אם נתעלם מהאירועים המביכים שליוו אותנו בקיץ האחרון סביב שני מועדונים גדולים בכדורגל הישראלי, בית"ר ירושלים ובני יהודה, מהאירועים המביכים והתמונות שליוו את העיסקאות שנחתמו סביב חילופי הבעלות על שני המועדונים שהגיעו לאחד מרגעי השפל הגדולים שהיו כאן בכדורגל הישראלי, אפשר היה להתענג על ההישגים המרשימים של הכדורגל הישראלי לאחרונה.
הכדורגל הישראלי חווה תקופה נדירה. הקבוצות שלנו באירופה מנצחות בסטייל, האלופה קרובה מתמיד לשלב הבתים בליגת האלופות, ערן זהבי חזר בגדול לליגת העל, התקציבים של שלוש הקבוצות הגדולות עלו דרמטית הקיץ, האוהדים של מכבי חיפה, מכבי תל אביב והפועל באר שבע התנפלו על המנויים ושברו כל שיא אפשרי, וכמו שזה נראה, הולכת להיות לנו עונה מדהימה.
אם נוסיף את ההישגים הגדולים של הנבחרות שלנו - הבוגרת, הצעירה, הנוער והנערים - אפשר בהחלט לומר שהכדורגל הישראלי נמצא בעידן אחר, עידן בו לא היינו מזמן, ואולי מעולם לא. דווקא בעיצומן של החגיגות, גם של הנבחרות השונות וגם של הקבוצות, נשארנו מאחור עם כמה מחלות שהכדורגל הישראלי יודע לייצר, ואף פעם לא יודע כיצד לרפא עצמו מהן.
אם היינו צריכים עדיין הוכחה לכך שההתאחדות לכדורגל חייבת לבצע שינוי קיצוני בתקנון הרשות לבקרה תקציבית, קיבלנו אותה בעיתוי הכי טוב. באותו יום בו קבוצה אחת עוברת ידיים בבית המשפט, קבוצה שנייה מגיעה להסכם פשרה בבית המשפט. העובדה ששחקני בני יהודה יקבלו את הכספים המגיעים להם עבור העונה שעברה רק בעקבות החלטה של ארגון השחקנים להגיש בקשה לפירוק המועדון, רק ממחישה את הצורך בשינוי קיצוני של תקנון הבקרה.
העובדה שבעלים של מועדון יכול להשאיר חובות של מיליונים, להתעלם מהלנת שכר ולחתום על הסכם לרכישת מועדון אחר (חוקי על פי התקנון ההזוי), היא עוד נקודת שפל עבור הבקרה. וזה לא הכול. הוועדה להעברת זכויות, עוד גוף ששינוי התקנון בו מחוייב המציאות, התכנסה במהירות כדי לדון ולאשר את העברת הבעלות על בני יהודה מידיו של ברק אברמוב למשה דמאיו. זה שרק לפני רגע הגיע לשמש כמנכ"ל ומצא עצמו בעלים רשמי של מועדון שחייב מיליוני שקלים לשחקנים ולספקים. העיקר שהוועדה מיהרה להתכנס ולאשר פה אחד את העברת הבעלות.
משה דמאיו אדם ראוי ללא ספק, אבל האם מישהו מאיתנו יכול לבצע בדואר העברת בעלות על רכב משועבד או מעוקל? אין שום סיכוי. האם הוועדה להעברת זכויות יכולה לאשר העברת בעלות על מועדון לפני שהנושים קיבלו את הכספים המגיעים להם? בתקנון של ההתאחדות לכדורגל זה אפשרי. ורצוי אפילו. חברי הוועדה להעברת זכויות יתכנסו בהקדם כדי לקיים דיון טכני ובסיומו יעבירו את הבעלות על בית"ר ירושלים ממשה חוגג לברק אברמוב. גם אברמוב אדם ראוי העומד בקריטריונים של הוועדה להעברת זכויות כדי לשמש בעלים של מועדון מהגדולים בכדורגל הישראלי (לפחות היה).
