הקורא אוסקר גלוך מוזמן לחפש מקום ישיבה, כי את הקטע הבא קוראים כשהקרקע יציבה. ישבת? בוא נתחיל.
לפני מספר שבועות חתם גיא אסולין באוניפומציה, קבוצה שהגיעה בסוף העונה החולפת לפלייאוף הירידה מסריה D, כלומר הליגה החובבנית הראשונה באיטליה. הוא עבר אליה אחרי שנפרד מקרמה, עוד קבוצה מהליגה הזו. הוא כבר בן 31, זו התחנה ה-13 - אם לא טעינו בספירה - בקריירה המידרדרת שלו. בממוצע יש לו 46 דקות למשחק, והממוצע הולך ויורד ככל שהכדורגל אליו הוא משתייך הולך ויורד בדרגה.
ב-28 באוקטובר 2009, כשאסולין היה בן 18, החליט פפ גווארדיולה להעלות אותו בהרכב למשחק הגביע של ברצלונה מול לאונסה. לצידו בהתקפה פתחו בויאן קרצ'יץ' ופדרו; בקישור עלו סיידו קייטה ויאיא טורה; סרחיו בוסקטס פתח כבלם. בדקה ה-56 החליף את אסולין אריק אבידל. זה היה משחקו הראשון והאחרון של אסולין בקבוצה הראשונה של ברצלונה. במילואים הוא עוד שיחק לצידו של ג'ונתן סוריאנו. כשנפרדו דרכיהם, הלך אסולין למילואים של מנצ'סטר סיטי, סוריאנו הפך למפלצת השערים של רד בול זלצבורג. מאז החליף אסולין קבוצות כמו גרביים: הוא שיחק בברייטון עוד לפני שחמד וכיאל דרכו שם, שיחק בראסינג סנטנדר, הרבה אחרי שבניון לא היה שם, הגיע לאלמטי בקזחסטן ולגבול הרומני כדי לשחק ביאש, והוא מסכם את הקריירה עד כה עם 15 שערים ו-8 בישולים, ואפילו שישה משחקים בהפועל תל אביב, אצל אלי גוטמן, בעיקר כמחליפו של רמזי ספורי.
אסולין, כדאי לומר, התחיל את דרכו כילד בן 12 מנהריה שהגיע למבחנים בברצלונה, ועשה רושם מדהים. היה לו פעם אתר אינטרנט שבו היו קטעי וידיאו ממשחקי נערים בבארסה, בה הוא עשה דברים שרק מסי יכול לעשות. בנבחרת ישראל של דרור קשטן אפילו מיהרו לשלב אותו במשחק ידידות מול צ'ילה, רק כדי שלא יבחר לשחק בנבחרת ספרד. הוא היה אז בן פחות מ-17.
כמו אסולין - אבל לא באמת כמוהו - היו פה כמה וכמה שחקנים, שמיהרו לצאת מישראל. חלקם הצליחו בסוף, חלקם פחות, וחלקם נעלמו כלעומת שבאו. אלי זיזוב למשל, יליד אותו שנתון של אסולין, עשה דרך דומה, החל את דרכו בבית הספר לכדורגל של מכבי ת"א, השתעשע ברעיון להצטרף לברצלונה, אולי לצ'לסי, בסוף החל את דרכו בלבסקי סופיה. המאמן האגדי סטנימיר סטוילוב נתן לו לשחק בלבסקי כבר בגיל 16, לצידו של דימיטר טלקיסקי. אחרי 3 עונות שבהם שיחקו שני רסיסי משחקים, עבר לבראגה, הזכורה מימי אלי אוחנה, אבל גם בה שיחק רק 19 דקות. בגיל 21 צירף אותו מוטי איוניר למכבי תל אביב, אבל הוא הפסיק לשחק לאחר שאיוניר פוטר, עד שהפועל עכו שילמה 50 אלף שקל כדי שיצטרף אליה. אחרי שכבר הגיע לליגה א' דרום, פרש מכדורגל עוד לפני גיל 30.
לעומת זאת, ניר ביטון חתם בגיל 21 בסלטיק ושיחק בה עד הקיץ הנוכחי 9 עונות שלמות. יש לו 18 תארים: 8 אליפויות, 3 גביעים, 4 גביעי ליגה, 3 גביעי סופר קאפ. הוא הישראלי השני בטיבו עם מספר התארים הגדול בהיסטוריה. רק לדרור קשטן יש יותר. סיפור הצלחה מדהים.
גם יוסי בניון הוא סיפור הצלחה אירופי. הוא שיחק בליברפול, בארסנל ובצ'לסי - שלושה מששת המועדונים הגדולים בפרמייר ליג. כשיצא בגיל 16 לאייאקס, כדי להצטרף לאקדמיה שלה, לאחר שהוליך (ב-1996) את נבחרת הנערים למקום השלישי באליפות אירופה, הוא חזר אחרי חצי שנה, כי התקשה להסתגל. ויצא שוב רק כשהיה בשל, בגיל 22, וגם אז לראסינג סנטנדר, קבוצה בינונית מינוס בליגה הספרדית ומשם היה לו רק לאן לטפס. פרק ב' שלו נחשב להצלחה הכי גדולה של שחקן ישראלי בחו"ל.
