1. היו רגעים אתמול (שבת) בסמי עופר שהפער בין מכבי חיפה למ.ס אשדוד נראה כמו הפער בין פריז סן ז'רמן למכבי חיפה בשבוע שעבר. היו מהלכי כדורגל של נגיעה בכדור, תנועה, וכניסה לעומק, שהיריב היה שקוף באופן מובהק. למה זה לא נגמר 2:7? אולי בגלל שלמכבי חיפה - במושגים מקומיים - אין שחקני על כמו מסי, אמבפה וניימאר. חיפה משחקת בליגת האלופות, הקמפיין שלה רצוף מהלכי כדורגל מופלאים, לא כאלה שאנחנו מורגלים אליהם, הכדורגל שלה סופר קבוצתי, ובכל זאת השחקן המדובר ביותר בכדורגל הישראלי הוא אוסקר גלוך.
הדיסוננס הזה ירדוף אותנו לכל אורך העונה, גם בגלל שקרב האליפות יהיה צמוד ויוכרע במהלכים קבוצתיים או במהלכים אישיים, אין לדעת. אין כמעט מי שלא משמיט לסת כשמסי, אמבפה וניימאר מלהטטים, אבל באותה נשימה מגיע צקצוק ההמשך על כך שהם לא עושים הגנה, ואין להם סיכוי לזכות בצ'מפיונס.
רגעי הכדורגל המדהימים אתמול בסמי עופר הסתכמו לכדי 1:3, ופציעה של דילן בטובינסיקה שמצטרפת לפציעות של חזיזה וסונדגרן ומדגישה כמה העונה הנהדרת של חיפה נזילה ובאותה נשימה כמה פגרת המונדיאל היא קרש הצלה עבורה. זה מדהים, כי חיפה אספה העונה 11 שחקני הרכב שספק אם היו אי פעם בכדורגל הישראלי במקבץ כזה, אבל באותה נשימה אין להם באמת מחליפים. אתמול ראינו אחרי דורות ניצוצות של צ'יבוטה, אבל אם עומר אצילי פותח בפריז כווינג-בק ימני, השמיכה גם בסגל העמוס הזה, קצרה להפליא.
2. יותר מפרץ הרגשות המטורף במגרש ריק, כמו של אנשי מכבי נתניה אתמול, יותר מהקפיצות של בני לם, תפסה את העין הכריעה על ברכיו של שי קונסטנטין, והבכי שלא הצליח לעצור את עצמו. קונסטנטין גדל בבני יהודה, נתניה היא הקבוצה הרביעית בקריירה שלו, והוא כבר שיחק בבית"ר ירושלים שזו הקבוצה הכי רגשית ויצרית בכדורגל הישראלי.
זה בסך הכל משחק הליגה ה-26 שלו במדי מכבי נתניה אבל הוא נראה באותם רגעים כמי שמסתובב כל יום בין 'כרמל' בשוק, 'בדוסה' ו'זורבה', וממלמל לעצמו בקול "חי אדוני". קונסטנטין נראה כמו שחקן בית שקיבל הופעת בכורה וכבש שער ניצחון. וזה הבנפיט היחיד שאפשר להוציא מהמשחק הזה.
שחקני נתניה רצו נורא את הניצחון הדחוק הזה, המזליקי, בדיוק כמו שרצו המאמן או המנהל הספורטיבי ובוודאי שהבעלים המודאג ביציע. השחקנים מתים על בני לם, וזה מעיד על חדר הלבשה מאוד בריא, אבל מאידך צריך לזכור: מכבי נתניה זה כשלון העונה. הרכש שלה זוועתי, בעיקר "הרכש הגרמני", עיקר האשמה מוטלת על ראשו של אלמוג כהן, הוא זה שיצר את הסגל, יחד עם בני לם. הקרדיט שהם מקבלים הוא לא רגשי, הוא לא רומנטי, הוא פשוט מושכל.
כהן ולם יצטרכו לחיות עם הארוחה שבישלו הרבה זמן, ולתבל את התפלות שבה במסגרת התבלינים הקיימים. דבק בחדר ההלבשה זה הרבה, אבל זה לא הכל.
3. ממשחקים כמו אתמול, כאלה שנגמרים עם הרבה החמצות ובתשעה שחקנים, נבנה נרטיב חדש. לא מפתיע שזה קורה בתחילת משמרת חדשה של רוני לוי, יהיה מפתיע אם זה יימשך גם בעוד שלושה חודשים. הפועל חיפה יצאה אתמול עם נקודה מטדי אבל כמנצחת. אם לקבוצה היה בטחון ואלון תורג'מן היה נראה כמו השחקן שלפני הפציעה בעונה שעברה, הפועל חיפה הייתה יוצאת מטדי עם תוצאה של מכבי חיפה, אך מכיוון שזה לא קרה, ומספרי השחקנים על המגרש השתנו ללא הכר, ההרואיות בתיקו הזה (למרות שזו כבר פעם שביעית בהיסטוריה שבית"ר לא מצליחה לנצח 9 שחקנים או פחות) תביא וייב חדש למועדון.
הפועל חיפה, בסגל הזה, שווה פלייאוף עליון. למה גידי קאניוק ושובל גוזלן לא שחקני הרכב? את זה יצטרך להבין רוני לוי. אם כולם ישחקו שם, ויביאו את הניסיון האדיר שיש לכל אחד, פלוס שיפור בעמדת הזרים ואולי איזה הברקה בינואר, זה גם מה שצריך לקרות. השאלה היא מה יהיה המותר של רוני לוי על ניר קלינגר. אחרי הכל, מדובר בשני מאמנים שצברו יותר אכזבות מהצלחות בשנים האחרונות ובכל פעם שתולים בהם תקווה, היא גם מתנפצת. שאלת הרוני לוי תעמוד למבחן: האם ישנה סגנון, או יעמוד עליו. מאמן טוב הוא מאמן שמתאים את סגנונו - האישי והמקצועי - לסגל שעומד לרשותו.
בית"ר? עוד יום שבו אין לה דרך לשחק מול קבוצה שקודם כל רוצה לא להפסיד.
4. הפועל ירושלים נהנתה במחזורים הראשונים מההילה שיצרה לעצמה בעונה שעברה: קבוצה בינונית במקרה הטוב. זה עלה ליריבות ביוקר, כי הפועל ירושלים השתדרגה, וגם לקחה זרים פירסט קלאס, שהפכו אותה לקבוצה לגיטימית לפלייאוף עליון, אפילו לאירופה. מי שלא הבין את זה, זלזל, ומי שזלזל, חטף. זה מזלן של רוב הקבוצות שלא סופרים אותן, זו אגב גם הסיבה העיקרית לרוב ההפתעות בכדורגל: גישה למשחק של הקבוצה העדיפה בעצימות נמוכה.
וכשרוב הקבוצות מתייחסות אליך ככה, אתה עושה נקודות למכביר. המבחן שלך מגיע כשאתה נפגש עם קבוצה שגם במתכונת של העונה שעברה, מרגישה נחותה. ואת המבחן הזה עברה הפועל ירושלים אתמול ובהצלחה. 0:2 שיכול היה בקלות גם להכפיל את עצמו ומקום שלישי שמתרחק מיום ליום מכל הקבוצות המפחידות שעליהן תמיד אומרים "בסוף הטבלה תתיישר בשבילן".
למזלה של הפועל ירושלים, נס ציונה משחקת בליגת העל בשביל החוויה. היא לא משנה דרך, ולא גישה, ולא משחקת כמו קבוצת תחתית. אולי זה ישתלם לה בסוף, אבל רוב הסיכויים שלא. ולכן הפועל ירושלים ידעה לתרגם את הדומיננטיות שלה. ועם זאת, הפועל ירושלים צריכה לזכור מול מי היא איבדה נקודות עד היום, למעט הפועל ב"ש. מבחן הבגרות שלה יגיע בשבוע הבא בסמי עופר מול הפועל חיפה, קבוצת התחתית, ואחרי הפגרה מול ריינה וחדרה. העלאת רף היא הדרך הטובה ביותר להגשים חלומות. קשה להאמין שקבוצה שעשתה 67 אחוזי הצלחה עד כה צוברת נקודות כדי לא לרדת ליגה.
5. בני סכנין הפסידה אתמול בפעם השלישית ברציפות. לקבוצות בסדר גודל שלה סדרה של הפסדים היא לא מפתיעה. בסוף, זו קבוצה לא יציבה שמסיימת במרכז הטבלה, פעם בפלייאוף העליון ופעם בתחתון. זו לא קבוצה לרדת ולא קבוצה לאירופה, אבל מבחינת הנהלת סכנין והאוהדים שלה, הנאה מסתם עונה לא נמצאת בלקסיקון. המתח שהורגש אתמול באוויר בדוחא, הוא מהסוג שמאפיין בדרך כלל משחקים מול בית"ר ירושלים, לא מול הפועל חדרה וצבא האוהדים שלה שהתרכז בשורה אחת ליד הגדר.
אי אפשר להתנהל בדרך הזו, היא גם לא קורצת לכסף גדול שיגיע וישדרג את הקבוצה. למרות שלושת ההפסדים הרצופים, בני סכנין נמצאת בהפרש של שער אחד מהפלייאוף העליון וחמש נקודות מהקו האדום, מקום מצוין לקבוצה שחווה משבר. הדרך לעלות חזרה למעלה קצרה בהרבה מהדרך שעוד יש ליפול למטה.
לא יכול להיות שהאווירה המפחידה והמפורסמת בדוחא תופנה כלפי הקבוצה הביתית. קהל נבחן כשהוא עומד מאחרי הקבוצה גם ברגעים הקשים ולא רק כשהיא מנצחת יריבות שנואות.
והערה על הפועל חדרה: בדיוק כמו הפועל ירושלים, תחזיות "השנה הם יורדים" יגיעו בסוף לרוויה, ואז יתחיל המבחן האמיתי שלה. בינתיים חדרה מאכילה אותנו חנות של כובעים.