קאנטונה לא היה מאשר: מינויו של כריסטוף גאלטייה בפ.ס.ז' נועד לפיאסקו

זינדין זידאן היה כבר מזמן המועמד המועדף מבחינת הקטארים למשרת מאמן פריז סן ז'רמן, אבל נרתע מכך - גם בשל אופיו של הפרוייקט, אבל בעיקר בשל זיהויו המוחלט עם מארסיי. הוא נולד בעיר הדרומית, גדל ביציעי סטאד ולודרום, אוהב מאוד את המועדון, ומעבר ליריבה הכי מושבעת שלו מרגיש לו לחלוטין לא טבעי. הוא לא בנוי לזה. במצבו, הוא לא חייב להכריח את עצמו לעשות את זה.

ויש לא מעט אירוניה בכך שהאיש שנבחר לתפקיד, כריסטוף גאלטייה, סובל בדיוק מאותה הבעיה. גם הוא נולד במארסיי, גם הוא גדל ביציעי סטאד ולודרום. אביו עבד בדרך כלל כשוטר במהלך המשחקים, אבל לא היתה לו תעסוקה רבה, והוא היה בעיקר צופה. מידי פעם גם לקח את כריסטוף הקטן ואת שני אחיו הגדולים בסתר, בלי לשלם עליהם. גאלטייה שאב את האווירה ואלה זכרונות הילדות המכוננים שלו. אי אפשר להוציא את מארסיי מליבו, והוא גם ממש לא מעוניין בכך. הוא עדיין גר שם - כלומר מגיע בחופשות מכדורגל לביתו בעיירה הקסומה קאסי, המרוחקת קילומטרים ספורים מהעיר, כדי לחוות את הים ולנשום את האוויר שהוא כה אוהב.

גאלטייה בן ה-55 מבוגר מזידאן, אבל מעריץ אותו. יש להם שורשים משותפים, גם אם בדרך קצת שונה. זיזו הוא בן למהגרים מאלג'יריה, וכך גם גאלטייה - אלא שהוא צאצא לצרפתים לבנים אתניים שנולדו בצפון אפריקה וברחו משם כאשר המדינה קיבלה עצמאות ב-1962. עבור הוריו, שאף איבדו קרובי משפחה במלחמה שהתחוללה שם, היוותה החזרה למולדת ההיסטורית טרגדיה אמיתית. לדעתם, הם גורשו מהמקום שהיה אמור להיות שלהם.

כאשר התבגר כריסטוף וטען באוזניהם כי "אלג'יריה שייכת לאלג'יראים", הם נדהמו עד עמקי נשמתם וכעסו. דעותיהם הפוליטיות היו ימניות, אבל גאלטייה עצמו היה שונה. הוא רואה במארסיי כור היתוך למהגרים ממקומות שונים, ואהב את זה מאוד. לכן הנסיקה המסחררת של זידאן למעמד של גיבור לאומי ב-1998 היתה כה מרגשת מבחינתו. לכן הוא גם היה גאה מאוד בכך שז'אן טיגאנה גדל כמוהו ברובע לה קאיול של העיר, והתחיל את הקריירה שלו ככדורגלן במועדון השכונתי הקטנטן כמוהו. נבחרת צרפת האדירה של שנות ה-80 הייתה עבורו השראה גדולה. היא שיחקה כדורגל התקפי עוצר נשימה, כמו הנבחרת הראשונה בה התאהב באמת - הולנד של יוהאן קרויף בשנות ה-70.

ולא רק טיגאנה. מגיל שבע היה גאלטייה חברו הטוב ביותר של אריק קאנטונה, עוד ילד מהשכונה שגר ברחוב הסמוך. ביחד, הם חלמו להגיע לפסגות. ביחד, הם שיחקו בלה קאיול. ביחד, הם למדו בבית הספר של סלסטין אוליבייה, אף הוא צרפתי יליד אלג'יריה, חלוץ שנכלל בסגל במונדיאל 1958 והפך לימים למאמן ומחנך דגול. הם אף זכו בצוותא באליפות אירופה לנבחרות עד גיל 21 ב-1988, עם סגל שכלל גם את לורן בלאן, אלן רוש ופרנק סוזה. ברבע הגמר, הם הדיחו את איטליה של פאולו מאלדיני. בחצי הגמר, גם גברו על אנגליה של פול גאסקוין.

