1. אופיר חיים, השחקנים הנפלאים שלו, אנשי כדורגל וגם האוהדים לא רצו במשך שבוע שלם להתעורר מהחלום. שבוע שלם שכולם פה הסתובבו עם תחושה מוזרה ולא מוכרת. זה בלתי נתפס, זה לא באמת קורה לנו, זה אף פעם לא קורה לנו. ברחנו למטאפורה של "דוד מול גוליית" כי ככה אנחנו רגילים לראות את סיפורי הספורט שלנו. אנחנו מחברים הצלחות לניסים או סיפורי גבורה חד פעמיים. תמיד ראינו בעצמנו אנדרדוג קטן וחוצפן שאולי יקרה לו נס או יקום איזה גיבור ויושיע אותו.
ואז התעוררנו מהחלום. זה קרה בדיוק ברגע שבו תומר צרפתי הדף את הבעיטה של ליאם דלאפ, והכדור התגלגל אל עבר ארון ראמזי. כל אוהד כדורגל מכיר את השנייה הזו, השנייה שאין לאן לברוח ממנה. השנייה שבה אתה משלים עם שער החובה לפני שהכדור נושק לרשת. מתחיל להכין את עצמך לדקירה שתבוא. זה כמו להתעורר דקה לפני השעון מעורר, להסתכל עליו ולהבין שאין יותר זמן לישון. מבאס נורא, אבל רק לרגע. כי אם מחכה לכם יום גדול או אירוע מרגש, הבאסה מתחלפת תוך שנייה בציפייה והתלהבות. התעוררנו מהחלום הזכייה ביורו עד גיל 19, אבל גם התעוררנו מ-52 שנה של סיפורי מקסיקו. התעוררנו מאגדות דוד וגוליית. התעוררנו מ"בחיים לא נעלה למונדיאל" התעוררנו מלקרוא לשחקנים בני 23-24 ילדים. התעוררנו מסטיגמת "אנחנו קטנים וחלשים". התעוררנו מהתפיסה המוטעית שאין פה כישרון ואנחנו לא יודעים לעבוד כי מתקנים וכסף ואנשי מקצוע.
הנבחרת הזאת העירה אותנו מעשרות שנים של קיפאון מחשבתי ליום חדש. לעידן חדש. היא לימדה אותנו שמותר לחלום, שחובה להאמין, שאפשר להעז, שאנחנו יכולים להצליח. אנחנו יכולים להסתכל קדימה ולהגיד בשקט שיש לנו את זה וזה יקרה. מתישהו בעתיד הקרוב זה יקרה. שעון החול התהפך.
2. רגע אחרי השריקה, אמר הפרשן אורי אוזן משפט מבריק: "לא הנפנו, אבל זכינו". זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם, הגאווה והסיפוק גוברים על האכזבה מהתוצאה הסופית. ההופעה ניצחה. היו במשחק הזה רגעים שבהם היית צריך לשפשף את העיניים מול המסך ולהזכיר לעצמך שאתה רואה משחק כדורגל של ישראל נגד אנגליה.
אפס פחד, מלחמה גם באפיסת כוחות, הנעת כדור, כדורגל חכם, התקפות מעבר מופלאות, התנפלות על היריבה אחרי איבוד כדור, תיאום, לחץ, אגרסיביות. לפעמים, בגילאים האלה בכדורגל נבחרות, מזהים תבניות וסגנון שמזכירים את הנבחרת הבוגרת של אותה מדינה. אתה נכנס עם עצמך להשוואות ומנסה לנחש מי ייכנס לנעליים של מי. בנבחרת של אופיר חיים קרה דבר הפוך. מצאת את עצמך אומר: "זאת נבחרת ישראל? אמיתי?"
כשעשרות שנים כל הצלחה שלך היא "נס", הדיפולט הוא אכזבה. ציפיות נמוכות. זלזול מובנה. כשאנדי הרצוג איבד את זה בנאום "It's not funny anymore", זה דווקא כן הצחיק אותנו כי ידענו בדיוק למה הוא מתכוון. הרי בדיוק לזה היינו רגילים. נבחרת הנוער הזאת, נבחרת הכדורגל הישראלית הכי מהנה לצפייה שנראתה פה עשרות שנים, העבירה פה את כולם שבוע מטלטל שסחף את המדינה.
זה קצת מזכיר באזז והתלהבות שהולכת ומתגברת בזמן משחקים אולימפיים. ספורטאי אינדיבידואל, מוכר יותר או פחות לציבור הרחב, מתחיל לצבור תאוצה ומרתק אנשים שלמדו את השם שלו יום קודם למסך (ואז לרשתות החברתיות). בדרך כלל, יש בקטע הזה של לרכוב על הצלחה משהו נורא ישראלי ומעצבן, אבל לא הפעם. הכדורגל הישראלי למד שיעור. אין ולא יכולה להיות דרך חזרה ממה שקרה בסלובקיה בשבועיים האחרונים.
3. מה הלאה? הגאווה עצומה. כן, זה כנראה הרגע הכי גדול בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי בזכות הדרך וכי הוא אמור לאפס אותנו. מה הכוונה? אסור להישאר רק בשלב הסיסמאות והברכות. שינוי מבני חייב להיות מסוכם כמה שיותר מהר בלי דיונים, בירוקרטיות או פוליטיקה מיותרת. שנים אנחנו מדברים על המעבר מהנוער לבוגרים, אבל שם זה נגמר - בדיבורים. עכשיו הגיע הזמן למעשים.
יש פתרון מתבקש אחד. לתת לכל מועדון בליגת העל שרוצה ועומד בקריטריונים פס לפתוח קבוצת בת אמיתית שתוכל להתחיל בליגה השלישית (ובהמשך לעלות עד הליגה השנייה). לאפשר בתקנון נהלי מעבר של שחקנים מהקבוצה הראשונה לשנייה ולבטל את חריגי הגיל בליגה לנוער. כן, זה לא הוגן כלפי קבוצות
מסוימות בליגות הנמוכות. נכון, זה יחסל את מי שחי בסיסטמתיות על מושאלים מהגדולות ולא יודע לגדל בעצמו. אבל כל התירוצים האלה לא מעניינים יותר.
החבורה הבאמת מרשימה של אופיר חיים תיכנס להיסטוריה. מה יהיה איתה קדימה? כמו בכל נבחרת נוער, ייצאו ממנה כוכבי על, ייצאו ממנה שחקני ליגה ויהיו גם כאלה שייעלמו מסיבות כאלה ואחרות. באחד ביולי מדי שנה נשאל איפה הם היום, את ההישג הזה, נגיד שוב, אולי הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי, לא ישכחו, אבל בטוח שחייבים למנף עכשיו.
בכל מקום בעולם, סוגיית שחקנים צעירים היא מורכבת ותלויה בהמון משתנים כמו זהות הקבוצה והסיטואציה הספציפית בה היא נמצאת. יש כוכבים שבשלים בגיל 18 לפרוץ, יש כאלה שפורצים מאוחר יותר, יש כאלה שזקוקים לתהליך בישול והשאלות. אי אפשר לצפות מכל מועדון גדול (כן, גם בישראל) לזרוק הכל הצידה ולשנות מדיניות בשביל לשתף צעירים. עבור חלק מהצעירים, גם כאלה שחברים בנבחרת הנוער הנוכחית, הדרישה הזאת לא הוגנת.
יחד עם זאת, ברמת ההתאחדות יש ציפייה וגם דרישה לבנות מנגנון שיצמצם למינימום את כמות הכישרונות שמתפספסים ונופלים בין הכיסאות. החבר'ה האלה משוועים לדקות משחק ברמה שהיא מעל הליגה לנוער. תנו למועדונים את ההזדמנות להמשיך לפתח את הצעירים הללו. היי, אם הם הביאו אותם עד הלום, כנראה שמשהו הם יודעים לעשות בסדר.
4. הגישה כנראה תשתנה. יש בנבחרת הנוכחית שחקנים שיכולים לפתוח בהרכב בקבוצות שלהם ויש כאלה שזקוקים לזמן. כך או כך, גם לשחקנים מהסוג השני יהיה ביקוש ברוב קבוצות הליגה לפחות בעסקאות השאלה. הרכבת יצאה מהתחנה. צעירים ישחקו, אין פה בכלל שאלה. האתגר הוא להפוך את מה שעכשיוטרנדי לעובדה מוגמרת. לעבור מ"היי בואו נשתף צעירים, זה הדיבור היום" ל"בואו נראה לשחקנים שלנושהיום בני 12-13 שיש להם אופק להתפתח דרך המועדונים".
התחושה שהעתיד של הכדורגל ורוד, כפי שגם באה לידי ביטוי בציטוטים של אורן חסון, אופיר חיים ואנשי כדורגל אחרים, לא באה סתם. היא שילוב של כמה דברים שמקורם בשינוי גישה. גם הנבחרת הצעירה הצליחה כי השחקנים שלה משחקים בקביעות. הכדורגל הישראלי מבין את המתמטיקה מאחורי עסקאות מנור סולומון וליאל עבדה. אנחנו ליגת פיתוח. טאלנט בן 18-19-20 שמשחק בישראל יכול להיות שווה סכום גבוה ואחר כך, הסיכויים שהסכום הזה יעלה הופכים נמוכים יותר. יש משהו סמלי שההישג הזה מגיע בימים בהם ערן זהבי וניר ביטון חוזרים לליגת העל. אנחנו ליגת פיתוח. צאו מפה צעירים, תחזרו לפה אחרי קריירה יפה לסיים. זה האידיאל.
5. מאמן כדורגל זה מקצוע כפוי טובה, אבל אופיר חיים הרוויח פה נקודות זכות בשביל להחזיק קריירה. הוא עשוי מחומרים של מאמי לאומי. של אחד שלוקח את האח הגדול בהליכה. הוא הצליח לסחוט כל כך הרבה רגש ממדינה שלמה ועדיין לשמור על אותנטיות וצניעות. הוא גם העמיד נבחרת מגובשת, מחוברת, מאומנת ומאוחדת שלא רואה בעיניים - בדיוק כמוהו.
בפרקים הקודמים, אופיר חיים אכל לא מעט חרא בקריירת האימון כשנתקל בצד המגעיל של הביזנס. אם יחזור יום אחד לכדורגל הקבוצות, אולי זה עוד יקרה שוב כמו שזה קורה לכולם, אבל הנקודה פה אחרת. עלינו פה על נוסחה. אופיר חיים וגם אלון חזן הם הטייפקאסט המושלם למאמני נבחרות אולטימטיביים. צנועים, לא מערבבים, כאלה שיודעים להביא רוח ולגרום לשחקנים להאמין. הם מביאים את מה שאתה רוצה לראות מנבחרת ישראל כלשהי ולא משנה הגיל.
אם אנחנו בקטע של להתעורר ממעשיות, אז בואו נשחרר את קלישאות הנבחרת היא קבוצה ומאמן ליגה שמגיע או לא מגיע לו לקבל נבחרת על סמך התוצאות שלו. בואו נשחרר את ועדות האיתור ונשפוט לפי רזומה. מאמן נבחרת זה מקצוע ספציפי שמתאים לאנשים מסוימים מאוד. אם אחד כמו אופיר חיים יחכה בסבלנות, יחכה למונדיאליטו, אולי אחר כך יקפוץ לצעירה, יום אחד הוא יוכל לקבל גם את הנבחרת הבוגרת.