בזמן שממשלתם של נפתלי בנט ויאיר לפיד חוותה פרפורי גסיסה, הייתה כמעט-ח"כית אחת שהרגישה כמו השחקן שמחתמם על הקווים ומקווה להיכנס, גם אם זו כבר הדקה ה-93. אבל היא נשארה עם האימונית עליה, וכעת נערכת לסיבוב הבא. או כפי שהגדירה זאת בעצמה: "תכננתי לרכוש נעליים להשבעה, ובסוף אני תשובה בשאלון 'מי אינו חבר כנסת'".
לחברת מרצ, קטי פיאסצקי, היה אינטרס אישי בולט שג'ידא רינאווי-זועבי ממפלגתה תתפטר, משום שהיא הייתה הבאה בתור להפוך לחברת כנסת במקומה. אבל היא מעידה שהעדיפה להישאר בצד, ולו כדי שהממשלה תשרוד. "ובסוף, כמו שתמיד קורה בקבוצה האהובה עליי, גם לא נכנסתי וגם הממשלה נפלה", היא מחייכת חיוך מריר שמוכר כל כך לאוהדי הפועל תל אביב.
פיאסצקי (38), כדורעפנית לשעבר, שעובדת כיום בחברת סטארטאפ בתחום הסייבר, מכהנת בתשע השנים האחרונות כחברת מועצת העיר בת ים - ועכשיו היא מתמודדת בפריימריז של מרצ לקראת הבחירות לכנסת. בריאיון מקיף היא מספרת על האובדן שחוותה על המגרש (ובעיקר בחדרי הניתוח), הקשיים הבריאותיים שעמם היא מתמודדת עד היום, העולם הסקסיסטי של הכדורגל הישראלי והעתיד שהיא עוד חולמת לבנות.
המגרש ואני
"כילדה, הייתי אתלטית ואפילו הגעתי למקום השלישי בארץ בהחלקה אמנותית על הקרח. בכיתה ה' חברה סיפרה לי שיש מאמן חמוד בחוג לכדורעף, אז הלכנו והתאהבתי. במשחק, כמובן. אני נמוכה באופן קיצוני לכדורעפנית, רק 1.57 מ', אבל בסוף קיבלו אותי לתיכון רק כדי שאשחק בנבחרת, למרות השיער הירוק והעגיל באף שהיו לי.
"אחרי כמה שנים התחילו לי כאבים בכתף ימין, ודווקא כשקיבלתי זימון לנבחרת הנוער גיליתי שיש לי קרע באחד הגידים. מצאתי את עצמי בגיל 17, שוכבת במיטה בבית החולים, והרופא אומר לי: 'את לא תוכלי לשחק יותר'. אני מדברת על זה עכשיו ובוכה. זה אובדן שנערה בגיל הזה לא יכולה לחוות. הייתי במגמת כדורעף, שיחקתי כבר בקבוצה הבוגרת של הפועל בת ים, הלכתי לבית הספר עם תיק של דיאדורה ומגיני ברכיים. הכל היה סביב זה, ופתאום זה נגמר.
"התעקשתי לחזור לשחק. כעבור כמה חודשים התחלתי לרוץ, נכנסתי לכושר ואז גילו קרע בגיד נוסף באותה כתף. ושוב עברתי ניתוח. הפכתי מימנית לשמאלית ושוב חזרתי למגרש, אבל זה היה בליגה השנייה או השלישית והבנתי שכבר לא אגשים את החלום. הכרתי בזה שאני לא אהיה זו שמשתטחת על הכדור האחרון שמביא אליפות. היה לי פשוט חשוב לשחק, עד שהגעתי למסקנה שאני עומדת להרוס לעצמי את החיים, ושאפילו לא אוכל להרים את הילדים שלי, כשיהיו לי. רק אז באמת הפסקתי.
"הכאבים והמגבלות מלווים אותי עד היום. עברתי עוד ניתוחים, ולאחרונה חגגתי חמש שנים לכתף החדשה שלי... אני סובלת מכאבים בכל לילה ובמעברי עונות, לא יכולה להרים עד הסוף את הכתף, והתפתחו לי דלקות גם בכתף השנייה, כי כל העומס היה עליה. אני מטופלת בקנאביס רפואי, ורק אחרי שאמא שלי דפקה על השולחנות בבית החולים וקיבלתי את האישור לקבל אותו, הבנתי שלא ישנתי במשך 16 שנים.
"מאז הפרישה ועד 2008, כשפרשנתי כדורעף בבייג'ינג, לא יכולתי לצפות במשחקים. במשך שלוש שנים לא הייתי מסוגלת. הייתי בטראומה. השלמתי עם האובדן בלית ברירה באיזשהו שלב, ואני מצטערת היום על זה שלא הלכתי אז לטיפול פסיכולוגי".
הפועל ואני
"גדלתי בבית ספורטיבי, והייתי אולטראס הארדקור. שער 5, קעקוע של הפועל, הולכת לכל משחק בבית ובחוץ, בליגה ובגביע הטוטו, אבוקות, משטרה. יש בקהל של הפועל משהו מאוד אנטי ממסדי, על גבול האנרכיסטי, ואני אוהבת קצת להשתעשע במקומות האלה.
"באיזשהו שלב התחלתי לעבוד בהפועל. הייתי בדוברות ובאדמיניסטרציה, וזה לא היה סבבה. אתה מעורב בפנים, יודע על הרבה מאוד דברים לא טובים שקורים, וגם להיות אישה צעירה במקום גברי כל כך - זה לא היה פשוט".
- לא פשוט, כלומר, הוטרדת מינית?
"חד משמעית, עברתי הטרדות. לקח לי הרבה זמן להתאושש מהחוויה לעבוד במקום שאני אוהבת ואוהדת. זה לא היה טוב. אחרי שנה בערך פוטרתי, ובאיזשהו שלב הפועל עמדה להחתים כדורגלן שניסה לאנוס אותי. המחשבה שהוא ישחק, וכולם סביבי יעודדו אותו, הייתה בלתי אפשרית בשבילי. הייתה לי יד בזה שהוא לא הגיע לקבוצה, ואני לא רוצה להרחיב על זה.
"אחר כך עבדתי כמפיקה בערוץ הספורט, ושם המשיכה חוויה דומה - אתה מכיר את האנשים מקרוב, והם כבר לא האלילים שרצים על המגרש ואתה מעריץ אותם. הכדורגל הישראלי הוא מקום מגעיל לנשים. זה עולם גברי מאוד, רווי בהורמונים, סקסיזם ושוביניזם. כשהפקתי את אחד המשדרים הגדולים, באו ואמרו לי 'ההוא וההוא', לא חשוב שמות, 'קחי בחשבון שהוא קצת מטריד מינית'. וזה הדהים אותי. למה בכלל להביא ולהזמין מישהו שאני צריכה להיזהר ממנו? עד היום, אחת המטרות שאני הכי מסורה אליהן היא המלחמה באלימות מינית. והמצב הרבה יותר טוב ממה שהיה בתקופתי. מרגש לראות את קשר השתיקה הזה הולך ונפרם".
- אני מניח שלא הופתעת מהפרטים שדלפו בפרשת דור מיכה ועומר אצילי.
"לא הופתעתי בכלל. שמעתי את הדיבורים של השחקנים בחדרי ההלבשה ואני גם לא מופתעת מהשימוש לכאורה בסמים. לראות את ההתכתבויות בעיניים היה קשה. אנחנו בעידן אחר היום, עם אפס סובלנות להטרדות מיניות, ניצול מיני והחפצה. אצילי ומיכה לא יכולים יותר ללבוש את מדי נבחרת ישראל, ואני חושבת ששום מועדון כדורגל מקצועני לא צריך להעסיק אותם. החברה שלנו לא יכולה לאפשר שאנשים כאלו יהיו מודל לחיקוי ושיזכו לתשואות מעשרות אלפי אנשים".
הפוליטיקה ואני
"ההורים שלי עלו מפולין ב-1968, והיו פעילים מאוד מבחינה פוליטית. אבא שלי היה עם הפנתרים השחורים ועשה בלאגן, אמא הייתה פעילה בארבע אמהות ובעושים שלום, ואני זוכרת שכילדה לקחו אותי להפגנות של שלום עכשיו. הלב שלי תמיד היה בצד הזה, ותמיד התעניינתי בפוליטיקה.
"לפני עשר שנים בערך, חברה שלי התחילה לצאת עם הבן של זהבה גלאון. ישבנו באיזה פאב לפני הבחירות ב-2013, וזהבה באה אליי ואמרה: 'את תהיי המועמדת שלי בבת ים'. הסתכלתי עליה במבט של 'גברת, מה קורה איתך?'. כשהבחירות הסתיימו היא התקשרה ועניתי 'את יודעת מה, בואי נעשה את זה'.
"מיד כשנבחרתי למועצה, עם 1,400 קולות, הייתי לשון מאזניים. ראש העיר דאז שלומי לחיאני עמד תחת כתב אישום, והוא אמר 'חמודה, בואי תהיי הסגנית שלי'. ממש קנה אותי עם החמודה... כבר אז, בחודש הראשון, הבנתי כמה חשוב שיהיו אנשים נקיים וערכיים בפוליטיקה, ששומרים על טוהר מידות ומינהל תקין. קל להשפיע על חברי מועצה, כי הם עושים את התפקיד בהתנדבות. אני נלחמת, ולרוב מפסידה, אבל מצליחה לשנות את השיח בעיר. וזה לא פחות חשוב".
- יש לא מעט ביקורת על תמיכה עירונית שניתנת לקבוצות ספורט מקצועניות.
"אם אתה מסתכל על הפועל או מכבי, אז יש להן ספונסרים, מנויים, זכויות שידור, מפרסמים. אבל אם נרד להפועל בת ים בכדורעף, זאת אימפריה, ודווקא בקבוצות האלה, בענפים האזוטריים על פניו, צריך לבוא ולהשקיע. כמו שקורה בראשון לציון עם הכדוריד, שהפך למותג בעיר. ברוב המקומות אין לילדים הזדמנות למקסם את הפוטנציאל שלהם, וצריך לתת להם את האפשרות הזאת. אתה מקבל מזה כלים לחיים: קבוצתיות, להתמודד עם אכזבות, להצליח. זה משהו שצריך להנגיש ביותר ענפים וביותר מקומות".
- עברת לא מעט עימותים קולניים ופומביים עם ראש העיר צביקה ברוט. פקדת אותו כבר למרצ? הוא בוודאי ישמח לראות אותך בכנסת ולא אצלו במועצה.
"הוא מת להיפטר ממני, אבל אני אפתיע אותך: אנחנו חברים טובים. נכון שאנחנו לא באותו צד כרגע, ואנחנו רבים הרבה בישיבות מועצה, ועדיין, יודעים לעשות את ההפרדה. אתה חייב לדעת להפריד כדי ליצור שיתופי פעולה בכל מיני נושאים".
- בת ים ידועה כעיר ימנית מאוד, ואת נמצאת רוב הזמן באופוזיציה. יש לך השפעה בכלל?
"בהתחלה קיבלתי איומים, ואמרו שירצחו ויאנסו אותי. כל איחול נורא שיכול לעבור לך בראש - אני ספגתי. אבל עם הזמן אנשים הבינו שיכולים להיות שיתופי פעולה גם אם הדעות מנוגדות. כמו שלמכבי אין זכות קיום בלי הפועל, ולהפועל אין זכות קיום בלי מכבי, למרות שלא נתנגד לראות אותם יורדים ליגה לשנה או שנתיים, בשביל החוויה. בבחירות האחרונות כבר עליתי ל-2,500 קולות, ושוב, אני מדברת על מרצ בבת ים, כן? ככה מייצרים שיח, ואני רוצה לעשות את זה גם ברמה הארצית".
- מי הפוליטיקאי שאת הכי מעריכה בצד הימני של המפה?
"אני עפה על כל מי שהגיע מהזירה המוניציפלית. באופן עקבי, אלה הפרלמנטרים הטובים ביותר בקרב כל סיעות הבית. אני מאמינה שאמצא שפה משותפת עם כל מי שאשב איתו לראות אתו אירועי ספורט גדולים או משחקים בגביע הטוטו. בין אם זה יריב לוין או אביגדור ליברמן ובין אם זה אחמד טיבי".
- במי את תומכת לראשות מרצ?
"בדיוק כמו קבוצת כדורגל, מרצ היא לא מפלגה של אדם אחד. זאת קבוצה של אנשים עם סט ערכים ברור מאוד. הציבור מצביע לביבי, מצביע לליברמן ומצביע למרצ. תראה לי ארגון אוהדים אחד שאומר שיש שחקן שהוא מעל המועדון. לכן אני עסוקה בהתמודדות של עצמי ומכוונת הכי גבוה שאפשר".
- במשך כמה חודשים חיית בין חברות בכנסת להישארות בבית.
"אני אוהבת לשלוט במה שקורה סביבי, וזה לא היה כיף. אבל בגלל שהייתי ספורטאית, ואני מבינה שדברים לוקחים זמן. זאת ריצה למרחקים ארוכים, וזה חלק מהפוליטיקה. אני יודעת שאני שונה מהנוף הרגיל במפלגה, אבל אני רואה מה קורה בכנסת ורוצה להיות שם ולענות. כשזועבי אמרה שהיא נשארת, הבנתי שזה הדבר הכי חשוב, כי רציתי שהממשלה תשרוד וידעתי מה מחכה מעבר לפינה. וכן, ברור שרציתי להיכנס לכנסת. אני לא אגיד שזה היה חלום הילדות שלי, אבל לשם שאפתי מהרגע שבו נכנסתי לפוליטיקה".
התחממה על הקווים, ולא נכנסה
העתיד ואני
- אם תיבחרי לכנסת, מה תהיה האג'נדה שלך?
"חופש. חופש. חופש. אנחנו חיים במציאות שבה אנשים ונשים לא יכולים לעשות מה שבא להם, מתי שבא להם, עם מי שבא להם ואיך שבא להם. אני לא נוהגת, ואם אני רוצה לקחת את הבנות שלי למשחק של הפועל - אין לי שום דרך כשאין תחבורה ציבורית בסופי השבוע.
"כשהיה את המכרז לבניית איצטדיון של הפועל תל אביב בבת ים, סיעת ש"ס הצביעה בעד במועצה, בכפוף לזה שלא ישחקו בשבת. איזה מין דבר זה? אנשים רוצים לראות כדורגל, עוברים חצי מדינה אחרי הקבוצה שאותה הם אוהדים ורוצים למנוע את זה מהם.
"אני אקדם נישואים אזרחיים, פתיחת עסקים בסופי השבוע, קבורה אזרחית - ככה כל אחד יוכל לבחור איך הוא מבלה את הסופ"ש שלו בלי שיחליטו עבורו. דבר נוסף שאקדם הוא הקלה על מטופלי מריחואנה רפואית ולגליזציה. צריך להפסיק עם כל הקשיים שמערימים על מטופלי הקנאביס הרפואי, כי זה לא מוסרי. אני בעד לגליזציה, כי זה יהפוך אותנו לחברה טובה יותר, עבריינית פחות וזה ישפר את הכלכלה הישראלית.
"אני רוצה להילחם גם באלימות המשטרתית. האלימות כלפי אוהדים, כלל האוהדים, לא צריכה להיות. אני יודעת על מה אני מדבר, כי אני פעם חטפתי באיצטדיון וסרמיל. קל להיכנס באוהדי הכדורגל, ולמתג אותם כחוליגנים, וזה לא הגיוני. לא משנה אם אלה אוהדי הפועל או מכבי תל אביב, בית"ר ירושלים או מכבי חיפה".