"לקפוץ את הכריש" הוא מושג הלקוח מעולם הבידור. הוא נטמע בסלנג האמריקאי (ובהמשך גם הפך למונח רשמי במילון) בעקבות פרק ביזארי ב"ימים מאושרים", במסגרתו פונזי, אחת הדמויות הבולטות בסדרה הפופולרית משנות ה-70, קפץ מעל כריש במסגרת התערבות, תסריט שלא הלם כלל את הדפוס המקובל שאליו הורגלו הצופים. מושג זה מסמל נקודה ברורה שבה סדרה עוברת גבול ובעקבות כך מידרדרת בהמשך עד שהיא מתרסקת.
אף על פי שקפיצת הכריש נקבעת רק בדיעבד, לעתים קרובות ניתן לזהות אותה בזמן אמת, ולא רק בטלוויזיה, בכל תחומי החיים. עסקת המכירה של בית"ר ירושלים לברק אברמוב, גם אם עדיין רחוקה מלהיסגר, היא קפיצת כריש בכל כך הרבה מובנים. עצם העיסוק בה, אפילו אם לא תושלם, הוא נקודת ציון מאוד עצובה עבור הכדורגל הישראלי.
בראש ובראשונה אמורים הדברים לגבי בקרת התקציבים. לו הייתי שחקן כדורגל בישראל הייתי מאוד מודאג היום, יותר מתמיד. התפתחויות החודשים האחרונים הוכיחו סופית ומעבר לכל צל של ספק שאין משמעות לחוזים ולחובות. אם הבעלים של הקבוצה לא יכול לשלם, זו לחלוטין בעיה שלך. פשוט תתפלל להיות מספיק טוב כדי לשחק באחת מקבוצות הצמרת, מאלה שהצ'קים שלהן אף פעם לא חוזרים. אם אתה שחקן בני יהודה, כנראה שחייבים לך כספים ואז האפשרות היחידה היא לפנות לערכאה אזרחית ולקוות לטוב. בקרת התקציבים? מה זה בכלל?
ויש גם את ההתאחדות שמתעלמת מהתקנון של עצמה ומנהלת הליגות והמועדון החבוט של בני יהודה שנזרק מתחת לגלגלי האוטובוס ועוד ועוד. על כל הקלקולים האלה כבר ידענו, אבל תמיד נהנינו להעמיד פנים שיש, לכל הפחות, איזשהו גבול, חשבנו שאם הסיפור יגיע לנקודה מסוימת יהיה מי שיידע לשרטט את הקו.
אז זהו, שאין. מה שקרה הקיץ עם חוגג ובית"ר ירושלים הוא השתנה ברורה מהמקפצה. לאף אחד כבר לא אכפת אפילו מהנראות. הרי היה ברור שלאיש לא יהיה אומץ להוריד את השלטר ולשלוח מסר אחר לעוסקים בענף, לשדר מי פה באמת הבוס. בעסקת חמד בן חליפה שכרה ההתאחדות משרד חקירות פרטי שהביא ממצאים מדאיגים. יכול להיות שהעסקה הנוכחית כשרה למהדרין, ועדיין - אף חברה לא גויסה לבדוק אותה.
עבור אורן חסון, סיגלית סייג, ארז כלפון, עסקנים רבים וגם בעלי קבוצות "בית"ר חשובה לליגה". פה, בשלוש המילים האלה, טמונה הבעיה הקשה. הביטוי "בית"ר חשובה לליגה" הוא ביטוי שמאז ומעולם נאמר בהקשר חיובי אבל משמעותו תמיד הרסנית. בקונטקסט הנכון והנקי זו אמירה מדויקת - אין הרבה קבוצות עם פוטנציאל קהל ועניין כמו בית"ר. כמאמר השיר, גם בתקופות הכי קשות צועקים את שמה ברחובות. אלא שגם בתקופות הכי הכי קשות צריך שיהיה מי שישים ברקס ויבין שגם אם בית"ר חשובה לליגה, הליגה חשובה מבית"ר. את השם של הפועל חדרה, סכנין ונס ציונה פחות צועקים ברחובות, ולכן לו הן היו בסיטואציה דומה הן כנראה היו יורדות כבר מזמן. הן פחות חשובות לליגה.
זו השורה התחתונה והעצובה - בית"ר לא חשובה לליגה כמו שהליגה על כל חלקיה מתרפסת בפני בית"ר. מה שקרה בקיץ הזה פשוט לא יכול לקרות בענף שמכבד את עצמו. כולם עוצמים עיניים ונותנים לברק אברמוב עמדת זינוק נוחה לרכוש את המועדון בלי בדיקת נאותות, בעסקה שרב הנסתר בה על הגלוי ושנראה שזרעיה נשתלו לפני זמן רב, כי למי אכפת? העיקר שיעברו בבקרה בתקציב מינימום ונוכל לנשום לרווחה. מזל שכרגע המשטרה בעניינים ומבינה שמכל עסקה כזאת עלול לנדוף ריח בעייתי.
הסיפור הזה לא רק רב נפגעים (הנפגעת העיקרית היא בני יהודה - המועדון, השחקנים והאוהדים שכולם התרסקו לחתיכות בתקופת אברמוב), הוא גם מסמל את כל מה שרע בכדורגל שלנו - העסקנות, הקומבינות, עצימת העיניים, ההיטפלות לקטנות וההנחות לגדולות. הכדורגל הישראלי הוא מותג חבוט שאוהביו מוצאים את עצמם מסנגרים עליו בקושי פעם אחר פעם. כמה דברי סנגוריה אפשר כבר ללמד על מפץ גדול כל כך של גועל נפש?
אבל האמת, זה ממש לא משנה. הרי הזיכרון של כולנו קצר. הכלבים ינבחו, השיירה תעבור ובקרת התקציבים, הגוף הכי מיותר בהיסטוריה של מוסדות הספורט בישראל, תמשיך לפעול ולאשר תקציבים שלא קיימים, ארנקי קריפטו ריקים, צפי הכנסות מדומיין וכל מיני בעלים שהקשר בינם לבין התנהלות הגונה מקרי בהחלט.
פשוט תזכרו: בית"ר חשובה לליגה.