קאנטונה היה הכוכב שהפציץ שלושה שערים בשני המפגשים מול האנגלים. גאלטייה היה הרבה פחות מתוקשר בגלל ששיחק כמגן, אבל נחשב להבטחה גדולה. בניגוד לזידאן, הוא הגשים את החלום הגדול לשחק במארסיי. הוא התקבל לאקדמיה בגיל 16, התקדם במהירות ושולב בהרכב כאשר היה בן 19.
ואולם, אז השתלט על המועדון ברנאר טאפי עם תוכניות ראוותניות במיוחד, והעיף את כל השחקנים המקומיים "הפשוטים" כדי להחתים כוכבי על. גאלטייה החל לנדוד בקבוצות צנועות יותר - ליל, טולוז, אנז'ה, נים.

הוא לא התקדם לנבחרת הבוגרת, ונותר אלמוני לגמרי מחוץ למולדתו. למארסיי אהובתו הוא חזר רק ב-1995, כאשר מגדל הקלפים של טאפי התרסק בפרשת השחיתות ומכירת המשחקים המפורסמת, בעקבותיה הורד המועדון לליגה השנייה. את שנות הזוהר שלה הוא פיספס, אבל אולי זה דווקא היה לטובה. אולי זה סימן לכך שהוא לא מתאים לפרוייקטים ספוגים בכסף שנבנים בחטא.

גם אחרי שתלה את הנעליים שב גאלטייה למארסיי כדי להתחיל את הקריירה כעוזר מאמן ב-1999. תדמיתו נפגמה כאשר הושעה לחצי שנה בעקבות תקרית בה תקף במנהרה - ביחד עם שחקנים ומאמנים אחרים - את מרסלו גז'ארדו בתום המשחק מול מונאקו. כעוזר הוא אף נדד לאריס סלוניקי ולבאסטיה, ואז מצא את הבוס הכי מתאים מבחינתו בדמותו של אלן פראן. גאלטייה שימש כעוזרו של פראן במסעותיו באל-עין מהאמירויות, פורטסמות', סושו, ליון וסנט אטיין. כינו אותו הצל בגלל שהוא העדיף לעבוד מאחורי הקלעים, ובמשך עשור נדמה היה כי זה ייעודו בחיים - הרי יש עוזרים שלא מעוניינים להתקדם לתפקיד הראשי אף פעם.

בפועל המצב היה שונה. גאלטייה למד רבות מכולם, נהנה במיוחד מחצי שנה שבילה בפרמיירליג והמתין בסבלנות רבה להזדמנות. היא הגיעה בדצמבר 2009, כאשר פראן פוטר מסנט אטיין, והעוזר החליף אותו במטרה לנסות ולהציל את הקבוצה מסכנת ירידה ממשית. הוא עשה זאת, ייצב את הספינה - והמשיך לעבוד עם הירוקים עד 2017 תוך שהוא משביח צעירים ודואג לקידום עקבי והדרגתי.

החניך המפורסם ביותר שלו בתקופה זו היה פייר-אמריק אומביאנג - חלוץ מוכשר אך כושל שלא מצא את עצמו בכל הקבוצות אליהן הושאל ממילאן. הקריירה שלו היתה בדרך לאבדון עד שגאלטייה לקח אותו כמשימה אישית. "ראיתי שהוא מסוגל לעבור כל אחד עם כדור תוך כדי תנועה, ורק זקוק להכוונה כדי לבנות בטחון עצמי", הוא סיפר בדיעבד. חצי העונה הראשונה הניבה שני שערים בלבד, אבל המנטור ביקש מההנהלה להחתים את אובמיאנג בכל זאת. בשתי העונות המלאות במדים הירוקים הפציץ החלוץ מגאבון 39 שערים, לפני שנמכר לבורוסיה דורטמונד.

בגדול, זו התכונה החזקה ביותר של גאלטייה. הוא מצטיין בעיקר עם שחקנים צעירים עם פוטנציאל גבוה, וזקוק לשקט תעשייתי במועדון על מנת לבנות תוכניות ארוכות טווח. בסנט אטיין כולם היו מוכנים לנשק את רגליו אחרי שהצעיד את הקבוצה מהתחתית לצמרת, העפיל בקביעות לליגה האירופית ואפילו הגיע לביקור אצל מנצ'סטר יונייטד בעונתו האחרונה ב-2017. אלה גם התנאים שהוא קיבל בליל, שם ירש כאוס מוחלט אחרי קדנציה איומה וסוערת של מרסלו ביילסה, זכה לגיבוי מוחלט מצד ההנהלה, הניח את היסודות כפי שהוא רואה לנכון, עבד בשיתוף פעולה מופתי עם המנהל הספורטיבי לואיס קאמפוס - וזה נגמר באליפות מדהימה לחלוטין ב-2021 על חשבון פריז סן ז'רמן.

