גל המרתוניסטים מישראל ממקם אותנו כמיני מעצמה בתחום. לונה צ'מטאי סלפטר סיפקה קבלות בתחילת השבוע באליפות העולם באתלטיקה כשעמדה על הפודיום עם מדליית הארד על צווארה. אצל הגברים סיים מארו טפרי במקום ה-11 והוביל קבוצה של ישראלים נוספים שרצו. ריבוי רצי המרתון, אצל הגברים, איפשר חלוקה לשתי קבוצות. אחת יצאה להתחרות באליפות העולם, השנייה טסה לאיטליה לגבהים של ססטייר כדי להתכונן לאליפות אירופה שתיערך בחודש הבא על אדמת מינכן.
"50 שנה עברו מאז רצח הי"א, ולא יהיה מרגש יותר מלזכות במדליה במרתון על אדמת מינכן", אומר המרתוניסט גירמה אמרה. "50 שנה אחרי הטבח, אני רוצה מדליה באליפות אירופה על אדמת גרמניה".
בזמן שחבריו טסו לאליפות העולם באורגון, הוא התאמן באיטליה לקראת אליפות אירופה, שם יהיה לו סיכוי טוב לזכות במדליה. באולימפיאדת טוקיו בקיץ שעבר סיים אמרה בן ה-34 במקום ה-28 הכללי והיה שני מבין הישראלים אחרי טפרי. בעבר החזיק בשיא ישראל ואת סיפור חייו צריך ללמד בכל אקדמיה לבני נוער. אתגרים, קשיים, מהמורות ומכשולים היו שם לאורך כל הדרך. מהילדות במערב אתיופיה, דרך מרכז הקליטה בבאר שבע והאולפן בנוף הגליל. אמרה הוא הרבה יותר מרץ מרתון. הוא מישהו שאת הספר שלו צריך כל אדם לאמץ ולחבק.
שוחחנו כשהוא כבר היה באיטליה יותר משבוע בהכנות לקראת אליפות אירופה. "אני הולך להיות כאן בסך הכל 43 ימים. עד המרתון במינכן", סיפר. "נגיע מכאן, כמה רצי מרתון מישראל שמתאמנים איתי, ישירות לגרמניה".
מה עם האישה והילדים בבית?
"זה לא קל ולא פשוט, אבל כדי לייצג את המדינה בכבוד צריך לשלם מחיר. יש לי אישה וילדה קטנה בבית בפתח תקוה שלא יראו אותי עכשיו יותר מחודש. זה ככה די רגיל אצלי בגלל שהרבה פעמים אני מתאמן בחו"ל. בארץ אי אפשר להתאמן בתקופה הזו בגלל מזג האוויר הקיצוני. שתי המשפחות שלנו, גם שלי וגם שלי אשתי, מתגייסות כדי לסייע. זה לא קל אבל למען המדינה ולמען האנשים שהתגייסו לסייע לנו כמו נותני החסויות, אנחנו צריכים לתת את הכל ולהיות מקצועניים. אנחנו צריכים לתת את ה-100 אחוז בשביל נותני החסויות שמאמצים אותנו. זה לא מובן מאליו. לספונסרים יש חלק גדול במה שאנחנו עושים".
כמה פעמים אתה מתאמן בשבוע?
"אני רץ בסך הכל 200 קילומטר בשבוע. אני עושה שני אימונים ביום ולפעמים שלושה אימונים. מעל 16 יחידות אימון בשבוע".
תאר לי סדר יום שלך במחנה.
"אני קם בשבע בבוקר. אוכל ארוחת בוקר ויוצא לאימון בססטייר או שאנחנו יורדים לטורינו להתאמן בחום כמו שיהיה לנו במינכן. אחרי זה נחים ואוכלים צהריים. ואז יוצאים לאימון ערב ומקנחים בחדר הכושר. אני רץ 30 קילומטר באימון קל ובאימון קשה אני גם יכול לרוץ 50 קילומטר".
איפה אתה רץ בטורינו?
"אנחנו עושים אימון כביש קרוב לטורינו".
