"מנהיגי הדור הבא" - זו הייתה הכותרת בשער המגזין טיים באוקטובר 2018. המגזין המפורסם בחר את הצעירים שאמורים להשפיע יותר מכל על העולם, וביניהם גם ספורטאים. קיליאן אמבפה נבחר להופיע בתמונה הראשית, והוא באמת נתפס אז כדמות שמסוגלת לשנות משהו גם מעבר לכדורגל. לקראת יום הולדתו ה-20, החלוץ לא רק נסק לגבהים בכל הקשור לכישוריו על הדשא וכיכב בזכייתה של צרפת בגביע העולם, אלא גם הביע עמדות פוליטיות וחברתיות. כך, למשל, הוא בחר לתרום את כל ההכנסות מהשתתפות במונדיאל, בסך כחצי מיליון יורו, לקרן צדקה שדואגת לילדים חולים ונכים. "אני מרוויח המון, וחשוב לדעתי לעזור לאנשים במצוקה. אני לא צריך להשתכר מכך שאני מייצג את מדינתי בטורניר בינלאומי", הוא הצהיר, וגרף מחמאות מכל הכיוונים האפשריים.
אמבפה היה נער הפוסטר האולטימטיבי, ולא רק במגזין אמריקאי. הוא הפגין רוח ספורטיבית, ידע לומר את הדברים הנכונים בכל הראיונות, בנה לעצמו תדמית נקיה מאוד, ועל הדרך סיפר כי תיכנן את כל הקריירה מראש כאשר היה ילד קטן - שלב אחרי שלב. הוא לא רצה לגבוה מדי מוקדם מדי, וזו לכאורה הייתה הסיבה בגללה העדיף לחתום ב-2017 בפריז סן ז'רמן אחרי עונת הפריצה שלו במונאקו, במהלכה תרם רבות לזכייה סנסציונית באליפות ולהעפלה לחצי גמר ליגת האלופות. הוא רצה להתמקד בליגה הצרפתית כדי להשתפר עוד, ולהיות בשל ומוכן לאתגרים גדולים יותר. ואם מישהו, כמו הבעלים הקטארים, רוצה לשלם תמורתו הון עתק, הרי שאין לו שליטה על כך. זה היה המסר, והוא עבר היטב. אי שם לפני ארבע שנים, לא היה קל למצוא אוהד שלא העריך את הנער הנחוש והבוגר הזה. לא פלא שהוא נכלל ברשימת המנהיגים של הדור החדש.
מה נשאר מכל זה עכשיו? מי עוד יעלה בדעתו לשבח אותו על חזון חברתי כלשהו? מי יראה בו משהו חוץ מכדורגלן שחצן וחמדן שהשתן עלה לו לראש? מי מסוגל לחשוב על כותרת שעוסקת באמבפה ולא דנה בסכומים שהוא מרוויח ובסכסוכים שהוא מייצר? אולי הוא עדיין נער הפוסטר, אבל רק למשטר הקטארי הרצחני ולפוליטיקה הצרפתית הרקובה והמושחתת. הוא תורם יותר מכולם לתחושת המיאוס מהכדורגל המודרני והכיוון אליו הוא הולך. הוא זרק לפח את התוכניות להתקדמות מקצועית הדרגתית, וגם את חלומות הילדות שהיו לו לכאורה. הוא סתם פיון בידי גורמים פוליטיים שמזהמים את המשחק.
עמנואל מקרון התערב אישית והפעיל את כל כובד משקלו כדי להשאירו בידי הקטארים שכבשו את בירת צרפת. הנשיא עצמו הוא אוהד שרוף ומוצהר של מארסיי, אבל אפילו זה לא הפריע לו לבזבז את זמנו על השטות הזו במקום לנהל את המדינה ולנסות לתרום לפתרונות הסוגיות הבוערות ברחבי התבל. הוא סבור משום מה שהדבר יחזק אותו תדמיתית, ומעוניין בחיזוק האחיזה הקטארית בארצו. לכן פעילותו לא התבצעה מאחורי הקלעים, אלא תוקשרה היטב, ואמבפה עצמו היה גאה להיות במרכז הסאגה שסיפקה תעסוקה לצהובונים. האם יישאר? האם ילך? אולי יישאר? אולי ילך? אולי יישאר? אולי ילך? אולי די?! לא - בשום פנים ואופן לא די. ההצגה העלובה חייבת להימשך, גם עכשיו.
העיתון "פריזיאן" פרסם אתמול את הסכומים שהמשטר הקטארי שמח להעביר לחשבונו. מענק חתימה של 180 מיליון יורו. שכר שנתי בגובה 72 מיליון יורו. בונוס נאמנות של 70 מיליון יורו השנה, 80 מיליון יורו ב-2024, ו-90 מיליון יורו ב-2025 במידה ויסכים להפעיל את האופציה שיש לו לעונה השלישית. בסך הכל 636 מיליון יורו לשלוש שנים - נתון חסר תקדים בספורט העולמי, וזה כולל את ה-NFL וה-NBA שם מרוויחים הכוכבים הגדולים הרבה יותר מכוכבי כדורגל בולטים. אמבפה נמצא בליגה משלו, ותרומות לקרנות צדקה כבר לא נמצאות בראש סדר העדיפויות שלו. התדמית הזו הוזנחה. יותר כיף לו לנהל את חדר ההלבשה.
לפי הדיווחים שצצו באוגוסט, הובטחה לו השפעה מהותית מאוד על הפעילות הקטארית בשוק ההעברות. אחת הדרישות המיידיות הייתה להיפטר מניימאר, אבל זה לא קרה, וכעת דואג אמבפה להשמיע קולות של חוסר שביעות רצון. הכוכב קצת מתוסכל וקצת אומלל, לא כיף לו יותר בעיר האורות, והוא רוצה לכאורה לעזוב כבר בינואר. הוא יודע היטב שאין אף מועדון בעולם שמסוגל לשלם לקטאר סן ז'רמן את הסכומים שתדרוש, וגם לא את השכר המפלצתי שלו. הוא יודע שאין שום סיכוי להשתחרר מהחוזה הזה, וגם לא מעוניין להשתחרר ממנו. הוא פשוט מכור לכותרות, והתעסקות בכדורגל נטו משעממת אותו. לא כיף כאשר קרים בנזמה, שהדיח אותו בשמינית גמר ליגת האלופות, מקבל את תשומת הלב התקשורתית מהסיבות הנכונות עם הזכייה בכדור הזהב, ולכן צריך להסיט את אור הזרקורים לקרקס הנודד בו שמור לו התפקיד של הליצן הראשי. בתחום זה, הוא השאיר לניימאר אבק.
המצב הזה מצער. מבחינת כישרון, יש לאמבפה פוטנציאל להיות הכוכב הגדול בדורו, ובתחילת דרכו נדמה היה כי זו באמת המטרה. במקום זאת, הוא העדיף להרוס את תדמיתו עד היסוד, והפרק החדש בסאגת "תחזיקו אותי בפאריז" ממש שמה אותו ללעג. הוא עדיין מציג לעתים תכופות יכולת פנומנלית על הדשא, כובש שערים מרהיבים ועובר שחקני יריב כאילו הם לא קיימים, אבל כל זה כבר מתקבל כסוג של תפאורה בהצגה גדולה יותר - הפוליטיקה, הכסף, היוקרה, השליטה. הכדורגל הוא כבר לא המטרה, הוא רק אמצעי להאדרת שמו. אמבפה לא מפנים כנראה שהשם הזה הוכתם בעקבות השינוי, ולא יהיה קל לנקות אותו.
הוא ממשיך לשחק בקבוצה שלא באמת מעניינת אוהדים מחוץ לצרפת, וגם אם כן, רובם מתעבים אותה ואת מה שהיא מייצגת. במקום להשתמש בה כקרש קפיצה, הוא הפך בעצמו לקרש עבורה. הוא הפנים של הפרויקט ההרסני הזה - יותר מניימאר, יותר מליאו מסי, יותר מכולם. ואולי הוא רק בן 23, אבל הפנים האלה די מרוטות.
המאמן כריסטוף גאלטייה מנסה לשדר עסקים כרגיל, ומתייחס פעם אחר פעם בביטול לדיווחים על המתיחות בין אמבפה לניימאר, ועל כך שהם לא מוסרים זה לזה. לא צריך לרחם עליו, כי הוא בחר בג'וב הזה מרצונו החופשי, ידע בדיוק לקראת הוא הולך, וגם מתוגמל על כך היטב. אבל בשורה התחתונה, היריבה של מכבי חיפה הערב היא לא ממש מועדון כדורגל שגרתי. יובנטוס ובנפיקה הם מועדונים אמיתיים ואותנטיים. סן ז'רמן בגרסתה הקטארית היא מפלצת Sportswashing, ואמבפה הוא הדמות המזוהה ביותר עם החרפה הזו.
אולי הוא יבקיע הערב שלישיה מול מכבי חיפה, ואולי יישב על הספסל, זה לא ממש משנה. כל מה שקורה על הדשא בפארק הנסיכים שולי ביותר, גם אם מדובר בליגת האלופות.