זה עצוב. עצוב מאוד. התאונה הקטלנית ההיא באותה שבת ארורה לפני ארבע שנים וחצי, לא הותירה לרפי אליהו שום סיכוי. מי חשב שרפי אליהו יכול להיפצע? למות? אני חשבתי שהוא יחיה עד גיל 120. איזה 120. עד גיל 200. הלב שלו היה מברזל.
רפי אליהו, 11 הנצחי, אליל ילדותי. הכדורגלן שאהבתי יותר מכל. הייתי ילד כשהוא לקח את הפועל באר שבע לאליפות הראשונה. ואחרי זה לאליפות השנייה. רגל שמאל טבעית. גם לי היתה רגל שמאל. חלמתי להיות רפי אליהו. אני ועוד עשרות אלפי ילדים בבאר שבע של שנות השבעים.
עד יומו האחרון רפי שיחק כדורגל. עד גיל 67. עד אותה שבת בבוקר כשסיים את משחק החבר'ה הוותיקים ונסע למלא ווינר. נהגת אמבולנס פגעה ברכבו בעוצמה אדירה. דווקא אמבולנס. בבית החולים סורוקה, בו פקדתי את מיטתו עד שהעבירו אותו לשכב בתל אביב, סיפרו שהיו בטוחים שהוא בכלל נפצע בפיגוע. עוצמת הפגיעה היתה כל כך חזקה שנשמע רעש עז בסמוך לבית החולים. החיים שלי היו סביב רפי אליהו. בבית הספר כתבתי את שמו על שולחן הכתיבה שלי - "הפועל באר שבע אלופה. רפי אליהו 11".
לסיום, סיפור על רפי אליהו. כשהיה בן 60 ראיתי אותו צועד ליד מגרש האימונים של מכבי באר שבע. קראתי לו כדי לספר עליו לנערים שאימנתי על הדשא. הוא אמר לי: "עזוב, סיפורים. שים את השוער שלך בשער". בגיל 60, בנעלי יום יום של בילוי, רפי אליהו הדביק כדור אחרי כדור לחיבורים. בקלות שם גול אחרי גול וכל הילדים לא הצליחו להוריד ממנו את העיניים. ממש כמו העיניים שלי שהביטו בו 40 שנה מוקדם יותר במגרש של הפועל באר שבע. העיניים של ילד שידע שהוא רואה את גיבור ילדותו אבל לא ידע שלעולם לא יראה עוד מישהו כמו רפי אליהו.