שנה אחרי אליפות אירופה לנערים, הוליך בניון את נבחרת הנוער להשתתפות היסטורית באליפות אירופה עד גיל 18, שנערכה באיסלנד. מהאליפות הזו קטפה בורוסיה דורטמונד ממכבי נתניה את עמוס סאסי ושלומי דהאן. השניים חזרו אחרי שנתיים למכבי חיפה, סאסי שיחק 6 קרעי משחקים, ודהאן רק אחד. סאסי שב לדורטמונד, שיחק במדי קבוצת הבת 65 משחקים, חזר לנתניה, עבר לרמת השרון ומשם למכבי לוס אנג'לס. דהאן אפילו לא ניסה יותר חו"ל, שיחק מהר מאוד בליגות נמוכות וסיים את הקריירה במכבי השרון נתניה.
עילוי מהסוג של גלוך - עדיין יושב? - היה רוני קלדרון, עליו אומרים שהוא גדול הכישרונות שדרכו אי פעם על מגרשי הכדורגל בארץ. תקציר ממש מבזקי: בגיל 17 הביא אליפות להפועל תל אביב, היה אחרי עונש הרחקה של חצי שנה כי שיחק מזויף, לפני הסגר שתקע אותו לעוד חצי שנה, יש לו 53 משחקים במדי הפועל תל אביב, 3 שערים, 15 בישולים, 3 אדומים. בגיל 25 הוא ירד לליגה השנייה, בגיל 27, כבר ישב בכלא. בגיל 18, באמצע המונדיאל במקסיקו בה שיחקה נבחרת ישראל (בלעדיו), הוא יצא להצטרף לאייאקס של יוהאן קרויף. הכול כבר היה סגור, ריינוס מיכלס האגדי חשק בו, אבל בישראל לא שחררו אותו. עוד ניסיון לשחק בפיינורד כשל, ניסיון אחרון לשחק בפ.צ פריז הצליח, אבל זהו בערך.
הקריירה של בן שהר, יש כאלה שאומרים, שנויה קצת במחלוקת. בסופו של דבר, בן שהר שיחק בחו"ל, ועוד איך שיחק - 11 קבוצות לפי הספירה האחרונה.
עוד לפני שמלאו לו 17 רכשה אותו צ'לסי מהפועל תל אביב תמורת חצי מיליון יורו. באותו קיץ הוא הוליך את הנבחרת הצעירה של ישראל לעליה לאליפות אירופה והיה שותף להדחת צרפת של קרים בנזמה. עוד לפני 17 וחצי, הכניס אותו ז'וזה מוריניו ל-9 דקות במקום אריאן רובן, במשחק הניצחון 0:4 על וויגן. על המגרש היו לצידו קלוד מקללה, מיכאל באלאק, פרנק למפארד, מייקל אסיין, ודידיה דרוגבה. בסוף העונה נתן לו מוריניו קצת יותר דקות מול מנצ'סטר יונייטד ואברטון. מחליפו של מוריניו, אברהם גרנט, כבר לא נתן לו לשחק והוא החל לנדוד. לשהר יש בסופו של דבר שער בלה ליגה, 5 בליגה הגרמנית השנייה, 12 בליגה ההולנדית ואפילו שער בצ'מפיונס ליג, בליון. בסוף בסוף, הוא עדיין שחקן פעיל (עוד מעט 33), עם כמעט 150 שערים בכל המסגרות.
רוני קלדרון - תיעוד נדיר
יש כמובן את מנור סולומון וליאל עבדה, דוגמאות מובהקות של יציאה בגיל צעיר והצלחה מסחררת. סולומון חתם בגיל 19 וחצי בשחטאר דונייצק, כבש בליגת האלופות פעמיים מול ריאל מדריד ופעם מול מנצ'סטר סיטי, ותיכף חותם בכרך הגדול אצל פולהאם. אם ימהר, אולי יחליף את בוריס ג'ונסון.
עבדה חתם באותו גיל בסלטיק, בקיץ שעבר, וסגר את העונה הראשונה שלו במדי אלופת סקוטלנד עם אליפות, גביע הליגה, 15 שערים ו-11 בישולים. יוצא מן הכלל לעונת רוקי.
יש גם את עילאי אלמקייס, שגדל בבית"ר נהריה, עבר למכבי חיפה ומשם לאקדמיה בזינסהיים, בגרמניה. הופניים קלטה אותו כשהיה בן 15, ונתנה לו לשחק בקבוצת הבת שלה. משם הוא מצא את עצמו בנבחרת של אנדי הרצוג, אבל זה לא הטיס את הקריירה שלו. אחרי שקיבל דקת בונדסליגה בניצחון של הופנהיים על הרטה ברלין, הושאל לדן האח ההולנדית, שיחק מספר משחקים, נפצע וגמר את העונה. העונה הגיע לאדמירה ואקר האוסטרית, צבר בסך הכול 559 דקות, ללא שערים או בישולים, והוא יחזור מהשאלה לקבוצת הבת של הופנהיים.
תאי עבד, לעומת זאת, שצבר מניות רבות באליפות אירופה לנוער, לצידו של גלוך, עבר בקיץ שעבר מהפועל ת"א לקבוצת הנוער של פ.ס.וו איינדהובן. הוא שיחק העונה 12 משחקים, כבש שלושה שערים, ועוד מוקדם להעריך לאן זה יתפתח.
בכל מקרה, הדוגמאות מגוונות. יש כאלה שהתגלו לציבור הישראלי מאוחר, יש כאלה שיצאו מפה כוכבים, ויש כאלה שהצליחו מתחת לרדאר. אוסקר, אתה רשאי לקום.