האם הבקרה יכולה היתה להתנהל אחרת? תלוי את מי שואלים. האם הוועדה להעברת זכויות יכולה הײתה לעכב את העברת בני יהודה עד שכל הכספים ישולמו לשחקנים ולעובדי המועדון? ההיגיון אומר שכן. התקנון לא. תקנון הבקרה יאפשר לברק אברמוב להגיע להבנות עם בעלי חוב ולדחות תשלומים. במצב כזה הבעלים החדש לא יחוייב להביא לבקרה את מלוא הערבויות על כל החובות של המועדון. האם ההתרסקות של בית"ר ירושלים לא גרמה למקבלי ההחלטות להתכנס מייד ולהקשיח את תקנון הבקרה? מסתבר שלא.
תשאלו למה? כי אלה שאמורים להצביע בעד ביטול ההקלות לבעלי הקבוצות בעניינים כספיים, הם בעלי המועדונים עצמם. ונראה לכם שהם היו תומכים בצעד כזה? ברור שלא. ומי מבטיח לנו, בעצם לאוהדי בית"ר ירושלים למשל (ולא רק), שבסיום העונה הבאה, או אולי זו שאחריה, בית"ר לא תיקלע לאירוע דומה בו הבעלים החדש יתקשה לעמוד בהתחייבויות, והגרעון השוטף (וזה שנדחה) יוביל לאיום ממשי על קיומו של המועדון? אף אחד. לא ההתאחדות, לא הבקרה, גם לא הוועדה להעברת זכויות.
בכדורגל של 2022 תקנון ההתאחדות, הבקרה והוועדה להעברת זכויות מזיק לעתידו של הכדורגל הישראלי. אחד הסעיפים המחייבים שינוי מיידי הוא סעיף הערבות שבעלים חדש צריך להפקיד בבקרה למשך שלוש שנים. מדובר בסכום של 1.4 מיליון שקל. כסף חי בבקרה. האם נשמע לכם הגיוני שבעלים של מועדונים עם תקציבים של 100 מיליון שקלים וכאלה עם תקציב מינימום סביב 11-15 מיליון שקלים, יפקידו את אותה ערבות? ההיגיון אומר שלא. התקנון המיושן קובע שכן. האם בעלים של קבוצה יכול להתעלם מחובות של מיליוני שקלים, להשאיר שחקנים שמתחננים למשכורת חודשים ארוכים, ולחתום על רכישת מועדון אחר עוד לפני שמכר את המועדון שבבעלותו? יכול ועוד איך יכול.
התקשורת (תכף נגיע אליה) מתחה ביקורת נוקבת על התנהלות הבקרה בענייני בית"ר ירושלים. היא לא הפסיקה לדבר על הריח הרע שמרחף באוויר סביב מכירת בני יהודה ובית"ר, אבל כולם התעלמו מהעובדה שארגון השחקנים - ולא בקרת התקציבים - גרמו לשחקני בני יהודה לקבל את הכספים המגיעים להם. לטעמי, זה אירוע שהיה שובר השוויון עבור כל אלה שצועקים ומתלוננים בשבועות האחרונים בכל האולפנים נגד התנהלות הבקרה.
הנה הגיע הרגע בו נחתם הסכם בבית משפט, הסכם המחייב את בני יהודה לשלם את החובות לשחקנים, והבקרה התקציבית מביטה בנעשה מהצד כאילו זה לא היה מתפקידה ומחובתה לפעול כדי שהשחקנים יקבלו משכורת בזמן. התקשורת התעלמה בימים האחרונים מהאירוע החשוב ביותר שהתרחש כאן. אם למישהו עוד היה ספק שההתאחדות לכדורגל חייבת לבצע רפורמה מקיפה ברשות לבקרה תקציבית ובוועדה להעברת זכויות, הרגע בו ארגון השחקנים הצליח לכפות על בעלים של מועדון לשלם את כל החובות לשחקנים באמצעות הגשת בקשה לפירוק המועדון, היא ההוכחה לכך שהתקנון של ההתאחדות ישן ולא רלוונטי עוד.
חלקים רבים בתקשורת שלנו נוטים לבקר את אלה שהכי קל להם לבקר. את יו"ר ההתאחדות, אורן חסון, את יו"ר הבקרה סיגלית סייג, את בית הדין העליון, אבל יש להם (לרבים מהם) פחד מהטחת ביקורת נוקבת בבעלי המועדונים. שעות רבות הקדישו בערוצים השונים לעתידה של בית"ר ירושלים. אין ספור שידורים חיים, פאנלים באולפני הטלוויזיה ובתחנות הרדיו השונות, כולם עסקו בשאלות האם חוגג ימכור? האם אברמוב יקנה? האם מדובר בקומבינה או בעסקה כשרה? האם יש לאברמוב כיסים עמוקים למועדון כמו בית"ר ירושלים? האם הנדל"ן בבית וגן גרם לו לרכוש את הקבוצה (גם אם כן, זכותו)?
עם כל בליל הפרשנויות והאינפורמציה של כאלה שניסו לשדר שהם מבינים מה בדיוק קורה מאחורי הקלעים, ובעיקר אלה שנתנו להבין שאין להם בכלל מושג מה באמת קורה מאחורי הקלעים, כולם נתפסו לנושא אחד ויחיד- האם מדובר בקומבינה (יש כאלה שאמרו חד משמעית שזו קומבינה בלי להציג אף ראייה לקומבינה). כמה לכלוך הם הוציאו מהפה, כמה זועמה נשפכה על אברמוב וחוגג, ובכל מאות השידורים אף אחד מהם לא הצליח להביא את ראיית הזהב לקומבינה. אפילו לא ראיית ארד.
ראיות אף אחד מהם לא סיפק, אבל כולם (כמעט כולם) השתמשו באין ספור מונחים מהעולם הפלילי, כאלה שהופכים את אברמוב לפושע. לפחות עד שיהיו ראיות, אם יהיו, צריך להאמין לאברמוב שהוא רכש את בית"ר ירושלים בגלל שהוא גדל כאוהד שרוף שלה. הבעיה היא לא אברמוב. הבעיה היא אלה שלא פעלו כדי לשנות התקנון של הבקרה ואת התקנון של הוועדה להעברת זכויות. שם נמצאת הבעיה החמורה של הכדורגל הישראלי.
אז אברמוב ניצל את החורים בתקנון ורכש קבוצה כאשר הוא בעלים של קבוצה אחרת. הוא הפקיד ערבויות של 5 מיליון שקלים לפני שהוא שילם משכורות לשחקנים שלו בבני יהודה. אפשר לבקר אותו ברמה המוסרית על התנהלותו, אבל הוא כבר לא הכתובת. הכתובת האמיתית מזמן רשומה על הקיר. מדובר בבעלים של המועדונים, אלה שחברו להם יחדיו כדי למנוע כל שינוי בתקנונים, והעיקר שלא תפגעו להם בכיס. לא לקטנים שביניהם, ובטח לא לטייקונים שביניהם.
הבעיה של הכדורגל היא לא ברק אברמוב, גם לא משה דמאיו. שניהם ניצלו את התקנון, שניהם ניצלו את הכימיה שיש בין פורום בעלי הקבוצות להתנגד לכל רפורמה בהתאחדות. אז יהיו לנו רגעים נדירים של נחת עם נבחרות ישראל, יהיו לנו רגעים מלאי התרגשות והתלהבות מההצלחה של הקבוצות שלנו באירופה, ויהיו כאלה שעוד יתענגו על השער של זהבי ונמשיך לחלום למאבק משולש במאבק האליפות, אבל תמיד, תמיד, נחיה בחשש שאוטוטו בעלים של מועדון בליגת העל נעצר, או מתרסק כלכלית, או סתם הוא פשוט רוצה להתנקם באוהדים של הקבוצה ולא לשלם משכורות לשחקנים. ושוב החורים הגדולים בתקנון ההתאחדות, הבקרה והוועדה להעברת זכויות, יחזירו אותנו לאחור, ואז כולנו נבין שלא התעוררנו מחלום, אנחנו פשוט חיים בחלום.
נכון, לדבר שעות על תקנון ההתאחדות המיושן זה לא מחזיק רייטינג. לבקר את הבעלים של הקבוצות שמתנגדים לפעול כדי להבריא את הענף, זה קצת מפחיד ולא מתאים. אז ממשיכים להטיח האשמות ולהשתמש שוב ושוב באמירות של קומבינה, שחיתות, גועל נפש ועוד. והקומבינה הכי גדולה היא עסקת החבילה של בעלי הקבוצות להתאחד למען ההפקרות, כדי לתת לכל זה להתרחש לנו מול העיניים. בינתיים נאמץ את האמירה של נתניהו: "לא יהיה כלום כי אין כלום". בינתיים.