כל מי שעקב אחרי ליגת ה-NBA בשנות ה-80 וה-90 סוחב איתו איזשהו זיכרון מיוחד מגדול הכוכבים בימים ההם, מייקל ג'ורדן. הדבר נכון עוד יותר לגבי אנשי הכדורסל, שמן הסתם צפו בו מנקודת מבט מעט שונה.
לכבוד יום הולדתו ה-60 של ג'ורדן, ביקשנו מכמה כוכבי עבר בכדורסל הישראלי לחזור לרגע הפרטי שהם חוו כאוהדים, מעריצים או אנשי מקצוע שצפו בגדול מכולם. לפניכם ספר הזיכרונות שלהם.
דייויד בלאט: "אפילו לארי בירד פירגן"
"לא אשכח את הלילה ההוא ב-1986, כשג'ורדן קלע 63 נקודות במשחק פלייאוף מול בוסטון. הוא עשה שם דברים מדהימים, ולשמחתי כאוהד, הסלטיקס הם אלה שניצחו. לארי בירד, שלא בדיוק כיבד שחקנים צעירים, אמר 'היום ראינו את אלוהים מחופש למייקל ג'ורדן'. זה אמר הכל מבחינתי".
טל ברודי: "אתה יושב על הכיסא של מייקל"
"באחד מביקוריי בשיקגו, הגעתי למשרדים של נשיא המועדון ג'רי ריינסדורף וסגנו ארווין מנדל. כשנכנסתי פנימה, מנדל הושיב אותי על כיסא והראה לי כדורים משש האליפויות. ואז הוא שאל אותי: 'אתה יודע שאתה יושב על הכיסא שבו ג'ורדן ישב כשהוא חתם על החוזה עם הבולס?'. היום, כשמדברים על מייקל, כל הזמן עולה השאלה מי הוא הגדול מכולם. בשבילי, נכון שלברון ג'יימס שיחק יותר שנים ממנו, אבל הממוצע של ג'ורדן היה גבוה משלו".
גל מקל: "קמתי בלילה כדי לצפות בו ולהתרגש"
"כשהייתי בן 6, הייתה לי קלטת וידאו של ג'ורדן, ואני זוכר כל רגע ממנה. הוא סיפר בה את סיפור חייו, ואני ידעתי הכל בעל פה. היא הגבירה את ההערצה שלי כלפיו, ונתנה לי דרייב מטורף בתשוקה וברצון לשחק כדורסל ולהאמין בעצמי. עד היום יש לי אותה בבית של ההורים. כשגדלתי קצת, הייתי מתעורר באמצע הלילה כדי לצפות בשידורים הישירים ממשחקי הפלייאוף שלו, ואני לא אשכח כמובן את סל הניצחון האחרון שלו עבור שיקגו, שהביא אליפות ביוטה. התרגשתי כולי וקפצתי כשראיתי את זה".
מוטי דניאל: "שאלתי את אריק 'מה לך ולמייקל?'"
"בקיץ 1985 נסעתי בפעם הראשונה בחיי לארה"ב, לקראת תחילת הלימודים והקריירה שלי באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. במטוס פגשתי את אריק הניג ז"ל, שאותו הכרתי עוד קודם מבית ספר ביאליק בחולון. אריק אמר: 'תקשיב, אני נוסע לפגוש את מייקל ג'ורדן'. התחלתי להסתלבט עליו, מה לו ולמייקל, אבל הוא סיפר שהם חברים טובים וש'ג'ורדן יהיה השחקן הכי גדול בעולם'. אחר כך, כשעוזר המאמן מוושינגטון פגש אותי בשדה התעופה, אריק הסיע אותנו, ובמשך כל הדרך המשיך לספר סיפורי מייקל. עוזר המאמן הסתכל עליו במבט הזוי, אבל מה לעשות, בסוף אריק צדק".
דורון שפר: "בהתחלה הצטערתי על חזרתו"
"אחת הדמויות שעוררה בי הערכה והערצה היא מייקל ג'ורדן, שאני מכנה מיכאל ירדן. ב-2001, שנה וחצי אחרי הפרישה הראשונה שלי, בעודי נמצא בעיצומו של מסע רוחני הולך ומעמיק בהודו, ג'ורדן חזר מפרישה שלו כשחקן וושינגטון וויזארדס. האמת היא שהצטערתי על חזרתו, כי רציתי לזכור אותו במשחק הגמר המפורסם ביוטה, שנתיים וחצי קודם, קולע את סל האליפות. ומה יהיה אם יפסיד במשחקו הבא? חששתי שהישגיו המושלמים ייפגמו, ונדמה לי שהשלכתי על מייקל את פחדיי שלי.
"הוא עצמו לא חשש. הוא היה כמו ילד השמח לחזור למשחקיו האהובים - ואני, ילד כשלעצמי, חיפשתי מקום לצפות במשחק השיבה שלו. צפיתי וחיכיתי נרגש לסל הראשון, ולבי התרחב למראה הסל הזה, שנקלע מחצי מרחק, חלק, נקי וטבעי. זה היה סל מספק ומצוין, שהוכיח כי בגיל 38 עשה ג'ורדן את מה שנכון וראוי לו.
"ועוד דבר הרשים אותי ועורר בי השראה: מייקל ג'ורדן בחר לחזור למגרש באמצעות קבוצה בינונית, שלא הייתה עשויה לקרב אותו לזכייה באליפות. בכך הוכיח, לדעתי, גדולה אמיתית. לא התשוקה לנצח דחפה אותו, אלא משהו גדול מזה. הוא עצמו אמר זאת: I'm doing it for the love of the game. כלומר, זו אהבה שאינה תלויה בדבר, אלא אהבת הדבר עצמו".
שרון דרוקר: "לצפות בו באימון - חוויה מטורפת"
"אחרי שפרשתי, ועברתי להיות עוזר מאמן במכבי רעננה, טסתי פעמיים למשחקים של ג'ורדן בארה"ב, פעם אחת עם ליאור ארדיטי ופעם אחת עם תומר שטיינהאור. חבר משותף שמתגורר בשיקגו השיג לנו אישור מפיל ג'קסון להיכנס לאימונים, וזו הייתה חוויה מטורפת. לראות מקרוב את הדרך שבה מייקל מתאמן, מלא נוכחות וכריזמה, מסדר את האנשים ואומר להם מה לעשות. הוא פשוט עשה מה שרצה, וגם התאמן קשה ונשאר אחרי כולם על המגרש".
עידו קוז'יקרו: "זוכר מגיל 13 משחקים נגד מג'יק"
"כשהייתי בן 13, השחקן האהוד עליי היה דווקא מג'יק ג'ונסון. שם, בסדרת הגמר הראשונה של מייקל מול לוס אנג'לס לייקרס, נצרב בי הזיכרון הכי חזק שלקחתי ממנו. בדיעבד, זאת בעצם הסדרה שבעיניי סימנה יותר מכל את חילופי הדורות ושינוי המשחק שג'ורדן הביא איתו לליגה, ברמת האתלטיות, הגישה ואפילו האופנה. ה-NBA לפני ג'ורדן וה-NBA לאחריו היו שני דברים שונים לחלוטין".
שמעון אמסלם: "מה זאת המוטציה הזאת?"
"שנה אחרי שמייקל התחיל לשחק ב-NBA, אני הגעתי להפועל תל אביב. כולנו עקבנו אחרי המוטציה הזאת שקולעת בכל משחק 40 נקודות, ומיד הבנו שהוא יותר מעוד שחקן. כל דבר שנגע בו הפך לזהב. מג'יק ג'ונסון ולארי בירד עוד נחשבו אז לשחקנים גדולים ממנו, אבל משהו בגישה שלו שבה אותי. הוא היה ווינר, אחד שעולה למגרש כדי לנצח ולא אכפת לו משום דבר מסביב.
"הוא היה ממוקד ברמה של סכין גילוח, ובא במין מחשבה שבכל משחק הוא צריך לעלות ולהוכיח את עצמו. זה מסר חשוב לא רק בספורט, אלא גם בתחומים אחרים, כמו עולם העסקים: הסיפור שלך לא מעניין, אלא רק אם תנצח או תפסיד. והוא בדרך כלל היה בצד המנצח".