אגדת החזיר המעופף: פרידה מהשוער האייקוני אנדי גוראם

הוא היה שתיין, מכור להימורים, בעל מזג חם ולא צפוי, סבל מגרסה קלה של סכיזורפרניה, וגם היה פשוט נמוך מדי. כל זה לא הפריע לגוראם להפוך לאחד השוערים הגדולים בתולדות ריינג'רס וסקוטלנד

03/07/2022
תיקתקנו: קליפ סיכום היום, 3.7 (ספורט1)

בריאן לאודרופ היה חברו הטוב ביותר של אנדי גוראם בסגל של ריינג'רס, אבל ביום בהיר אחד באוקטובר 1996 היה השוער מוכן לאכול את הכוכב הדני בחדר ההלבשה. היה זה במשחק מול היברניאן, וכאשר קיבלו הכחולים פנדל ניגש לאודרופ לנקודה במקומו של הבועט הקבוע אלי מקויסט. גוראם דהר עד לקו מחצית המגרש ודרש בצרחות לעזוב את הכדור לטובת הסקורר - אך לשווא.

לאודרופ בעט למשקוף, השופט הורה על ביצוע חוזר בגלל כניסת שחקנים לרחבה, ואת הנסיון השני הדף ג'ים לייטון. "דברים כאלה קורים, אין מה לעשות", אמר הדני ברוגע לידידו שכמעט התנפל עליו באגרופים במחצית. הוא לא ידע את הסיבה האמיתית להתקף הזעם. גוראם פשוט הימר על סכום נאה מאוד על כך שמקויסט יבקיע את השער הראשון במשחק.

סיפורים כאלה יש בשפע על גוראם. ההודעה על מותו בגיל 58 בלבד הכניסה אתמול את סקוטלנד להלם למרות שהיתה צפויה - כבר פורסם לפני חודש כי השוער האגדי סובל מסרטן סופני ולא נותר לו זמן רב לחיות. היא עדיין הדהימה, כי בתודעה הציבורית קשה לדמיין אדם חי יותר מגוראם. אמרו עליו שמגוון האירועים שחווה היו מספיקים למספר אנשים אחרים גם יחד. הוא היה מכור לאלכוהול, מכור להימורים, ייצר שערוריות בכל מקום בו דרך, זעם על כולם, אך בו בזמן כריזמטי, דומיננטי, חם ומחבק - וגם ספורטאי הישגי באופן יוצא דופן שנהנה לגרום לכל מי שפיקפק בו לאכול את הכובע עם המון מלח.

הוא נחשב לאחד השוערים הסקוטים הגדולים בכל הזמנים, למרות שייצג את הנבחרת 43 פעמים בלבד. בשלהי שנות ה-90' בחרו בו אוהדי ריינג'רס לשוער הטוב ביותר של המועדון במאה ה-20. בעיני פרשנים רבים, הוא היה ההחתמה המבריקה ביותר של המנג'ר וולטר סמית במועדון. ובאופן אירוני למדי, כל זה היה די מקרי - הוא לא היה אמור להגיע לריינג'רס, לא היה צפוי לייצג את סקוטלנד, ולדעת מאמנים לא מעטים כלל לא היה ראוי להיות שוער.

אביו, לואיס גוראם, בהחלט היה סקוטי מאדינבורו, ואף היה שוער, אבל הקריירה לקחה אותו לאנגליה, הוא בילה מספר שנים בברי, עייר מצפון מנצ'סטר למנצ'סטר, התחתן עם אישה אנגליה - והבן אנדי גדל כאוהד מושבע של מנצ'סטר יונייטד. באופן טבעי, הוא רצה להמשיך את המורשת המשפחתית ולעמוד בין הקורות, אבל היה נמוך מדי. גם בבגרותו הגיע גוראם ל-181 סנטימטרים בלבד, ובנעוריו קצת הגדילה לא היה משביע רצון בלשון המעטה מבחינת אנשי האקדמיה של ווסט ברומיץ' אשר הודיעו לו חד משמעית שאין לו עתיד בכדורגל.