דיברת על נותני חסויות שמסייעים. אתה מרגיש מסודר מספיק כדי לרוץ בשקט נפשי?
"חברת המשאיות והאוטובוסים 'מאן' היא הספונסרית הראשית שלי. פגשתי אותם דרך הוועד האולימפי לפני כמעט שנתיים והם מלווים אותי והפכו למשפחה שלי. זה לא ברמה של תן לי ואני אתן לך. אני ומאן כבר הפכנו להיות משפחה. אני חי מחסויות וממלגות וזה מאפשר לי לרוץ. אם לא הם, לא הייתי מגיע לרמה הזו. אם הייתי צריך לעבוד, לא יכולתי להיות מקצוען. עוד סיבה שאני רוצה להצליח בגרמניה בחודש הבא, זה כי הם חברה גרמנית".
אתה בן 34. איך זה ביחס לאחרים?
"הרוב בני גילי. שיאן העולם אליוד קיפצ'וגה מבוגר ממני. הוא בן 37 כבר. הגיל שלי בסך הכל בסדר גמור".
הוא עלה לארץ ב-2006 כשהיה כמעט בן 19. "לא רצתי מרתון באתיופיה ולא הייתי רץ מקצועי. את הריצה למדתי בגלל שהייתי צריך לרוץ לבית הספר בכל יום".
מה זה אומר לרוץ לבית הספר?
"במקום בו גדלתי לא ידענו מה זה מרחק ובטח לא מה הם כלי תחבורה. עד כיתה ד' למדתי בבית ספר שהיה מרוחק שעה וחצי הליכה מהבית שלי. מכיתה ד' עד כיתה ח' זה כבר היה בית ספר יותר רחוק. כדי להגיע בבוקר וכדי לחזור הביתה, היה צריך לרוץ. בשנת 2000 כשהייתי בכיתה ח' באתיופיה, שמעתי איך מקבלים את הרצים האתיופיים שחוזרים מתחרויות ואמרתי לעצמי שאני רוצה להיות יום אחד רץ".
עלית עם ההורים לארץ?
"עלינו לארץ ב-2006 ושמו אותנו במרכז קליטה בבאר שבע. העבירו אותי דרך תוכנית בשם קדימה ללמוד בנצרת עלית (נוף הגליל). כל הצעירים בגיל שלי נשלחו לאולפן כדי לעשות בגרות וללמוד עברית. זה היה קשה. כל המשפחה שלי פוזרה בארץ. ההורים נשארו בבאר שבע אבל את כל האחים פיזרו בכל מיני מקומות בארץ".
איך נשאבת לריצה בארץ?
"בשנת 2007 פגשתי עולה חדש מאוקראינה במרכז קליטה והוא אמר לי שהוא נרשם למרתון בירושלים. אמרתי לו שאני רוצה לרוץ ושזה החלום שלי. הוא אמר לי שאני אלך לדבר עם המנהלת של מרכז הקליטה והיא רשמה אותי לתחרות. לא ידעתי מה זה מחשבים ומה זה אינטרנט. היא רשמה אותי ולא היה לי שום ציוד. היא אמרה לי שאקבל ציוד בירושלים, אבל פחדתי שלא יהיה לי אז מצאתי נעליים קרועות ליד פח הזבל. מדדתי אותן והן היו טובות לי. הלכתי לרוץ במרתון ירושלים עם נעליים קרועות שמצאתי בפח. מכנסיים קצרים היו לי מהשוק בבאר שבע. נסעתי לירושלים למרתון וסיימתי במקום ה-23. בקטגורית הגיל שלי הייתי מקום שביעי. המשכתי לרוץ אבל היה לי קשה כי כל הזמן למדתי לבגרויות. לא היה לי זמן להתאמן, אבל מה שיכולתי עשיתי. פה 20 דקות ריצה, שם חצי שעה. ב-2008 הכרתי את זוהר זימרו, המאמן שלי, שהיה בעצמו רץ מרתון. פגשתי אותו במרתון טבריה והוא אמר לי לבוא אליו להדר יוסף. לא ידעתי על מה הוא מדבר, אבל הייתי מגיע להדר יוסף לאצטדיון האתלטיקה ומתאמן איתו. הוא אמר לי שאם אעשה תוצאות טובות, הוא ידאג לי לנעליים חדשות וישלח אותי לאימונים באתיופיה".
אז חזרת להתאמן באתיופיה? הילד שרץ לבית הספר חזר לאתיופיה כרץ מקצוען. איך הרגשת?
"כל הזכרונות צפו למרות שלא חזרתי למקום בו גדלתי. הייתי מהראשונים שהלכו ללמוד בבית ספר במקום בו גדלתי. לא גדלתי באדיס אבבה אלא במערב אתיופיה שזה עולם אחר לגמרי. אני לא זוכר באיזה גיל ראיתי רכב או אוטובוס. ללכת ללמוד היה בשבילי כיף, אז לא פחדתי מהריצה כל יום".
מה ההורים אמרו?
"ההורים היו חקלאים והיו קמים מאוד מוקדם כדי לעבוד את האדמה ולגדל את בעלי החיים. מבחינתם היה עדיף שאני לא אלך ללמוד ואעזור להם בשדות. אבל אני הייתי רץ לבית הספר. ביד אחת מחברות וביד השנייה ספרים. רץ ככה בלי תיק על הגב ובלי אוכל אפילו".
נשמע בלתי נתפס ביחס למה שאנחנו מכירים כאן בישראל ובעולם המערבי.
"זה עולם אחר ממה שאתם מכירים כאן. אם הייתי מגיע באיחור לבית הספר, הידיים שלי היו מתנפחות מרוב המכות שקיבלתי מהמורה. המורה היה קדוש ואין דבר כזה להגיע באיחור. אתה רץ עם מכנסיים קצרים ומרוב הטל של הלילה אתה מגיע מלא קוצים ואבנים. נחשים רדפו אחרינו בשיחים בדרך לבית הספר. מרוב הקור שיש שם מחודש ספטמבר, לא יכולנו אפילו לכתוב. ואף פעם לא התלוננו. כל הילדים רצו ושרו ביחד. רצנו, שרנו, רקדנו. אי אפשר לתאר את זה".
מתי חוזרים הביתה מבית הספר?
"בשעה שלוש".
איפה אוכלים?
"אין שום אוכל במהלך היום. אם הצלחת לאכול בבוקר לפני שיצאת מהבית, המצב טוב. הייתה הפסקה במהלך הלימודים, אבל היא נועדה כדי לרוץ למעיין רחוק מבית הספר כדי לשתות. והגוף היה חזק. אני אומר לעצמי לפעמים, 'איזה חזקים היינו'".
עד היום זה ככה במערב אתיופיה?
"אני חושב שעכשיו השתנה שם. אפילו יש להם חשמל וטלפון. הם התפתחו שם. דודה שלי הייתה שם איפה שגדלנו".
מתי ידעת שאתה יהודי? מתי עשו לך ברית מילה?
"ברית מילה אינה קשורה להיותך יהודי. כל מי שנולד באתיופיה, עושים לו ברית. לגבי היהדות, היו מספרים לנו כל הזמן שאנחנו יהודים. מגיל קטן ידעתי שאני יהודי. היו אומרים לנו שאתיופיה זה הבית הזמני שלנו ושאנחנו צריכים להגיע לירושלים".
בר מצווה עושים שם?
"לא. יש הרבה דברים שלא עושים".
אז החיים שם כילד היו קשים?
"אני נהניתי. אין דבר כזה שמשעמם לך. רק בישראל הכרתי את המונח שיעמום. היה לנו הכל מבחינת הטבע. בעלי חיים. לראות עגל שנולד, זו שמחה. זו חגיגה".
באת מבית הספר בלי לאכול כל היום ואין אוכל בבית?
"אין דבר כזה שאין אוכל בבית. תמיד יש אוכל. חלב כמו שיש שם, אין בשום מקום בעולם. הכל אורגני".
ההורים שלך מבינים שאתה שם עולמי במרתון ושאתה רוצה להביא מדליה לישראל ממינכן?
"ההורים מבינים היטב. הם גאים בי. כל מה שרציתי להשיג כילד, הצלחתי להשיג. הייתי טוב בלימודים. כשהגעתי לארץ היה לי קשה, אפילו שבאתיופיה היו דברים מטורפים. בגיל 5 להיות בשדה עם 50 כבשים ולהדוף זאבים, זה מטורף. הגעתי לארץ והלכתי לאיבוד ובכל זאת לא הלכתי לאלכוהול. ניסיתי ללמוד כמו שצריך".
בגיל 5 אתה בשדה מול הזאבים?
"בטח. ילד קטן בגיל 5 כבר נהיה בוגר. הייתי שומר על העזים בגיל כל כך צעיר. אתם לא תוכלו להבין את זה. המקל שלי היה מבריח את העזים כשהייתי בן 5".
יש משהו שמפחיד אותך בחיים אחרי שעברת ילדות כזו?
"כשהגעתי לארץ לא הבנתי איך אסתגל לעולם הזה. העולם שם היה אחר וההגה היה בידיים שלי. שלטתי במה שקורה. העולם המודרני הזה מפחיד ומלחיץ. באתיופיה אתה אחראי לחיים שלך. זה עולם אחר. פחות מאיים".
למה לא חזרת לבית בו גדלת?
"אני חולם הרבה בלילות על הילדות שלי אתיופיה. אני מאמין שזה יקרה אחרי שאפרוש. חזרתי לאתיופיה רק לאימונים, אבל הכל היה בתוך אדיס. באתיופיה יש תנאים נהדרים. אתה מתאמן בשקט, ברמה גבוהה. אין עייפות שם. אתה רואה אנשים עם נעליים קרועות שאומרים שאין דבר כזה להגיד שהם לא יכולים להשיג משהו".
איך התמיכה מהבית בזמן שאתה באימונים הארוכים ברחבי העולם?
"אשתי אחות במקצועה בבית רבקה בפתח תקוה. זה לא קל לה לבד כשאני כל כך הרבה זמן מחוץ לישראל. אמא שלי וחמותי עוזרות לה".
אתה כבר מחזיק דירה בבעלותך?
"ברוך השם, קניתי דירה. עד 2020 גרתי אצל ההורים. אצלנו משתדלים לא לצאת מהבית לשכירות. בתרבות שלנו אתה חי אצל ההורים עד שאתה יכול להתחיל לשלם משכנתא. ב-2016 התחתנתי אחרי שפספסתי את המשחקים האולימפיים בריו. קניתי דירה והשכרתי אותה לאחרים כדי לשלם את המשכנתא. ארבע שנים גרנו אצל ההורים שלי, עד שהחלטנו שהגיע הזמן לצאת ולהתמודד עם המשכנתא".
מה החלום הרחוק שלך אחרי המדליה שאתה רוצה להשיג באליפות אירופה במינכן?
"אחרי שאפרוש, ארצה לפתוח קבוצה ולהיות מאמן טוב. לקחת ילדים מבתי ספר ולקדם אותם. אני עוקב כאן באיטליה אחרי האימונים של הילדים ואתה רואה שפס הייצור המצליח שלהם, הוא לא במקרה. אני גם רואה כאן את האימונים של הילדים ביובנטוס ואני רואה איזו דרך ואיזה חינוך. החלום שלי להראות שהכל אפשרי. לספר את סיפור החיים שלי לאחרים ולהבין איך מתמודדים עם קשיים".
עד איזה גיל תרוץ?
"עד המשחקים האולימפיים בפריז 2024. אני מתכנן לסיים בעוד שנתיים בגיל 36. החיים שלי לא קלים. לעזוב את אשתי לחודש ומשהו זה לא פשוט. להיעלם מהארץ ולא להיות עם הילדה זה מאוד קשה. להיות אתלט ברמה עולמית דורש השקעה עצומה".
אתה אוהב את הריצה?
"ממש. למרות שבארץ אני צריך ללכת לישון בשמונה בערב ולקום בארבע בבוקר כי חם, זה עדיין כיף לי".
הקושי לא יותר גדול מההנאה?
"זה כמו בחיים. הקושי מאתגר אותי. אני נהנה גם מהסבל. הסבל הוא כיף".