ההצלחה הזו הביאה, כמובן, לדיווחים תכופים על אפשרות חזרתו למארסיי. אנדרה וילאש-בואש למשל, האשים אותו ישירות בכך שהוא ינסה לקחת לו את המשרה לפני שהתפטר בלי קשר בעצמו בתחילת 2021. גאלטייה השיב אז כך: "ברור שלא אתנגד לאמן את מארסיי, אבל אני לא אובססיבי לגבי זה. אני אוהב מאוד את העיר ואת האוהדים, וזה חלק אינטגרלי ממני, אבל שם זה נגמר. לא אהיה מתוסכל אם אסיים את הקריירה בלי לעבוד במארסיי".

ואז, כאילו כדי להדגים עד כמה ההצהרה הזו נכונה, הוא חתם לפני שנה בניס - יריבה אזורית גדולה של מארסיי. באופן סמלי, כבר באוגוסט האחרון פוצץ הדרבי ביניהן בעקבות התפרעות אלימה של אוהדי ניס שתקפו את שחקני מארסיי, לתדהמתו המוחלטת של גאלטייה. הייתה זו ההתנסות הראשונה שלו במועדון עם שאיפות גדולות ושחקנים בעלי אגו לא מבוטל בחדר ההלבשה.

זה נגמר רע מבחינתו. אחרי פתיחה מעודדת מאוד, במסגרתה הביס את ליל 0:4 במחזור השני בביקור הפיקנטי אצל האקסית, העסק התפרק. הקבוצה לא עמדה במשימתה להעפיל לליגת האלופות, עיתונאים מקומיים דיווחו על כך שהמאמן מעדיף שחקנים מסוימים, בעוד כוכבים אחרים הרגישו מנודים. הדבר גרם לפלגנות בחדר ההלבשה: מחנה גאלטייה התעמת עם מחנה מתנגדיו, ובחודשים האחרונים הפכה האווירה לבלתי נסבלת. ההפסד לנאנט בגמר גביע הליגה חיסל סופית את התקוות לתקומה, ורבים מאוד נשמו לרווחה כאשר גאלטייה עזב בשלהי יוני. לוסיאן פאבר השווייצרי חזר לקדנציה חדשה במקומו.

מעריציו של גאלטייה אומרים שהוא מסוגל להסתגל לתנאים מגוונים ולהתאים את עצמו. "הוא כמו זיקית", טוען פראן, שעבד איתו במקומות כה רבים. ואולם, כמאמן עצמאי זה הוכח כנכון רק בסנט אטיין ובליל, שם הציפיות היו נמוכות, הגיבוי היה נרחב, והשחקנים ראו בו סמכות עליונה. קפיצה למים עמוקים יותר התבררה כטעות, אבל כעת הוא עושה צעד גדול הרבה יותר לפרוייקט הכי מתוקשר ורווי אגו שאפשר לדמיין - בוודאי על אדמת צרפת.

אפשר להבין עקרונית את ההצהרות של נשיא סן ז'רמן נאסר אל-חלאיפי, לפיהן המועדון משנה אסטרטגיה ומנסה מאמן מקומי שצמח מלמטה אחרי שהשמות הזרים הגדולים נכשלו, אבל זה טוב רק על הנייר. בשורה התחתונה, גאלטייה פשוט הולך למקום שמנוגד באופן מוחלט לכל מה שהוא מייצג, אל תוך חדר ההלבשה עם מאפיינים הפוכים ב-180 מעלות למה שהוא צריך כדי לעבוד לפי עקרונותיו.

זה לא הוא. זה ממש לא מתאים לו - וזאת עוד לפני שלוקחים בחשבון את העובדה כי הוא בוגד בתוך תוכו בנאמנותו למארסיי. האיש שלא הצליח לכבות שריפות בניס, לא יזכה לכבוד אצל קיליאן אמבפה, ניימאר וליאו מסי. ואמנם יש לו כרגע גב מלואיס קאמפוס, החבר מהימים העליזים בליל אשר אחראי לגיוסו בתפקידו החדש כ"יועץ" לקטארים, אבל צריך לקרות נס כדי שהקשר הזה יספיק. זידאן יודע זאת, ולכן הוא לא שם. קאנטונה יודע זאת בוודאות. האם גם גאלטייה עצמו מבין זאת?

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק