וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כשהאריה התחיל לשאוג: שנות ההשתלטות של פדרר על הטניס העולמי

עודכן לאחרונה: 25.9.2022 / 16:09

בשנים 2004-2007 רוג'ר פדרר הפך לשליט הבלעדי בסבב תוך שהוא מציג טניס קטלני, אסתטיקה חסרת תקדים ואישיות בלתי שבירה. על 4 שנות טניס קסומות בהן נבנה המיתוס, ובמהלכן נולד גם האיום הראשון על שלמותו. מתוך "רוג'ר פדרר - מאז ולתמיד" - פרוייקט שיראה אור בקרוב

מערכת וואלה!

ציפיות הן כנראה החלום והסיוט של כל ספורטאי צמרת. גמר ווימבלדון 2003 והזכייה הראשונה בסלאם סימנו את רוג'ר פדרר כמלך הבא של עולם הטניס, אבל גם ציירו לו מטרה ענקית על הגב. כבר באליפות ארה"ב הוא חווה הפסד כואב מאוד ליריב המר, דויד נלבנדיאן, אבל כפי שיעשה עוד עשרות פעמים בקריירה, השוויצרי ניער היטב את הגידים, חזר להילחם, וסיים את השנה בקתרזיס מופלא. הוא נקם בנלבנדיאן בטורניר סוף השנה, ובגמר הביס את אנדרה אגאסי 3:6, 0:6, 4:6. זה היה הניצחון הראשון על אגדת הטניס האמריקנית מתוך רצף של שמונה, וזכייה שהיוותה זריקת דחף מוראלית עצומה לפדרר. בדיעבד, היא הייתה גם הברק והרעם בדרך לסערה המושלמת שהכין בשקט לעולם.

יש כמה דרכים לנסות להסביר, להזכיר, איך נראו והרגישו השנים 2004-2007 של פדרר. האובייקטיבית יותר היא לדבר על מספרים - אבסולוטית, ואז גם בקונטקסט היסטורי. הדרך הסובייקטיבית, המופשטת יותר, היא לכתוב על התחושות בעת צפייה בפדרר משחק בתקופה ההיא. גם אם לא מדובר בתחושות שהשתנו דרמטית לאורך השנים, בשנות הפריחה הראשונות הן היו ראשוניות, בתוליות. רוג'ר פדרר, יציר הכלאיים הבין דורי. האחד שידע ליהנות מהיתרונות הטכנולוגיים והפיזיים שהקדמה הביאה עימה לטניס, אבל גם להפוך את מכונת הירייה שיש לו ביד לכינור עדין שמנגן את המוזיקה הכי יפה בעולם. מוזיקה, שבנוסף למחיאות כפיים, לוותה בהשתאות מכך שטניס בכלל יכול להיראות ככה. ובו בזמן להביא הישגים.

רוג'ר פדרר בשנת 2004. Al Messerschmidt, GettyImages
הפך את מכונת הירייה שיש לו ביד לכינור עדין שמנגן את המוזיקה הכי יפה בעולם. פדרר ב-2004/GettyImages, Al Messerschmidt

הייתה גם האווירה הכללית. תודעת הכלל, לא זו של האוהד האינדיבידואל. "הבאנו את היריבים שלנו לתחושה שלהבקיע מול מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד זו פרובוקציה", כתב אלכס פרגוסון בביוגרפיה הנהדרת שלו. זה היה, פחות או יותר, הלך הרוח סביב פדרר ועולם הטניס באותן שנים. כל הפסד שלו בין 2004 ל-2007 (להוציא לרפאל נדאל על חימר), נתפס כרעידת אדמה. סנסציה בל תתואר, תקלה בלתי מוסברת במטריקס. מי שהעז להרים ראש, חטף, עד שלעיתים משחקים לא נראו כלל כמו אירוע תחרותי. הניצחונות היו חד משמעיים, חד צדדיים.

אף אחד לא הצליח להתקרב לקרסוליים של השוויצרי, לדגדג אותו. היו בייגלים בגמרי סלאם, היו משחקים שלמים בהם יריבים לא הספיקו לראות את הכדור לפני שירדו מובסים. כשניצח, הרגשת שהכול כשורה, שהעולם נע לו היום במסלול תקין. כשהפסיד, תהית מאיזו פציעה הוא סובל. "פדרר היה השחקן היחיד שכשהייתי עולה מולו ל-0:1, הייתי אומר לעצמי 'אוקיי, כבר השגתי פה משהו", סיפר אגאסי בנימה הומוריסטית. או שלא.

רובו המכריע של המיתוס הפדררי נבנה במהלך ארבע השנים הללו. שם נולדו כל התיאורים המוכרים. הוא בלתי שביר, הוא רובוט, אין לו חולשות; הוא קרחון מנטלי, הוא רוצח שקט; יש לו את כל החבטות, ומכל מקום במגרש. איך הוא מרחף על המגרש. כמה שהוא אגרסיבי. ואיך תוקפים שחקן כש-90 אחוז מהזמן צריך להתגונן? ולמה לעזאזל הוא לא מזיע? ולא פחות תמוה - איך הוא אף פעם, אבל אף פעם, לא מאבד את השלווה?

"לך לכל מועדון טניס ותראה אנשים מתרגזים, צועקים, שוברים מחבטים. זו התנהגות נורמלית. אני נורמלי, הוא לא", אמר פעם ג'ון מקנרו כשנשאל על הבדלי הטמפרמנט בינו לבין יריבו הגדול, ביורן בורג. החזות הבלתי שבירה הזו, "הלא נורמלית", שפדרר עטה, הפכה אותו באותן שנים לבלתי ניתן לפיצוח. וזה נראה אותנטי, פעם אחר פעם. אותנטי לא פחות מדמעות הניצחון שירדו שוב ושוב על לחייו של ילד שהפסיק לשבור מחבטים, ובין 2004 ל-2007 התחיל לשבור יריבים.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
רוג'ר פדרר אחרי הזכייה בטורניר ווימבלדון 2005. Clive Brunskill, GettyImages
עטה חזות בלתי שבירה. פדרר/GettyImages, Clive Brunskill

פדרר תמיד היה אחד הטניסאים שמשחקים הכי מהר בסבב. בתוך הנקודות, כשמתאפשר לו, אבל גם ביניהן. הוא לא בעניין של לבזבז זמן. ובאופן מאוד סמלי, את יריית הפתיחה לאחת הריצות הנדירות בתולדות הטניס הוא שיחרר מיד בתחילתה של 2004. בדרך לתואר הראשון שלו באוסטרליה הוא גבר בזה אחר זה על לייטון יואיט, דויד נלבנדיאן, חואן קרלוס פררו ומראט סאפין - 3 מדורגים ראשונים בעולם, ואחד שמבחינת כישרון היה שווה מקום 1 לא פחות מהם (אך מעולם לא הגיע אליה). מיד לאחר הטורניר, טיפס השוויצרי לראשונה בחייו לפסגת הדירוג העולמי ולא ירד ממנה במשך 237 שבועות. כן כן, 237. ארבע וחצי שנים רצופות של דיקטטורת טניס מדהימה ביופיה וחד משמעית בנחרצותה, שיא שלא ברור מתי ואם בכלל יישבר.

הרכבת המשיכה לנוע במהירות שיא. תארים בווימבלדון ובאליפות ארה"ב הובילו את פדרר לעוד הישג בלתי סביר בעליל: העפלה ל-10 גמרי גראנד סלאם ברצף, בין ווימבלדון 2005 ל-US OPEN של 2007. ב-8 מהם הוא גם ניצח. הוא זכה ב-42 תארים בסה"כ בין 2004 ל-2007, ובשלוש מאותן שנים הניף לפחות 10 גביעים. דג'וקוביץ' ונדאל רשמו שנתיים של זכייה במספר דו ספרתי של תארים במהלך הקריירה, ללמדכם על הקושי. מכולן, עונת 2006 תרד לדפי ההיסטוריה כאחת הגדולות בהיסטוריית הטניס. פדרר סיים אותה עם מאזן 5:92, כולל זכיות ב-3 סלאמים, 4 טורנירי מאסטרס 1000 ולקינוח הנפה אמוציונלית בטורניר גמר הסבב. חמישה הפסדים בלבד ב-97 משחקים - קשה אפילו לדמיין איך זה מרגיש.

הצרה עם מיתוסים - בטח כאלה שבנויים על שלמות אסתטית-הישגית - היא התחושה שמבעבעת כאשר מתגלים בהם סדקים. פדרר שילם בהמשך הקריירה, בעל כורחו, את מחירם של סדקים כאלה ואחרים שהגיעו בעקבות הריצה המדהימה שלו. זה הוא שהרגיל את העולם לשלמות, והוא שנדרש להתרגל ולהסתגל למציאות בה בשביל שנסלל יש פתאום מהמורות.

למהמורה המרכזית לא הייתה אנגלית משהו בזמנו. אבל כן טופ ספין חריג. ומשחק הגנה משובח. ופיזיות בלתי נתפסת. ופורהאנד קטלני. ויד שמאלית שדאגה לשגר שוב ושוב טילים מונחים לצד הפחות נוח של השוויצרי. המהמורה הזו הכשילה את פדרר לא פחות מ-8 פעמים בשנים בהן היה נראה שאיש לא יכול להכאיב לו, והייתה אחראית לכמה משברונות הלב הכי קשים שנגרמו לו ולאוהדיו. קראו לה רפאל נדאל.

- פרוייקט "רוג'ר פדרר - מאז ולתמיד" יראה אור בקרוב. פרטים יובאו ב-Tennis360
- הקליקו לקריאת הפרק הראשון בפרוייקט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully