1. קבוצת ריבאונד מצטיינת? אנחנו?!
אין דבר מתסכל יותר בחייה של קבוצת ספורט מפציעות; התוכניות משתבשות, האיזונים מופרים והדאגה לחברים מתגברת. אבל לפעמים, דווקא חסרונותיהם של שחקנים - חשובים ככל שיהיו - עוזרים למאמנים לערבב מחדש את הקלפים, ולבצע רה ארגון שבמצב שגרתי לא היה להם אומץ לעשות.
מכבי תל אביב ללא אלכס פויתרס היא קבוצה פחות עמוקה ממכבי תל אביב שאיתו. ואם מלכתחילה היא הייתה העונה קבוצת ריבאונד ההגנה הגרועה ביורוליג, ההיגיון אומר שהבעיה רק תלך ותחריף בלעדיו. והנה, ההפך קרה. בשבוע שעבר ניצחה את ולנסיה, לא רק בנקודות, אלא גם בכדורים החוזרים; ואמש (שלישי) גברה על אולימפיה מילאנו - וממש הביסה אותה באזור הלוחות.
25:38 לצהובים בריבאונד זה נחמד. אפילו יותר מנחמד, זה הניצחון הכי גדול שלהם בתחום הזה העונה (לצד ה-26:40 הביתי על אולימפיאקוס). אבל השינוי המהותי קרה בהגנה. עד לפני שבוע, קבוצתו של עודד קטש השתלטה רק על 57% מהכדורים שהחטיאו יריבותיה. מול ולנסיה היא קטפה 73% מהריבאונדים שנפלו בשטחה, ואתמול הגדילה והעלתה ל-84%. בשני המשחקים הללו חיברו הספרדים והאיטלקים 12 כדורים חוזרים בהתקפה יחד; לבאיירן מינכן היו 14 כאלה בערב אחד נגדה.
ברגע שפויתרס נגרע מהמצבת, מכבי תל אביב איבדה עומק, סנטימטרים, יכולת הגנתית וגם אינטליגנציית משחק בקו הקדמי (מה יהיה, ג'וש ניבו, מה יהיה?). אבל מרגע שהוא הושבת, לא נותר עוד שחקן פנים שיישלח לאיים בהגנה על הגארדים היריבים, ויותיר את הצבע די חשוף; יותר שחקנים נאלצו להתכווץ פנימה ולהיאבק על הריבאונדים הללו; וכן, גם שחקני החוץ החלו להשקיע מאמץ בתחום (ארבעה לג'יילן אדאמס וחמישה ללורנזו בראון במילאנו).
ואז, כשהקצב יורד, ומספר ההזדמנויות השניות של היריבה צונח, קשה הרבה יותר לכוכבי היריבות לנפק תצוגות תכלית על חשבון מכבי תל אביב. בשמונת המשחקים הראשונה העונה, שמונה שחקנים הגיעו ליותר מ-20 נקודות מדד נגדה; בחמשת המשחקים האחרונים לא היה אפילו אחד כזה.
2. אליהו 2013, זוסמן 2019, סורקין 2022
מכבי עדיין לא מצאה את הקו הקדמי האולטימטיבי עבורה בתנאים הקיימים. ג'ייק כהן, שהפגין ניצוצות נגד ולנסיה, פתח בחמישייה וסיפק סולידיות שמנעה את הקריסה הרגילה בדקות הראשונות; ג'רל מרטין, שהחל את המשחק בשבוע שעבר עם ההחטאות הנוחות בקריירה, עלה הפעם כמחליף - וכשהלחץ לא עליו שיחק הרבה יותר טוב; והדקות המוצלחות ביותר מבחינה קבוצתית היו דווקא כשבונזי קולסון תופקד כפאוור פורוורד, ולצד החיסרון במאסה העניק לחבריו יתרון משמעותי באתלטיות ובדינמיות.
אבל רגע. מכבי לא מצאה קו קדמי אולטימטיבי? הפיסקה הקודמת התיישנה לא משהו, כשנזכרים לפתע ברומן סורקין - שאין אולטימטיבי ממנו. 13 מ-34 משחקי יורוליג מאחורינו, והוא כבר חצה את מכסת הדקות שקיבל לאורך כל העונה שעברה (193 לעומת 183). במאני טיים הוא היה לסנטר הראשון של קטש (שמונה נקודות בשש הדקות האחרונות).
ואם כל זה לא מספיק, אז הנה נתון למתקדמים באדיבות דור לבנת: בפעם השלישית בעשור האחרון, שחקן ישראלי (אתם יודעים, כזה שגדל במחלקות הנוער בארץ וצמח בנבחרות הלאומיות וכו') מוביל את הצהובים במדד בניצחון חוץ ביורוליג. ליאור אליהו עשה זאת ב-2013 מול בשיקטאש, ליובל זוסמן זה קרה ב-2019 נגד צסק"א מוסקבה, והפעם הגיע תורו של סורקין עם 21 במילאנו.
כל עוד מספר 9 יבסס את מעמדו כעוגן (מי היה מאמין לפני פתיחת העונה שהמילים האלה ייכתבו?), בכלל לא משנה מי יהיה הגבוה השני שלצידו. לפעמים זה יכול להיות מרטין, ולעיתים קולסון, ואפילו כהן, ומפעם לפעם ניבו. אולי זה יהיה קשה יותר מול טוקו שנגליה ומאם ז'אטיי, וייתכן שלא יספיק נגד סשה וזנקוב ומוסטפה פאל או מתחת לזרועותיהם העבותות של גרשון יאבוסלה ואדי טבארס, אבל ביד אליהו לא צומח סנטר העתיד - אלא סנטר ההווה.
3. איטית, חסרת ברק, לחוצה ושבלונית
13 דקות ו-32 שניות לסיום המשחק, העלה בילי בארון את מילאנו ליתרון מבטיח של 47:57. ושם, כיאה לקבוצה לחוצה, מפורקת, ממושברת ומלאת מחשבות נוגות - שלא לומר אובדניות (במונחים ספורטיביים!) - היא ביצעה חרקירי מפואר. בתשע הדקות הבאות היא פגעה ב-1 מ-10 מהשדה, ואיפשרה ליריבתה לרוץ, לחטוף, לקלוע, לרקוד ובעיקר לצבור ביטחון שנתן לה בוסט עד לניצחון. מכבי תל אביב טסה ל-0:12 ול-5:22, ועוררה תחושת דז'ה וו במוחם של האיטלקים. לפני פחות משבוע הם צעדו באותו יתרון בדיוק, 54:64 על פנאתינייקוס באואקה בתוך הרבע הרביעי - והפסידו.
די עצוב לראות איך פג הקסם של אטורה מסינה, שנמצא במשבר העמוק ביותר בקריירה שלו. במשך 25 שנות אימון, מ-1989 עד 2014, הוא נקלע רק פעם אחת לרצף של שלושה הפסדים בגביעי אירופה; בשנתיים וחצי האחרונות זה קרה לו חמש פעמים. הסטריק הנוכחי עומד כבר על תשעה, והוא גבוה ביי פאר מכל תקופה רעה אחרת שיכול היה לדמיין.
הכדורסל של מילאנו איטי, שבלוני וחסר ברק להחריד. נכון שהיא חסרה את העוגן שלה, שאבון שילדס, אבל גם בלעדיו היא אמורה להיות שווה הרבה יותר; ג'יג'י דאטומה יכול היה לתרום מניסיונו במצבים קשים כאלה; וגם היעדרותו של קווין פאנגוס אינה מסייעת, למרות שגם איתו היא נראתה רע והפסידה לא מעט - ומן הראוי להציג כאן את התהייה: לאור העובדה שתקופת השיא שלו הסתכמה במחצית עונה ענקית בזניט סנט פטרסבורג ובקמפיין סינדרלה מרגש בז'לגיריס קובנה, יהיה זה מוגזם לפקפק ולחשוב שמדובר באחד האוברייטדים הגדולים בכדורסל האירופי בימינו?
בשבוע האחרון הוזכר לא פעם צמד המילים "שפת גוף" בהקשרים של הכדורסל המקומי. קטש הלין על שפת הגוף של שחקניו בהפסד לבני הרצליה, כל מי שצופה במכבי הלין על שפת הגוף של קטש בכל סיטואציה, אוהדי הפועל תל אביב הבינו שמשהו רע עובר על קבוצתם כשצפו בשפת הגוף של ג'ייקובן בראון מאז הגעתו של צ'ינאנו אונואקו (תהיה בריא, ג'ייקובן. זה הכי חשוב). כל הדיבורים הללו נראים כמו מותרות, כשמביטים במשך כמה דקות רצופות על שחקני מילאנו - ובעיקר על הלחץ שמפעיל המאמן ומשתק אותם, כאילו לא מדובר בחבורה מנוסה ומעוטרת שהתקבצה מכל קצות הצמרת.
4. ניצחון חוץ? בואו, לא להיסחף
במשך 68 ימים, מאז פתיחת העונה, חיכתה מכבי תל אביב לניצחון החוץ הראשון שלה. זו ההמתנה הממושכת ביותר שחוותה אי פעם. אבל האמת היא שלאור ההיסטוריה, לא בטוח שאפשר להחשיב ביקור במדיולנום פורום במילאנו כמשחק חוץ עבור המועדון הזה.