יש לנו איתות מניו יורק. העיר שטובה בהכל חוץ מכדורסל מציגה פתאום את שתי הקבוצות החמות ב-NBA כרגע. הניקס ניצחו שמונה משחקים ברציפות עד שהצגה נדירה של פסקל סיאקם עצרה אותם, רצף הניצחונות הזה העלה את החבורה של טום תיבודו לשישייה המובילה במזרח. ברוקלין לא עוצרת ורושמת 11 ניצחונות ב-12 המשחקים האחרונים, גם מול לוח משחקים נוח מאוד מדובר ברצף שאי אפשר להתעלם ממנו. הנטס תקעו יתד במקום הרביעי במזרח ומתחילים לפזול גם אל שלוש הגדולות. אם הניקס יוכיחו עקביות ניאלץ להתחיל לקחת גם אותם ברצינות, אך היום זה הזמן להבין האם ברוקלין היא בעצם קבוצה גדולה השנה.
על הנייר, ההצלחה של ברוקלין אמורה להיות מפתיעה פחות מזו של הניקס. הרי מדובר בקבוצה של קווין דוראנט וקיירי אירווינג, שניים מהסקוררים הבכירים בליגה, שרק לפני שנתיים עוד הייתה מועמדת רצינית לאליפות. אבל מאז מדובר בקרקס נודד שרק הלך והתעצם. העונה שעברה כללה את סרבנות החיסונים של קיירי שגרמה לו להחמיץ את רוב העונה ואת בקשת הטרייד של ג'יימס הארדן שעבר בתמורה לבן סימונס שלא שיחק. בקיץ גם דוראנט דרש טרייד, ולאחר מכן רצה שבעלי הבית יפטרו את המאמן סטיב נאש והג'נרל מנג'ר שון מרקס, שום דבר מזה לא קרה והוא פשוט פתח את העונה בקבוצה.
מה עוד יכול כבר לקרות? טוב ששאלתם. העונה נפתחה בכך שסימונס חזר לשחק, נראה חלוד מאוד ובמהרה לקח הפסקה נוספת. בתחילת נובמבר, לאחר פתיחה של 5:2 שלילי, נאש פוטר. שמועות שנראו מבוססות התעקשו שאנשי הנטס סיכמו עם איימה יודוקה, המאמן שהושעה מבוסטון בעקבות רומן עם עובדת שלא כל פרטיו נחשפו. בסופו של דבר יודוקה לא הגיע לתפוח הגדול, ומי שנותר כמאמן ראשי הוא עוזר המאמן ז'אק וון. כמעט במקביל לפיטורים של נאש הגיעה פרשת הסרט האנטישמי שקיירי שיתף, מה שהוביל להשעיה שלו ממספר משחקים ולרשימת דרישות התנצלות שנדמה לי שכללה לימודי יידיש.
כל הבלאגן הזה הסתיים לפני קצת יותר מחודש. אז, האפשרות שתוך מספר ימים הקרקס יירגע וברוקלין תהפוך להיות קבוצת כדורסל טובה ומחוברת נראתה מופרכת לחלוטין. אבל זה בדיוק מה שקרה. כדי להבין איך צריך להתחיל מהקודקודים, אבל ממש לא לעצור בהם.
הכוכבים מככבים
בחודש האחרון דוראנט ואירווינג שיחקו את כל המשחקים פרט לאחד בו קיבלו מנוחה יזומה ביחד ואחד הלילה בו קיירי נח בגלל פציעה קלה. שניהם נראו בשיאם בחודש הזה, וזה בא לידי ביטוי במספרים. נכון ליום רביעי (כמו כל הנתונים בכתבה) KD קלע ב-14 המשחקים האחרונים 30.1 נקודות ב-60.7 אחוזים מהשדה ו-94.7 אחוזים מהעונשין, וקיירי הוסיף בתקופה הזאת 25.7 נקודות ב-51.3 אחוזים מהשדה ו-90.9 אחוזים מהעונשין. כל אחד מהם משתלט על כמה דקות בכל משחק וביחד הם הצמד הכי פחות עציר בליגה. בדיוק מה שהם היו אמורים להיות כבר שלוש שנים אבל זה כמעט לא קרה.
זה לא מובן מאליו, לא שהם משחקים בעקביות ולא שהם משחקים כל כך טוב. דוראנט כבר בן 34, ומאז הקרע בגיד האכילס בגמר של 2019 שיחק ביחד 90 משחקי עונה רגילה בשלוש העונות שלפני הנוכחית. בפלייאוף האחרון הוא נראה אנושי, לראשונה מזה שנים ארוכות, והתקשה מול ההגנה האגרסיבית של בוסטון. הוא הגיע לעונה הזאת עם סימני שאלה סביב הבריאות שלו, סביב אפשרות של תחילת דעיכה וסביב המוטיבציה שלו לשחק במועדון שהוא כבר החליט לעזוב.
שום דבר מזה לא משנה בינתיים. הוא בריא, הוא נראה חדור מטרה והוא מספק את מספרי הקליעה הטובים בקריירה: הכי הרבה נקודות למשחק מאז 2014 באחוזים הכי גבוהים בקריירה מהשדה והעונשין. אחוז הקליעה המשוקלל, 67.4, הוא הגבוה בקריירה שלו ואחד הגבוהים אי פעם לסקורר מוביל. הוא חזר להיות חד בהגנה (גם אם לא בעקביות כמו בעבר) והוא מועמד לגיטימי ל-MVP בינתיים.
קיירי אירווינג הוא אחד הספורטאים המסתוריים בעולם. שנה אחרי שנה הוא מוצא דרכים להסתבך, לגרום לבעיות, להפריע לקבוצה שלו, להחמיץ משחקים, כבר בכלל לא בטוח שניתן לבנות קבוצה מצליחה שהוא חלק מרכזי ממנה. אבל כשהוא כבר משחק, הוא כמעט אף פעם לא מפסיק להיות אחד הסקוררים היעילים ב-NBA. הוא ממשיך למצוא דרכים לסיים בצבע בווירטואוזיות, ממשיך להשתחרר לשלשות ללא בעיה, ממשיך לקלוע סלים גדולים בקלאץ'. הוא מרגיש הכי טוב כמספר 2 לצד שחקן כנף בכיר, כשהוא יכול להשתלט על העסק ברגעים ובימים הנכונים עבורו ולקחת צעד אחורה באחרים. גם עבורו זו אחת העונות הטובות בקריירה בינתיים.
הכל עדיין שברירי, כמובן. בכל רגע קיירי יכול למצוא דרך מקורית להרוס הכל, ו-KD מזמן לא סיים עונה שלמה בלי היעדרות משמעותית. אבל נראה שכל עוד שניהם משחקים, ברוקלין תהיה במצב טוב. שני סקוררים כאלה הם מניה בטוחה לנקודות מול כל הגנה בליגה, והם הופכים את החיים של השחקנים סביבם להרבה יותר קלים. הדרישות משחקני המשנה שסביבם לא צריכות להיות גבוהות, וגם שחקנים מוגבלים בכישרון יכולים להפוך לידם לשחקני רוטציה חשובים. זה בדיוק מה שקרה לכמה שחקנים בסגל של וון, וזה הסיפור השני הכי גדול בברוקלין כרגע אחרי שני הכוכבים.
חבורת הלוחמים שמסביב
הסקורר השלישי בסגל של ברוקלין קולע 11.6 נקודות למשחק, הרביעי כבר לא קולע בדו ספרתי. אבל הצוות המסייע מלא בלוחמים הגנתיים, שחקנים שבאים לעבוד כל ערב ויש להם מספיק כשרון כדי לא להפוך לחורים בהתקפה. אלה בדיוק סוג השחקנים שלא היו מספיק בשנה שעברה בסגל של הנטס, והשנה הם מקבלים את הנתח המשמעותי ביותר של דקות הרוטציה מסביב ל-KD וקיירי.
בן סימונס, בגרסתו הנוכחית, שייך לחבורה הזאת. הוא השומר הבכיר בסגל של וון (גם אם פתח את העונה בחריקה גם בתחום הזה), והיכולת שלו לשמור על כל שחקן חוץ בליגה מאפשרת למאמן גמישות מאוד גבוהה בהרכבים. בהתקפה, התפקיד שלו מגוון מאוד: הוא מריץ התקפות מעבר, מוביל כדור בזמן שהסקוררים יוצאים מחסימות, מתחיל מהלכים בפוסט (משם גם מגיעות רוב הזריקות שלו), משמש כחוסם בפיק נ' רול שמתגלגל פנימה ויכול להוציא כדור לקלעים.
מי שהתיאור הזה מזכיר לו את דריימונד גרין לא טועה. נראה שהקריירה של סימונס הולכת לכיוון הזה של תואם דריי, כולל ההרכבים הנמוכים בהם הוא משמש כסוג של סנטר. הוא לא מסוגל לשמור על שחקני פנים כמו גרין ולא מספק אותה רמה של נוכחות הגנתית בעזרה ומנהיגות, אבל זאת כנראה הדרך ההגיונית ביותר עבורו להפוך לשחקן משמעותי בליגה. אולי עם הזמן והבטחון הוא יחזור להראות ניצוצות של סקורר איכותי יותר בחדירות, אבל לברוקלין הנוכחית הוא מתאים כשחקן של 10.4 נקודות ו-5.9 אסיסטים למשחק - המספרים שלו מאז שהחל להיכנס לעניינים לפני יותר מחודש.
הסנטר ניק קלקסטון הוא אותו סקורר שלישי של 11.6 נקודות למשחק, והוא עושה זאת ב-74 אחוזים מהשדה. קלקסטון נראה השנה לראשונה כמו סנטר פותח לגיטימי בליגה. משחק ההתקפה שלו מלוטש יותר וכולל יכולת לבצע מהלכים שונים בצבע - כדרור-שניים כשצריך, הטעיות, מסירה מזדמנת. בהגנה הוא תמיד היה אחד הסנטרים הטובים בליגה בחילופים על גארדים, השנה גם הנוכחות שלו בצבע היא מהטובות ב-NBA. הוא מספק 2.4 חסימות למשחק, שיפר את ריבאונד ההגנה (אבל לא מספיק) ומשנה לא מעט זריקות.
רויס אוניל, שהגיע מיוטה בקיץ, משלים את החמישייה ומקבל דקות עקביות. הוא התברר כהתאמה מושלמת לצרכים של הנטס. בזמן שביוטה נדרש ממנו להיות השומר הבכיר על שחקני חוץ, בברוקלין הוא פשוט עוד שומר טוב וזה תפקיד שתפור טוב יותר למידותיו. בהתקפה הוא מביא לידי ביטוי את הקליעה שלו מבחוץ ויכולת מסירה שמאפשרת לו להמשיך להניע את ההתקפה כשהכדור מגיע אליו ומדי פעם אף לבצע מהלכים בעצמו. עם 2.2 שלשות למשחק ביותר מ-40 אחוזים, 4.5 אסיסטים, הגנה טובה והרבה אנרגיות, אוניל הוא השחקן המשלים האולטימטיבי עבור הנטס.
את חבורת הלוחמים סוגר מי שזכאי לתואר תגלית העונה של ברוקלין: הפורוורד היפני יוטה ווטנאבה. מדובר בשחקן שבשנתיים האחרונות קיבל הזדמנויות ספורדיות בטורונטו ולא התבלט בחבורת הפורוורדים הלא נגמרת של ניק נרס. בקיץ הוא קיבל חוזה לא מובטח בברוקלין והתנפל על ההזדמנות עד שהפך לשחקן רוטציה לפני שמות הרבה יותר גדולים. יוטה הוא עוד שחקן של אנרגיות גבוהות והגנה טובה ולוחצת, אך ההפתעה הגדולה היא הקליעה מבחוץ. הוא זורק בעיקר שלשות מהפינה וקולע אותן בלא פחות מ-69 אחוזים. רבות מהשלשות האלה מגיעות ברגעים מכריעים, הוא השחקן עם אחוזי השלשות הגבוהים בליגה ברבע האחרון. האחוזים האלה יתיישרו, אבל יכול להיות שברוקלין הרוויחה שחקן רוטציה אמיתי שמתאים בדיוק לצרכים שלהם ולא מפחד מרגעים גדולים.
לצד הלוחמים, הספסל של וון כולל גם לא מעט כשרון קליעה. ג'ו האריס היה פצוע רוב העונה שעברה ומתחיל לחזור לעניינים, הוא מספיק גבוה ושומר מספיק טוב כדי לא להיות חור בצד השני וזה יתרון גדול לכל מומחה שלשות. סת' קרי ופטי מילס הם הגארדים הוותיקים שיכולים להתפוצץ ביום נתון, אבל קשה יותר להכיל אותם בהגנה. טי ג'יי וורן חזר לשחק לאחרונה אחרי הרבה מאוד זמן והוא משמש כערך המוסף הפוטנציאלי על הספסל. וורן פרץ כסקורר בכיר בבועה, אבל תמיד ידע לתפקד גם כסקורר משני יעיל. השילוב בין חבורת הלוחמים לחבורת הקלעים יוצר צוות מסייע מספיק עמוק ומגוון כדי לבנות רוטציה טובה סביב KD וקיירי.
ההרכבים והשיטה
אחת השאלות הגדולות לקראת העונה הייתה האם סימונס וקלקסטון נטולי הקליעה יכולים לשחק ביחד. התשובה, בינתיים, היא שזה לא אידיאלי אבל גם לא נורא. לחמישייה הראשונה של ברוקלין יש נט רייטינג שלילי, אך רק במעט. בכל מקרה, וון מחלק את הדקות כך שרוב הזמן רק אחד מהם נמצא על הפרקט, מה שאומר הרבה דקות של הרכבים נמוכים שרובם נראים טוב יותר. הוא עוד לא גיבש רוטציה עקבית אלא מנסה סוגים שונים של הרכבים ומשתמש בשחקנים רבים כל משחק, אך נראה שהרכב המאני טיים העיקרי שלו כולל את קיירי, דוראנט, סימונס ושניים מבין אוניל, ווטנאבה והאריס. זה הרכב שקשה מאוד לעצור וכולל הרבה שחקני הגנה טובים.
ההתקפה של ברוקלין מדורגת שמינית בליגה ומבוססת על יכולת קליעה גבוהה מאוד מכל טווח. היא בין חמש הראשונות בליגה באחוזים מתחת לסל, באיזור הרחוק של הצבע, מחצי מרחק ובשלשות מהפינה. השילוב בין שני סקוררים יעילים כל כך לצוות מסייע שכולל סנטר שמסיים נהדר בצבע, כמה מוסרים טובים וכמה מומחי שלשות הופך את ברוקלין לקבוצה שמגיעה לזריקות טובות וקולעת אותן באחוזים מצוינים. ההתקפה מתבססת בעיקר על היכולת של שני הכוכבים ליצור מצבי זריקה או לזרוע פאניקה בהגנה, הנעת הכדור לאחר המסירה הראשונה טובה ושומרת על היתרון ההתחלתי עד שמגיעה זריקה טובה.
בהגנה, וון מתבסס כמעט לחלוטין על חילופים אוטומטיים, עם הרבה עזרה בצבע. ברוקלין מובילה את הליגה בכמות חסימות למשחק (7) ומורידה את אחוזי היריבות מתחת לסל, אבל זה מגיע על חשבון טווחים רחוקים יותר. מול חילופים אוטומטיים יריבות נאלצות להשתמש בבידודים מרובים, והן לומדות מהר לתקוף את קיירי אירווינג. נראה שיעזור לנטס ללמוד גם להימנע מחילופים מדי פעם כדי להשאיר את שחקני ההגנה הבכירים על כוכבי היריבות. אבל בסך הכל ההגנה טובה עד לזריקה הראשונה, ריבאונד ההגנה מוריד אותה מהטופ 10 למרכז הטבלה ביעילות הגנתית.
בשורה התחתונה, נראה שנוצרה בברוקלין קבוצה. סביב שני הכוכבים יש כרגע מאמן וצוות מסייע שלא מחפשים דרמות, שנוח להם בתפקידים המשניים שהם מקבלים, עם מספיק כישרון כדי לבנות רוטציה עם הרבה הגנה ואנרגיות וללא חוליה חלשה מובהקת בהתקפה, כולל בן סימונס שמתמקם בתפקיד שנכון עבורו בשלב הזה של הקריירה שלו. מה שחשוב במיוחד זה שנראה שדוראנט וקיירי נהנים לשחק בקבוצה הזאת, בעיקר KD שלא נראה כבוי כמו בפלייאוף האחרון. אם הרגליים של דוראנט והראש של קיירי (ובעצם גם הרגליים) לא יתפרקו, וזה עדיין אם גדול מאוד, ברוקלין תוכל להיות הסוס השחור של המזרח, הקבוצה שאף אחת לא תרצה לפגוש בפלייאוף.