ספורט לרגל יום האישה הבינלאומי שחל היום (רביעי). "ההומור הזה הוא חלק מההישרדות שלי, והוא עוזר לי להשיג תפיסה חיובית למציאות, גם כשהיא קשה", היא מוסיפה וממהרת להמחיש: "לי ולחברה שלי, קארן לייבוביץ', יש הווי מיוחד. אנחנו מעבירות נעליים לא משומשות מאחת לשנייה. לי יש רגל ימין ולה יש רגל שמאל, ואנחנו פחות או יותר באותה מידה. חבל שהיא גרה רחוק ממני, אולי היינו פשוט הולכות יחד לקנות זוג וחולקות אותו".

בגיל 8 וחצי חלתה יורמן בסרטן ורגלה השמאלית נקטעה; כשהייתה בת 34 שרדה התקף לב; דווקא בגיל 42, לאחר שהתגרשה והתייתמה, התמכרה לספורט. "נכנס לי הג'וק ומאז לא יצא", כפי שהיא מיטיבה לתאר. אז בתור מכורה מדופלמת היא הוכתרה לאלופת ישראל בטריאתלון פראלימפי, זכתה בשלל מדליות וכעת, כשהיא בת 52, היא מתחילה להנחיל את המורשת שלה לדורות הבאים, כמאמנת לספורטאים בעלי מוגבלויות וכמרצה בבתי ספר ובאירועים שונים.

אילנית יורמן. גיא כהן, אתר רשמי
"בגיל 42 נכנס לי הג'וק ומאז לא יצא". אילנית יורמן באליפות המאסטרס/אתר רשמי, גיא כהן

הילדה שבי

"הכל קרה כל כך מהר, ואין לי הרבה זיכרונות מתקופת המחלה. חליתי בזן מאוד אלים, שעד היום רבים מתים ממנו, ולא נתנו לי סיכוי לחיות. הרופאים אפילו אמרו לאמא שלי לעשות מהר ילדים, כדי שאחותי לא תישאר בת יחידה, אז הביאו לי שני אחים...

"ההורים שלי היו קשוחים איתי, בקטע טוב. לא ויתרו לי על כלום. תוך כדי הטיפולים כבר הלכתי לבית הספר. וכשאני אומרת הלכתי, אני מתכוונת הלכתי - ברגל. העולם בסוף שנות ה-70 היה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום. לא הצמידו לי סייעת, לא עברתי טיפול פסיכולוגי, לא חשבו על זה בכלל. ממש זרקו אותי למים, תרתי משמע, כי גם הכריחו אותי ללמוד שחייה מחדש. בדיעבד, זה הציל אותי. פשוט החזירו אותי לחיים.

"היה לי קשה מבחינה חברתית. ילדים בגיל ההתבגרות הם רעים. ניתקו אותי, צחקו עליי, חשבו שזה מידבק ולא רצו להיות לידי. שנים אחר כך, פגשתי את אחת הבנות שלמדו איתי, והאמת היא שלא היה בי כעס עליה. גם התלמידים בשכבה שלי היו מסכנים. אף אחד לא עצר לרגע להסביר להם מה זה ילד נכה".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
אילנית יורמן. באדיבות המשפחה
"הרופאים לא נתנו לי סיכוי לחיות, ואפילו לא עברתי טיפול פסיכולוגי". אילנית יורמן בטיפוס הרים/באדיבות המשפחה

הספורטאית שבי

"עד גיל 42, כאמור, הייתי רחוקה מלעשות ספורט. סבלתי ממשקל יתר, הבריאות שלי לא הייתה בשיאה, ואת המשחה האחרון שלי עשיתי בערך בבת המצווה שלי. אחרי 30 שנה, פתאום החלטתי שאני רוצה לעשות טריאתלון, והייתי צריכה ללמוד הכל מההתחלה. נכנסתי לזה בכל הכוח, אחרי שעברתי אוסף של תקופות מורכבות וקשיים. כלום לא הלך לי, והרגשתי שהחיים התהפכו עליי.

"היו לי הרבה בעיות בדרך, אבל הקושי הכי גדול לא היה קשור למגבלות הפיזיות שלי, אלא לפחד שלי מכרישים. זאת הייתה ממש פוביה קשה. כשהילדים שלי היו קטנים, לקחתי אותם לסרט נמו, ובאמצע ברחתי מהקולנוע... עכשיו לך תשחה עם הדבר הזה בים הפתוח. אני מניחה שזה ישב על פחדים מהעבר ועל דימוי גוף. בסוף התגברתי. כשהתחלתי להתאמן ברכיבת אופניים, העליתי בהדרגה את העומסים והמרחקים, אבל לא הייתי מסוגלת להפסיק. יצאתי למסע של 25 ק"מ, ועצרתי רק אחרי 55.

"היום אני לא משלה את עצמי, ומבינה שעוד אעבור תקופות קשות. אבל גם כשאני מגרדת את תחתית החבית, אני כבר לא נבהלת ולא נשברת. אני יודעת שאצא מזה הרבה יותר חזקה, יפה ומוצלחת. ההישג הכי מדהים מבחינתי הוא שהצלחתי לשחות את שביל ישראל בים, לפני כארבע שנים. גמאתי 200 ק"מ ב-38 מקטעים שונים. קמתי בבוקר, נסעתי לאן שצריך ושחיתי מהמקום שבו הפסקתי את הקטע הקודם. האתגר האמיתי לא היה פיזי, אלא בכל הקשור להתמדה. שם אנשים נופלים. קרה כבר ששחיתי בבוקר בחיפה, מיהרתי להתקלח ובצהריים כבר הגעתי לישיבה בעבודה בירושלים.

"אז הייתי כמה פעמים אלופת ישראל בטריאתלון פראלימפי, אבל זה המקום לציין שלפעמים לא היו מולי מתחרות. אני מדריכת פילאטיס מוסמכת, מדריכת פעילות לאנשים עם צרכים מיוחדים ובימים אלה מסיימת קורס מדריכי שחייה ומקימה קבוצות לילדים ולמבוגרים, ממש בגיל השלישי. האתגר הבא? אני לא יכולה לחשוב על משהו אישי שלי, אלא רק בקטע של אימון".

אילנית יורמן עם בניה. באדיבות המשפחה
"צריכה להגיע שעתיים לפני משחק כדי למצוא חניית נכים". עם בניה, אלעד (משמאל) ואילון/באדיבות המשפחה

האוהדת שבי

"אבא שלי, משה יורמן ז"ל, שיחק כדורגל בנוער של מכבי יפו ותמיד אהב ספורט. הוא רצה בן, אבל אני נולדתי, אז הוא לקח אותי למשחקים. כילדה קטנה אני זוכרת את המסע של נבחרת ישראל למדליית הכסף באליפות אירופה בכדורסל ב-1979, וזה קשור אצלי לגילוי המחלה, כי שני הדברים קרו די במקביל. ישבתי עם אבא, צפינו במשחקים בטלוויזיה בשחור-לבן, ועודדתי את מכבי תל אביב. הוא ניסה להסביר לי שזאת לא מכבי, אלא ישראל, אבל זה לא עזר.

"ככל שנתקלתי ביותר קשיים כנערה, ככה הלכתי והתקרבתי למכבי. עוד לפני שהיה אקסל, ניהלתי טבלאות של סטטיסטיקה, גזרתי עיתונים וידעתי כל מילה וכל נתון שהתפרסמו על הקבוצה. הזיכרון הראשון שלי מיד אליהו הוא מהמשחק מול ברצלונה ב-1987, כשמיקי ברקוביץ' הפך פיגור 107:100 לניצחון 107:108 וישבתי בשער 11.

"ההתרגשות שלי ממכבי רק הולכת ומתגברת עם השנים. הבנים שלי, אלעד ואילון, התמכרו יחד איתי. אנחנו מקבלים כל אחד במשפחה - שיהיה ימני או שמאלני, בעד הרפורמה או נגדה, דתי או חילוני, סטרייט או הומוסקסואל, אבל בתנאי שיאהב את מכבי. היום אני יושבת בשער 1 בהיכל, ולא מפספסת משחק. לצערי, כדי למצוא חניית נכים קרובה, אני צריכה להגיע ב-19:00 למשחקים שמתחילים ב-21:00, אחרת אין לי סיכוי למצוא משהו במרחק סביר".

- איך היית רוצה שיגדירו אותך משפט אחד?

"אילנית יורמן חיה באושר".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully