אריאל הרוש נהנה מאוד מההמולה סביבו רגע אחרי ההצגה מול הפועל תל אביב בחצי גמר גביע הטוטו. הוא "בסך הכל" היה צריך שער שוויון מטורף בדקה ה-96 ולעצור שלושה פנדלים בדו קרב כדי שכולם שוב ידברו עליו. השוער הנשכח, המקולל, המושמץ, הפך לרגע אחד לגיבור. השוער שהרגיש שהעיניים של כל המדינה עליו, חזר פתאום להרגיש כמה נעים תחת אור הזרקורים כשמסתכלים עלייך במבטים הנכונים. ברגע הגדול - והזמני - ההוא, הרוש רשם עוד ניצחון אחד קטן. הוא הצליח לא ליפול במקומות בהם נפל בעבר. הוא בחר לא להתעסק בעצמו.
"לא באתי לפה כדי להיות שוער שני, אבל היו פציעות ועומרי גלזר עשה עבודה מצוינת", הוא אמר. "כשאתה פצוע ומישהו אחר עושה עבודה טובה אין מה להתלונן. כואב לי שאני לא משחק כי אני רוצה, אבל אין לי טענות לאף אחד". עבור רבים, המשפט הסטנדרטי הזה לכאורה מראה כמה הרוש התבגר, התפכח והסיק מסקנות. הוא כבר לא עסוק במה היה יכול לקרות לו או במה הבטיחו לו או לאן הוא יכול היה להגיע. עכשיו נותרה שאלה אחת פתוחה: מתי יגיע הסוף הטוב של השוער חסר המזל?
הרוש היה פרח השוערות המבטיח של תקופתו. בירושלים, הוא נחשב לסוג של אלי אוחנה עם כפפות. ירושלמי, בית"רי אמיתי, לוק, מבנה ואיכויות של הדבר האמיתי. הוא נבנה מחומרים מהם עשויות אגדות. ברמת הפוטנציאל, דיברו עליו בצעירותו כמו שמדברים היום על דניאל פרץ. בית"ר גם בישלה אותו נכון ופינתה עבורו את הדרך להיות השוער הראשון. מעבר לאירופה היה עניין של זמן, ואכן, במאי 2012, אחרי הופעה נהדרת במדי הנבחרת במשחק הידידות בגרמניה, השוער היה קרוב למעבר לבונדסליגה. זה נפל ברגע האחרון או יותר נכון טורפד, אם תשאלו את מקורבי הרוש.
במקום לשחק בגרמניה, הרוש נשאר ומצא את עצמו בלב פרשת הצ'צ'נים. הוא, הקפטן שנשלח לקבל בברכה את החברים החדשים לקבוצה שארקדי גאידמק הנחית במטרה לעצבן את אוהדי בית"ר, הפך לשנוא נפשם של מעריציו הגדולים ביותר. משם, הקריירה של הרוש הפכה לרצף מקולל של אירועים ביזאריים. נוצר סביבו נרטיב של אחד שלא צומח דשא במקום בו הוא דורך. בעוד הדברים סביבו קרו שלא באשמתו, הרוש היה כל כך עסוק במה היה אם והלהיט את האש סביבו עם כמה אמירות מהן, איך נאמר, הוא לא יצא משהו.
תקציר הפרקים הקודמים: הרוש נזרק מבית"ר על ידי אלי טביב בקיץ 2014 והגיע למכבי נתניה רגע לפני פתיחת העונה - על הראש של אוהד לויטה. הוא לא מתחבר לקהל, סופג ביקורות וגם נקלע לראשית המשבר הכלכלי שהביא בסופו של דבר להליך הפירוק. שנה לאחר מכן, הרוש מגיע להפועל תל אביב בחוזה ארוך טווח, נפצע במשחק הליגה הראשון בגב, חוזר אחרי ארבעה חודשים וחווה עם האדומים פירוק וירידת ליגה בתום עונתו השנייה. חבוט, פגוע ומושפל, הרוש מחליט לעזוב את ישראל ועובר לליגה ששיקמה את טובי בנינו - הליגה הקפריסאית. השקט באנורתוזיס והניתוק עושים לו טוב, הוא מסיים כשוער העונה בקפריסין, אבל לא מצליח לסכם על חוזה וחדש וממשיך לנדוד.
הרוש נחת בהפועל באר שבע אחרי פארסת השחרור של גיא חיימוב והאכזבה מיאניס אנסטיס - ועוזב אחרי עונה אחת, במהלכה איבד את מקומו בהרכב ובסיומה הפך למנודה. הוא ממשיך לספרטה רוטרדם ההולנדית, תופס את מקומו בהרכב עד שהקורונה גורמת להפסקת העונה בהולנד. הוא שב ארצה, מתאמן לבד, מוצא עצמו בסוף 2020 מתגלגל עד שלוש הופעות בניטרה הסלובקית ואחר כך מעביר עוד חצי שנה כשוער שני בהירנביין. ושוב, באר שבע, פציעה וחזרה לעמדת שוער שני. מאז פרוץ הקורונה, כמעט שלוש שנים, הרוש שיחק רק 20 משחקים בכל המסגרות.
חשוב להבין דבר אחד. מאז בית"ר ירושלים, הרוש עשה הכל כדי להצדיק את ההבטחה. למצוא את דרכו חזרה למסלול. להגיע למקומות שהאמין שיגיע אליהם. כששוב ושוב, זה לא קרה, התסכול גבר עליו. הרוש חש נבגד מאלי גוטמן שטיפח אותו כיורש של דודו אוואט בנבחרת ואז הפנה לו את הגב ובחר באופיר מרציאנו רגע לפני פתיחת קמפיין מוקדמות יורו 2016. באותם ימים, אחרי הבוררות עם טביב, הקללות מהקהל והמעבר הלא מוצלח לנתניה, הרוש קיווה לקבל גב מגוטמן. לימים טען: "הופעלו עליו הרבה לחצים לא לתת לי ולצערי זה השפיע עליו".
שנתיים וחצי מאוחר יותר, אחרי שוויתר על כסף כדי לנסות להציל את הפועל תל אביב המפורקת שעברה לידי הניסנובים, וכשהוא באחת התקופות הטובות בקריירה, אלישע לוי בחר במרציאנו לקראת המשחק הגורלי בספרד. הרוש נשבר, ביקר את המאמן בראיון ל"ידיעות אחרונות" והושעה לאחר מכן. שימו לב במיוחד לסוף המשפט האחרון. "אני מאוכזב מאוד מכולם. אני היחיד שלא קיבל מעולם הזדמנות במשחקים רשמיים. תמיד היה מישהו שבא והרס לי את החלום ברגע האחרון".
במקביל לניסיונות שלו להגשים את חלום הנבחרת, הרוש חיפש במשך שנים בית. את החום והמעמד שהיו לו בימים היפים בבית"ר. הוא הגיע לקדנציה הראשונה בבאר שבע אחרי הפיק באנורתוזיס, נחת אצל האלופה במעמד של השוער הישראלי הבכיר. כשגם זה לא הסתדר, הרוש שוב פרק את שעל ליבו בראיון. הוא שוב חזר על המילה תסכול. "בתוכי יש משהו כבוי ועצוב, תסכול שאני לא יודע מה לעשות איתו... שמחתי מאוד כשהקבוצה ניצחה, אבל מבפנים הרגשתי שאני מת".
תסכול היא מילת המפתח. הרוש רחוק מלהיות טיפוס בעייתי ומרוכז בעצמו שחותר תחת מאמנים או מלכלך עליהם. להפך, הוא מקצוען אמיתי ששומר על עצמו, דמות דומיננטית וחיובית בחדר ההלבשה. במשך שנים, הוא לא הצליח להכיל את מה שקרה סביבו. הפער בין הרצונות שלו למה שקורה בפועל. התחושה שכולם מחכים לו בפינה ושמחים לאידו. כאב לו מדי והוא הוציא החוצה בדיוק את מה שהוא מרגיש. הוא היה אמיתי, כנראה קצת אמיתי מדי עבור חלקנו.
הרוש נגע בחלומות שלו בהולנד, וגם בישראל. הוא היה בשיאו לפני הקורונה, במיוחד אחרי הצגה בלתי נשכחת במשחק של ספרטה רוטרדם מול אייאקס. אז בחר להמתין ולא לחתום על חוזה חדש עם קבוצתו, אבל המגפה עצרה הכל. הרוש קיבל מהצוות האוסטרי בנבחרת לא אחת את אפודת השוער הראשון, הוא אפילו חזר לבאר שבע בדלת הקדמית, כשרוני לוי עזר ליישר את ההדורים בינו לבין אלונה ברקת אחרי העקיצות ההדדיות שליוו את סיום הקדנציה הראשונה. לוי היה מאמן אנורתוזיס בעונה הנפלאה של הרוש, אבל גם הוא שמחזיק מהשוער ונלחם עליו, לא היה יכול להתעלם מהיכולת של גלזר כשנכנס לנעלי הרוש הפצוע.
החזרה האחרונה לארץ, סימלה גם את תהליך ההתפכחות. המתוסכל הפך לריאליסט. "הרוש התבגר, מבין סיטואציות טוב יותר וכבר לא מחפש מלחמות מיותרות", אומר אחד מאנשי המקצוע המקורבים לשוער. "באר שבע רצה טוב, לקחה תארים והגיעה לאירופה בלעדיו. מה הוא יכול להגיד? הכל יהיה תלוש מהמציאות. הוא כבר לא במקום של להסתכל אחורה ולשאול מה קורה ואיך קרה. היו תקופות של כאבים, תסכול ודיכאונות. הוא מבין שאי אפשר לשנות את מה שהיה וצריך להסתכל קדימה".
הוא כבר לא יגיע לבונדסליגה ואולי אפילו לא יחזור לליגה ההולנדית. הוא כנראה כבר לא יהיה שוב השוער הראשון של הנבחרת. בגיל 34, הוא רוצה סוף אחר לסיפור חוסר המזל. סוף טוב. לחזור לשחק ולהיות השוער הראשון במקום שיהיה הבית האחרון שלו. הרוש צריך להיות שוער ראשון בקבוצה עם שאיפות ושידברו עליו יותר בהקשר של כדורגל ופחות בהקשרים של מיסטיקה.
"הרוש זה סמל לחוסר מזל", אמר השבוע שחקן בכיר ששיתף איתו פעולה, "אבל גם לקבלת החלטות לא נכונה. הוא התנהג למופת בפרשת הצ'צ'נים וחטף על זה. אחר כך קרו לו דברים מוזרים שאתה אומר: 'מה הוא אשם?', הלב יוצא אליו. מצד שני, הקריירה נזילה והכל בר שינוי. יכול להיות שהוא היה קצת גרידי על כסף ועניינים חוזיים. הוא נראה מצוין ובטח שבליגה הזאת יכול לשחק עד גיל מאוחר. שנתיים-שלוש טובות בבית"ר או הפועל תל אביב עם 30 משחקים בעונה יכולות להיות אחלה סיומת לקריירה".
עם הפועל תל אביב, מקום שמקצועית עשה טוב להרוש, היו דיבורים בקיץ ואפילו אופטימיות מוקדמת מצד גורמים במועדון, אך זה נפל על גובה השכר ואורך החוזה. הרוש בבית"ר? סיטואציה שנראתה דמיונית הפכה לאחרונה טיפה יותר ריאלית. הרוש אפילו שיטף את הסטורי שהעלה אוואט בו קרה לבית"ר להחזיר את הסמל. בית"ר אכן מעוניינת, אך בסביבת שני הצדדים טענו שהעסק מורכב מאוד ונראה רחוק. הוא מצריך בעיקר נרמול של היחסים.
בראיון לספורט1 בפברואר 2017, הרוש דיבר על פגישה שהייתה לו עם הקהל אחרי עונת הצ'צ'נים: אח של אופיר (קריאף) דיבר איתי וביקש שנעשה סולחה. הוא אמר לי: 'סיים את העונה ואחר כך תעשה מה שאתה רוצה. גם אם לא תסלח להם ולא יסלחו לך, בוא נסיים עונה בלי קללות ובלאגן'. אמרתי לו: 'אני לא רוצה להישאר בבית"ר. עזבו אותי'. בשביל אבא שלי ובשביל בית"ר, הסכמתי לשים את הכל בצד כמה שזה קשה. הלכתי לפגישה וחוץ ממכות היה שם הכל: קללות, צעקות, ויכוחים, עניינים. הלבנו את העניינים, אבל לא הייתה סולחה. בחיים לא סלחתי, והם אומרים שלא סלחו לי. סיכמנו להעביר את העונה בלי קללות. כך היה עד שטביב הוציא אותי לתקשורת כאחד שארגן שביתה והקהל שוב התהפך עליי".
הקללות עדיין שם, ביציעים ואפילו ישירות לטלפון, עוד מעט 10 שנים אחרי. גם הצעירים שרק שמעו סיפורים על העונה ההיא מחברים מבוגרים יותר, יודעים לדקלם ש"הרוש בוגד" כי זה מה שלימדו אותם, בדיוק כמו שאותם חבר'ה מבוגרים יותר גדלו על אגדות "אבוקסיס בוגד". בסופו של דבר, התוצאות על המגרש עזרו להחליק את המינוי ברמה שגם מתנגדיו הגדולים יישרו קו. זה יכול לקרות גם עם הרוש. כמו שזה נראה כרגע, האופציות הכי טובות של הרוש הן להפוך סופית לאבוקסיס, או לשחק תחת אבוקסיס.