כשנכנס אלון חזן לתפקיד מאמן נבחרת ישראל הוא ביקש להנמיך ציפיות. המטרה שהציב, יחד עם המנהל המקצועי יוסי בניון, הייתה להחזיר את אמון הקהל בנבחרת. קודם אתה יוצר את המעטפת, אחר כך יוצק תוכן. אחרי שלושה חודשים, פרישה מתוקשרת אחת, סיפור כיפופי ידיים אחר, זימונו מחדש של עומר אצילי על אף הגילויים החדשים בפרשה, יש כבר 30 אלף איש שמפוצצים את בלומפילד, הנבחרת מנצחת משחק מכריע בזמן פציעות כתוצאה מטעות מביכה בהגנת היריב (מה שקורה נגדה בדרך כלל), מנצחת טורניר רשמי לראשונה מאז ש.ג באוקיאניה 1989, עם שחקנים שאת חלקם לא בטוח שתזהו אם תעברו מולם ברחוב.
כדי לדעת אם זה לא חד פעמי נצטרך לחכות לפתיחת משחקי מוקדמות יורו 2024, אבל עד עכשיו, גם מול נבחרות בירידה כמו איסלנד ואלבניה, גם לנוכח ההשעיה של רוסיה שיתכן שהייתה טורפת את כל הנעשה בבית הזה, ישראל ניצחה שני משחקים, לא הפסידה אף משחק, וכבשה שערים למכביר בפתיחת קדנציה של מאמן שאין לו כמעט רזומה כמאמן בליגת העל.
כשמאמן לוקח החלטות והן מתגשמות לו אחד לאחד, אתה לא יכול להתווכח על דבר. לא על כך שערן זהבי לא היה על המגרש כדי לממש את הנעת הכדור המהירה ולנצל את סגולותיו כדי להכריע מוקדם יותר; לא על כך ששון וייסמן קיבל את המקום שלו ושל דאבור, והצדיק את זה בלחץ מטורף על הבלמים, במשחק הקרבה נפלא וכמובן בשער חשוב; לא על ההחלטה לפתוח עם גבי קניקובסקי על חשבון ביברס נאתכו, ולקבל ממנו בישול גאוני, וגם לא על ההחלטה לחכות עם החילוף של תאי בריבו כמעט עד לסיום, לצד חילופים נוספים שהחלו להתבצע רק בדקה ה-72 כששחקנים כבר עם הלשון בחוץ, גם כדי לקבל ממנו שער ניצחון ששווה הרבה מאוד כסף, לא מעט יוקרה, והרבה פרסים שיכולים לעזור לנבחרת הזו לעשות היסטוריה.
לא מדובר רק בשלושה פרסים ברורים: עלייה לדרג ראשון בליגת האומות שתבטיח פגישה עם נבחרות העילית ביבשת (לא כולל אנגליה שירדה לדרג ב') לצד פגישה עם נבחרות העילית מדרום אמריקה שמצטרפות למפעל החל מהטורניר הבא, אלא גם כמעט הבטחת המקום בפלייאוף מונדיאל 2026, שגם כך אמור להכיל 48 נבחרות; הגרלה מדרג ב' במוקדמות יורו 2024, הגרלה שתתקיים בסוף השבוע הבא, מוקדמות שמהן עולות שתי נבחרות ליורו מכל בית, וגם שם הפלייאוף מובטח במקרה של כישלון; ובכל מקרה, ביתיות במשחק חצי גמר הפלייאוף הראשון (הביתיות בגמר נקבעת בהגרלה). יש פה חמישה פרסים ממשיים בזכות טורניר אחד, שלמעשה נועד למלא את חלונות משחקי הידידות.
את ההישגים של נבחרת ישראל לאורך הדורות אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. למקסיקו 70 עלתה נבחרת שרוב שחקני ההרכב שלה היו שחקני הגנה, או שחקני התקפה שהחלו כשחקני הגנה; גם בפלייאוף מונדיאל 1990 הוקפו כוכבי השעה בשחקנים אפורים, חרוצים ויעילים; כך גם בהעפלה לאולימפיאדת מונטריאול 1976, אליה הגענו בלי הליגיונרים שלא הורשו להשתתף במפעל, אלא דווקא עם שחקני ליגה תואמים, ואפילו לא הטובים שבהם.
אם היו אומרים לכם שאת ההישג הראשון של נבחרת ישראל מאז ההעפלה לפלייאוף יורו 2000, תעשה נבחרת שרוב שחקני ההרכב שלה לא סומנו מלכתחילה להיות שחקני הרכב בנבחרת, לא הייתם מאמינים, אבל מהחומרים האלה בונים את הנבחרות האלה. בנבחרת הזו אין כוכבים נוצצים, אין בה אגו, יש בה שחקנים שעובדים מהרגע הראשון של המשחק ועד שנגמר להם האוויר (את הכושר הגופני בונים בקבוצות, לא בנבחרת). עומרי גלזר היה עד לפציעה הקשה של אריאל הרוש בהפועל באר שבע, שוער משנה; מיגל ויטור לא חשב שישחק אי פעם בנבחרת ישראל; שון גולדברג הוא אחד השחקנים הפחות בולטים בנבחרת הנוער שהעפילה ב-2014 לאליפות אירופה. היו שם מיכאל אוחנה, רמזי ספורי ודור פרץ, אפילו שגיב יחזקאל; גם שון וייסמן היה שם, אבל מי האמין כששיחק בהפועל עכו ובמכבי נתניה בליגה השנייה, שהוא יהיה החלוץ הפותח של נבחרת ישראל.
בטח לא האמנו על דורון ליידנר, ועדן קארצב, ודולב חזיזה ששיחק עם אבו פאני ועופרי ארד בהפועל רמת גן בליגה השנייה, אפילו לא על ליאל עבדה ותאי בריבו שהיו אולי שחקנים מבטיחים, אבל במחלקת הנוער של מכבי פתח תקוה. גם נטע לביא לא סומן, בטח לא אחרי הפציעה שלו. ומישהו זוכר שאת הקמפיין הזה פתחה ישראל עם מחמוד ג'אבר בהרכב? המעבר הזה בין שחקני הדור קודם לדור הישן, היה כל כך מהיר, שההישג המיידי בלתי נתפש.
עומר אצילי עבר אתמול את מה שעבר מונס דאבור בנבחרת ישראל מאז מבצע "שומר החומות" - שריקות בוז על כל נגיעה בכדור. חלק מהקהל הריע לו, שר את שמו. המשחק אתמול היה בבלומפילד, ואם היה בחיפה, ייתכן שהתופעה הייתה מצומצמת יותר, אבל לא הייתה נעלמת. יש פה טרנד חדש: הקהל - שמורכב מאוהדי קבוצות - ובעידוד הרשתות החברתיות, מחליט מי הפייבוריט שלו, על סמך התנהגות. זו ועדת המשמעת המאוישת ביותר שנודעה בכדורגל הישראלי, וזה יכול להשפיע על הרכב נבחרת ישראל גם ללא כוונה תחילה של המאמן. מבלי להתייחס למעשים של עומר אצילי בפרשת הקטינות ולגילויים החדשים, יש פה תופעה לא טבעית, ובעייתית, בפרט לאור העובדה שאצילי - בניגוד לדאבור - לא תפקד אתמול בדקות בהן שיחק. ודאבור פרש, כי לא יכול היה עוד.
תארו לעצמכם שאחרי הצערת הנבחרת, ובניקוי רשימת הפצועים, יתחילו בצוות המקצועי לקבוע הרכב או סגל על סמך תגובת הקהל. זו אנרכיה שאין דרך למנוע אותה.
מחרתיים יכולה הנבחרת הצעירה לסגור קיץ מטורף שטרם היה כמוהו בכדורגל הישראלי. היא עשויה להיות נבחרת הגילאים השלישית שתבטיח את מקומה באליפות אירופה, אירוע שרק הכדורסל הישראלי מכיר, והוא התקבל לאירופה 35 שנה לפני הכדורגל.
כדי שזה יקרה צריכה הנבחרת של גיא לוזון לשחק הרבה יותר טוב מכפי ששיחקה בדבלין בערב שבת, על אף שחזרה עם תיקו. היא צריכה להעיז יותר, לנצל הרבה יתרונות טכניים שיש לה וקהל שבטח יגיע בהמוניו, בוודאי לאחר הישג הנבחרת הבוגרת, במוצאי חג, תמורת 20 שקל בלבד לכרטיס.
אבל יש פה דברים שצריך להיזהר בהם. ראשית, ההצנחה של ליאל עבדה, עדן קארצב ודורון ליידנר - מי שבריא מהם - לנבחרת הצעירה, היא לא בהכרח חיזוק. קשה מאוד לעבור ממחנה אימונים אחד למחנה אימונים אחר כאילו כלום, בוודאי שלא לנבחרת שדי השתנתה מאז קיבל לוזון את המושכות. אף אחד מהשחקנים האלה לא ישחק כבלם במקום סתיו למקין שהורחק, והם יקבלו מקומות של שחקנים שאולי מגיע להם לסיים את המשימה. מפתה מאוד לחזק את עצמך בשלושה שחקנים בכירים, אבל צריך לעשות את זה בחוכמה, לא פריש-מיש של כל מה שנעשה עד עכשיו.
באותה נשימה צריכה להישאל השאלה הקריטית: מה עושים עם אוסקר גלוך? הרי ברור שגלוך הוא הדבר הבא בכדורגל הישראלי, אבל הוא יליד 2004. הוא בפועל יכול להיות שחקן נבחרת הנוער היוצאת שתשחק במונדיאליטו, שחקן נבחרת הנוער הנוכחית שתנסה להגיע לאליפות אירופה שתתקיים בסוף העונה, במקביל לנבחרת הצעירה - שעלייה שלה לאליפות אירופה גם פותחת סיכוי להגיע לאולימפיאדה - וכל זה כשאין אדם שלא חושב שגלוך צריך לשחק בנבחרת הבוגרת ולעזוב את מכבי תל אביב ולהתקדם למועדון גדול באירופה. וכל זה מונח על ילד בן 18.
אז תרגיעו. אלון חזן הוכיח בחודשים האחרונים ובנבחרת שלו שמי שהולך לאיטו, מגיע בעיתו. הזימון של גלוך לנבחרת הבוגרת יכול לחכות. יש לו לא מעט משימות להגשים ויש נבחרת לא רעה גם בלעדיו.