הבחור לא ויתר, הלך לאולדהאם ששיחקה אז בליגה השניה, והפך לשוער הראשון שלה כבר בגיל 17. האינסטינקטים המרהיבים על קו השער, האומץ ביציאה לקראת חלוצים והנחישות תפסו את העין, וב-1983 זומן גוראם לנבחרת הצעירה של אנגליה כשוער שני. כאשר השוער הראשון נפצע, היה אמור גוראם לערוך את הבכורה, אבל המאמן הווארד ווילקינסון קיבל רגליים קרות. "הוא פשוט נמוך מדי, אני לא יכול לתת לו לשחק", הוא הצהיר - וכך תמה הקריירה הבינלאומית שלו במדי אנגליה לפני שהתחילה. בחלוף שנתיים, החלה הקריירה בסקוטלנד כי אלכס פרגוסון זימן אותו לסגל, ואז גם לקח אותו למונדיאל במקסיקו ב-1986 כשוער שלישי.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

מוגש מטעם בי קיור לייזר
לא תיאר לעצמו את ההשלכות. אלכס פרגוסון ב-1986(צילום: GettyImages, Rusty Cheyne)

פרגי, ששיחק בזמנו בריינג'רס כחלוץ וסימפט את המועדון, לא תיאר לעצמו את ההשלכות המזהירות של המהלך התמים הזה. ב-1987, מעודד מהפרסום בסקוטלנד ונחוש לשפר את סיכוייו להפוך לשוער המוביל בנבחרת, החליט גוראם לעזוב את אולדהאם ולעבור לשחק בליגה הסקוטית במדי היברניאן. אישתו, שעבדה במנצ'סטר וממש לא רצתה לשנות את החיים, הופתעה והציבה אולטימטום: "אם אתה עובר, אנחנו מתגרשים". גוראם בחר להתגרש, כי הכדורגל תמיד היה אצלו במקום הראשון.

בצד הירוק של אדינבורו הוא קיבל את סרט הקפטן והפך לשחקן נערץ, וב-1991 הגיע הקידום המפתיע לגלאזגו. לריינג'רס היה שוער אדיר בדמותו של כריס ווד, אבל היתה איתו בעיה קטנה אחת - הוא היה אנגלי. למעשה, ביציעי אייברוקס היו גאים מאוד בכך שהביאו את שוער נבחרת אנגליה צפונה, אולם סמית שאף להצליח בזירה האירופית, ובתקנות אופ"א היתה הגבלה של 3 זרים. האנגלים נחשבו לזרים בסקוטלנד, והמנג'ר סבר שהיה זה בזבוז להעסיק את וודס בנסיבות אלה. הוא חיפש שוער סקוטי, והיחיד שענה על הדרישות היה גוראם. "הבוס היה גלוי איתי. אלמלא מגבלת הזרים, מעולם לא הייתי מגיע לריינג'רס", סיפר לימים השוער. לסמית היתה רק דרישה מרכזית אחת - להפסיק לשחק קריקט. גוראם היה מוכשר גם בענף הזה, וייצג את סקוטלנד ארבע פעמים במקביל לקריירה בהיברניאן.

המשימה לשכנע את חבריו החדשים ואת האוהדים כי הוא יורש הולם לקודמו לא היתה פשוטה, אבל גוראם עמד גם באתגר הזה. כאשר חתם בגלאזגו, ספרה ריינג'רס שלוש אליפויות ברציפות, והמטרה היתה ברורה כבר אז - לזכות שש פעמים נוספות ברצף כדי להשוות את השיא של סלטיק. וכך היה. עם ההצלות המטורפות, הזינוקים המופלאים והדחף הבלתי נשלט לנצח, היה גוראם חלק אינטגרלי מההצלחה המסחררת הזו. נמוך או לא, הוא היה מסוגל להגיע לכל כדור, ומבנה גופו הלא ספורטיבי לכאורה היה מטעה. לכן הדביקו לו האוהדים את הכינוי המצוין "החזיר המעופף", וגוראם דווקא אהב אותו מאוד.

אז החזיר התעופף ותיסכל במיוחד את חלוצי סלטיק במשחקי הדרבי - עד כדי כך שמנג'ר הירוקים-לבנים טומי ברנס אמר פעם: "על המצבה שלי יכתבו שאנדי גוראם שבר את ליבי". בזכות היכולת הזו, היו מוכנים במועדון לסלוח לו על הכל - והרי היו מעללים רבים שהיו גורמים לשחקן ברמה אחרת להיות מודח. בעצם, ב-1994 אפילו סבלנותו של סמית לא החזיקה מעמד למשך זמן מה, וגוראם הוצב ברשימת ההעברות אחרי שאיחר לטיסה בגלל ששתה יותר מדי. בסוף, גם זה נשכח. איך אפשר לכעוס על שוער שכמעט הביא את המועדון להופעה היסטורית בגמר ליגת האלופות ב-1993? בדרך לשם, אגב, העיפה ריינג'רס גם את לידס אותה אימן ווילקינסון. "אתה עדיין חושב שאני נמוך מדי?" שאל אותו גוראם.

באותם ימים, אף הדיח גוראם את ג'ים לייטון בנבחרת, והיה השוער הראשון של סקוטלנד ביורו 92 וביורו 96, בו שמר על רשת נקיה מול הולנד ושווייץ, אבל ספג את אחד השערים המרהיבים בתולדות המפעל דווקא מרגליו של חברו לריינג'רס פול גאסקוין. בחלוף שנתיים, הוא חלם לזהור לראשונה בחייו גם כשוער ראשון בגביע העולם, אבל גילה כי לייטון הועדף על פניו - ופרש מיד מהנבחרת בטריקת דלת.

מעשים אמוציונליים מסוג זה היו אופייניים מאוד לגוראם. כך, למשל, הוא בחר להתרחק מריינג'רס ולנסוע לחופשה בצפון אירלנד כאשר נפצע לקראת סיום עונת 1996/97, בו היתה אמורה הקבוצה להשוות את השיא המפורסם של סלטיק עם אליפות תשיעית ברציפות. הוא הרגיש שלא יוכל לסבול את העובדה כי אינו על הדשא - ואת החגיגות של חבריו הוא ראה מהפאב בבלפאסט. בדיעבד לא סלח לעצמו, וגם לא הבין עד הסוף את מניעיו. וזה לא היה חריג - לעתים תכופות הפתיע השוער את עצמו במעשיו המשונים. הוא אף הלך לאבחון פסיכיאטרי במהלך הקריירה בריינג'רס, ואובחן כסובל מסכיזופריה בגרסה קלה יחסית. כאשר נפוצו הדיווחים על כך, נהנו אוהדי סלטיק לשיר לו בכל דרבי: "אנדי גוראם יש רק שניים".

יחיד ומיוחד. אנדי גוראם(צילום: GettyImages, Rusty Cheyne)

הוא היה רק אחד, כמובן - יחיד ומיוחד. אוהדי ריינג'רס בכו כאשר הוחלט ב-1998, כתוצאה מאובדן באליפות, לבצע מהפכה גדולה מאוד בסגל, להעזיב את רוב הוותיקים, וביניהם גם את גוראם שהיה כבר בן 34. על המהלך היה חתום המאמן ההולנדי החדש דיק אדבוקאט, שכלל לא טרח להחליף מילה עם השוער המודח. על כך כתב גוראם באוטוביוגרפיה בסגנונו הישיר: "השם דיק הלם אותו מאוד". הוא נפרד מאייברוקס אחרי 260 משחקים בשבע עונות, במהלכן שמר על רשת נקיה 107 פעמים.

זה היה אמור להיות הסוף, כאשר גוראם נדד בין מועדונים קטנים שונים, אבל הגורל זימן לו הרפתקה מרגשת נוספת, וגם הפעם היה פרגוסון האחראי לכך. לאור הפציעות של פביאן בארטז וריימונד ואן דר חאו באביב 2001, נזכר המנג'ר הסקוטי בחניכו לשעבר, וביקש ממנו להצטרף למנצ'סטר יונייטד בהשאלה עד לסיום העונה. גוראם סבר בהתחלה שמדובר במתיחה וטרק את הטלפון, אבל פרגי חייג לאישתו ואמר: "תגידי לממזר השמן שיש לו 10 שניות ולחשוב ולהגיד כן או לא". גוראם אמר כן, לבש פעמיים את מדי הקבוצה שהיתה כל עולמו בילדות, וסגר מעגל בצורה מושלמת. ברזומה שלו אפילו רשום כי זכה באליפות אנגליה באותה עונה.

לכן גם אוהדי השדים האדומים באבל על מותו כעת. גוראם הותיר חותם יוצא דופן על המשחק, ואין כאן מספיק מקום כדי לספר על כל מעלליו. הוא הלך לעולמו מוקדם מדי, פחות משנה אחרי המנטור וולטר סמית - וביחד איתו הוא שייך לרשימה המצומצמת של כוכבים שלא יפסיקו לזהור גם אחרי מותם.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק

  • ריינג'רס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully