מהטענת הטלפון לאנטישמיות: עשר ההעברות הגדולות שלא התרחשו

עונת המלפפונים, כפי שזכתה לכינוי עונת ההעברות, הכמעטים, והספינים - היא פרק זמן נפלא לאוהדי ספורט. ההתרגשות שלהם מהתחזקות הקבוצה שלהם, משדרוג של שחקנים לארצות מעבר לים, מסקופים מהדהדים, גדולה אפילו יותר משערי ניצחון. פעם, עונת המלפפונים הייתה אירוע השיא של העונה האמיתית. כמובן, כל עוד ההעברה או ההחתמה אכן בוצעה.

היו לא מעט מקרים בהיסטוריה שבהם היית כבר בטוח ששחקן ישחק במקום מסוים, ובסוף זה פשוט לא קרה. הדירוג שלפניכם מתבסס בעיקר על ההד של ההעברה והעוצמות שהיא יצרה עד שנפלה, אולי פחות לפי החשיבות.

ב-2008 כשל ארקדי גאדימק בבחירות לעיריית ירושלים. מרגע זה החליט להפסיק ולהשקיע בבית"ר ירושלים, מה שאילץ את המועדון ואת העומד בראשו, איציק קורנפיין, למכור את כוכביו לכל המרבה במחיר.

במקביל רכש מיטש גולדהאר את מכבי ת"א ובקיץ 2010 החל להשקיע סכומים מטורפים כדי להחזיר אותה למקומה כקבוצה העשירה והמשפיעה בישראל. בנקודת השקה נוספת עמדה הפועל תל אביב, לאחר דאבל היסטורי והשתתפות במוקדמות ליגת האלופות. שתיהן היו מוכנות להסתער על הסחורה של ארקדי.

בערב קיצי אחד נקבעה פגישה בין ראשי הפועל תל אביב - אחד הבעלים מוני הראל, והמנכ"ל גבי קצרה - לבין יצחקי וסוכנו רונן קצב, בביתו של קצב על חוף הים בצפון תל אביב. היה ברור לצדדים כי יצחקי יעבור להפועל תל אביב, הגם שהיו כמה חילוקי דעות בין הצדדים. בשלב מסוים ביקש יצחקי לרדת עם קצב לחנייה, בעוד קורנפיין ממשיך לשוחח בדירה עם אנשי הפועל.

לאחר 20 דקות של המתנה לשניים, קיבל קורנפיין שיחת טלפון מקצב, שביקש ממנו לרדת בתואנה כלשהי אל החנייה. קורנפיין סיפר לאנשי הפועל שהוא יורד להביא מטען למכשיר הסלולארי שלו והופתע לפגוש שם גם את ג'ק אנגלידיס, נציגו של גולדהאר. "ברק רוצה לשחק רק במכבי תל אביב", הודיע קצב לקורנפיין וביקש ממנו לחתוך עניין מול גולדהאר. אנגלידיס חייג לקנדה, העביר את המכשיר לקורנפיין וסכום ההעברה, כ-1.8 מיליון דולר, סוכם בקלילות.

רק דבר אחד נותר לעשות: להודיע לאנשי הפועל בדירה של קצב. קורנפיין לקח את זה על עצמו, חזר אחרי כולם, הודיע לאנשי הפועל כי מכר את יצחקי למכבי, יצחקי עשה הצגה שהוא לא מסכים, קורנפיין חטף צעקות מהראל, ויצחקי היום הוא המנהל הספורטיבי של מכבי תל אביב אחרי קריירה עשירה במועדון.

בסיום הקיץ של יצחקי, קיבלה הפועל תל אביב מבית"ר ירושלים חלוץ אחר: את טוטו תמוז בן ה-22, שהיה באותה עת בשיאו. תמוז לא שבע נחת מנוכחותו בהפועל תל אביב, ורצה להתקדם לאירופה. המוסד לבוררות קבע כי סכום ההעברה שלו לא יעלה על 1.5 מיליון יורו. בימים האחרונים של חלון ינואר 2012, גם נמצאה הקונה: מונאקו, שהייתה אז בתחתית הליגה השנייה ונמכרה באותה עת למיליארדר רוסי.

תמוז טס עם קצב לנסיכות הקטנה בריביירה הצרפתית, סגר את כל הפרטים: חוזה ל-4.5 שנים, שכר של קרוב ל-2 מיליון יורו בעונה, ובעיקר הזדמנות אדירה. כמה שעות לפני סגירת חלון ההעברות אף הוציא תמוז הודעה לתקשורת שבישרה את העברתו. רק אדם אחד לא היה מוכן להסכים: הבעלים של הפועל תל אביב אלי טביב. זה התעקש על תוספת במחיר, ועל השארת אחוזים ממכירה עתידית. השעות הנוקפות הפכו למעשה את הסיפור לדרמה של ממש. אנשי מונאקו כבר היו מוכנים, אבל טביב רצה הכול במזומן. תמוז התחנן לשחרור, אבל טביב התעקש ומועד ההעברות חלף לו ואיתה ההזדמנות לחוות את הרנסנס של מונאקו שהסתיים בזכייה באליפות וחצי גמר ליגת האלופות. תמוז הסתפק בכך שלאחר הזכייה בגביע המדינה ב-2012, גידף את טביב בשידור חי.

בקיץ 1988, כמה שבועות לאחר שהוליך את מכלן הבלגית לזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע - כשעל הדרך הוא מבקיע בחצי הגמר מול אחת מבכירות הסריה B, אטאלנטה - היה אלי אוחנה בן ה-24, עם תיאבון אדיר להצלחה, פרסום ופרנסה. כאשר פנו ראשי אטאלנטה - שבינתיים שבה לסריה A - הנשיא צ'סרה בורטלוטי והמנכ"ל פרנצ'סקו פרוויטלי לראשי מכלן בהצעה לרכוש את אוחנה, במקום לרכוש את חלוץ נבחרת בריה"מ איגור בלאנוב, היה לאוחנה אך טבעי כי בתום עונה אחת בבלגיה, יתקדם לליגה שנחשבה אז לטובה בעולם. האיטלקים הציעו סכום של מיליון וחצי דולר כפיצוי, אך הבלגים נקבו בסכום כפול, כמעט פי 11 ממה ששילמו עונה קודם לכן לבית"ר ירושלים. הפער היה בלתי ניתן לגישור, ורק אדם אחד יכול היה לפתור את הפלונטר הזה - מאמנו של אוחנה, ההולנדי אד דה מוס.

אוחנה סירב להצעת דה מוס להשתמש בשירותיו הסוכן ההולנדי שלו. זו הייתה כנראה טעות הרת גורל. סוכן שמקיים מערכת עסקית עם מאמן, מספק לו שחקנים ולעיתים גם אחוזים מהעמלות שלו. אוחנה, בתמימותו, העדיף את אנשיו ורק שכח שמי שקובע אם ישוחרר הוא המאמן. מכלן במקביל, במקום ללכת לקראת האיטלקים, הקשיחה את דרישתה לגובה של 4.2 מיליון דולר ואטאלנטה קמה משולחן המו"מ.

שנה אחרי סיפור אטאלנטה-אוחנה, עמד רוני רוזנטל, הליגיונר הראשון בדור ההוא, לעבור לאודינזה אחרי עונה ראשונה מאוד מוצלחת בסטנדרד ליאז'. האיטלקים התלהבו מאוד והעסקה כבר הייתה סגורה, אלא שאז צצה בעיה לא צפויה שגדשה את הסאה: סביב הסטאדיו פריולי, מגרשה הביתי של אודינזה, צצו להן כתובות אנטישמיות כמו "יהודים לגז", או "רוזנטל לא יהיה פה". באקט שמאוד מזכיר התנהגות של ראשי בית"ר ירושלים כלפי 'לה פמיליה', נמצא תירוץ קלאסי להפלת העסקה: לרוזנטל נמצאה לכאורה בעיה בגב, שגרמה לאיטלקים להודיע כי לא ירכשו אותו בגלל "בעיות רפואיות". רוזנטל עצמו טען שנים מאוחר יותר כי לא אנטישמיות מנעה ממנו לשחק באודינזה, אלא העובדה כי האיטלקים העדיפו על פניו את אבל באלבו, הארגנטינאי הצעיר.

בית"ר ירושלים זכתה באליפות בעונת 1996/7, אבל דווקא רונן חרזי ניגן בה כינור משני. הוא נורא רצה לעזוב לקריירה בחו"ל. פעם אחת סורב על ידי היו"ר משה דדש, כשרצה לחתום במונאקו (של ארסן ונגר), והפעם השנייה כבר הלכה לכיוון חיובי. חרזי יצא לסנדרלנד האנגלית (של פיטר ריד), שחוותה אז חורף מושלג, וסיכם את תנאיו, בכפוף לבדיקות רפואיות. האגדה גורסת כי במהלך הסריקות הממוחשבות שעבר התגלה מסמר פלטינה סמוך לברכו, זכר לתאונת אופנוע קשה שעבר בגיל 16 וחצי, כשעוד שיחק אצל האורדונים בשכונת בורוכוב בגבעתיים. האנגלים הודיעו לחרזי המופתע על ביטול החוזה, בית"ר ירושלים הפסידה 400 אלף ליש"ט דמי העברה, חרזי תבע את האנגלים על 600 אלף ליש"ט ובקיץ של 1997 עבר לבסוף לסלמנקה הספרדית.

בואו נגיד שב-1970 היה קשה מאוד לשחקן חובב מישראל לחתום בקבוצת פאר בליגה האנגלית, אלא אם כן היה מדובר בשחקן שכמה שבועות קודם לכן כבש שער במונדיאל. מוטל'ה שפיגלר כבר לבש את מדיה הסגולים של ווסטהאם, הצטלם לצד קפטן נבחרת אנגליה בובי מור, לצד כובש השלושער בגמר מונדיאל 1966, ג'ף הרסט ואפילו נפרד מכובש השער הרביעי בגמר ההוא, מרטין פיטרס, שעבר באותו קיץ לטוטנהאם. הוא אפילו שותף במשחקי ההכנה, הרשים, וגם הסכים לדרישת ההתאחדות בישראל לשחק כחובב - ללא תמורה - כדי לעמוד לרשות נבחרת ישראל במשחקים הקדם אולימפיים ברנגון 1972. אלא שמשרד העבודה הבריטי סירב לתת לו רישיון עבודה והוא חזר לקחת אליפות היסטורית במכבי נתניה.

אחרי ארבע שנים במדי בית"ר ירושלים, ורגע לפני שאלי אוחנה החל את דרכו כמאמן הקבוצה, החליט יוסי אבוקסיס כי הגיע הזמן לשינוי אווירה, בפרט כאשר מכבי תל אביב של אברהם גרנט ישבה על צווארו. הוא סיכם עם לוני הרציקוביץ' על חוזה עתק במונחי התקופה של חצי מיליון דולר לשלוש עונות. לבית"ר ניתנה הזדמנות להשוות את ההצעה וגם להוסיף לכך 100 אלף דולר חוב לשחקן.

לא ייאמן, אבל אוהדי בית"ר הקימו בעת ההיא מחאת ענק נגד עזיבת אבוקסיס ודרשו מבית"ר להשוות את ההצעה. זה הגיע למצב שאחד האוהדים הציע לתרום כליה כדי לממן את החוזה. כשהתקשר לאבוקסיס עוד אוהד כדי להציע לתרום עליה, ענה לו אבוקסיס: "כליה כבר תרמו, אבל כבד עוד לא". בסוף הוא נשבר כנגד הלחצים והחליט לחתום לחוזה של שנתיים נוספות בבית"ר ירושלים. הרציקוביץ' הגיש בתגובה תביעת בוררות נגד אבוקסיס, וזכה ב-100 אלף דולר.

עזבו ווסטהאם נטולת התארים. ב-1970 הייתה אייאקס הכוח העולה באירופה, עם ריינוס מיכלס כמאמן, וכוכב העל יוהאן קרויף. אייאקס הפסידה בגמר ליגת האלופות ב-69' למילאן ובחצי גמר גביע אופ"א לארסנל, ב-70'. ומכל השחקנים בעולם, עמד לחתום אצלה שחקן בן 18 וחצי מישראל - שאפילו לא השתתף במונדיאל של 1970 - רוני קלדרון.

רק נציין, שבקיץ 1970 היו לקלדרון שני חצאי עונות בלבד בליגה הבכירה בישראל - חצי אחד בגלל ששיחק "מזויף" בקבוצה מליגה ב' וחצי נוסף כיוון שנכנס להסגר בינלאומי והיה צריך צינון - אבל זה לא הפחיד את מיכלס. רוני קלדרון היה כישרון שלא היה כמוהו בכדורגל הישראלי. הוא יצא לאימוני טרום העונה של אייאקס, ובניגוד לכל תפיסת העולם החובבנית, הרשים את ההולנדים. רק דבר אחד הפריע: לא הפועל תל אביב ולא ההתאחדות לכדורגל הסכימו לשחרר שחקן בן 18 וחצי שאף יצא מישראל ללא אישור הצבא. בשלב מסוים נשברו ההולנדים ושלחו אותו הביתה, לא לפני שניסה לשחק גם במדי פיינורד, היריבה המושבעת, וגם שם זה לא צלח.

מודה, זה קצת נשמע מופרך, אבל בשעה שחלק ממגרשי הכדורגל בישראל היו עדיין חוליים, שחקן ישראלי עמד לחתום בקבוצת הפאר הטורקית פנרבחצ'ה. זה קרה לאחר שנבחרת ישראל הביסה את נבחרת טורקיה 1:5 במשחק ידידות, בו כבש שייע גלזר שלושער. לאחר משחק הגומלין באיסטנבול (2:3 לטורקים), בו כבש גלזר - מלך שערי מכבי תל אביב ונבחרת ישראל בעת ההיא - עוד צמד, לא היו יכולים ראשי פנרבחצ'ה להישאר אדישים, במיוחד לאחר עזיבת כוכבם לפטר קוצ'וקנדוניאדיס לפיורנטינה האיטלקית. הם חיפשו תחליף הולם והחלוץ הישראלי המוצק, שבעט וכבש מכל מצב, נראה להם מתאים. הם כבר רכשו לו דירה באיסטנבול, אבל המשפחה לחצה שיסרב. אחיו ארגן לו פגישה עם האיש החזק במכבי, זלמן קליאוט, שסידר לו מנייה ב"אגד", קו אוטובוס קבוע, ועצר מגלזר להיות הלגיונר הישראלי הראשון בהיסטוריה.

בואו נגיד זאת כך: זה לא ווסטהאם, לא אייאקס ולא אודינזה, אבל זו ההעברה הכי מפורסמת שלא בוצעה, בעיקר בגלל האפקט שלה. בקיץ 1979 - אחרי הזכייה בגביע וסגנות שלישית בשנות ה-70 - קיבלה בית"ר ירושלים תיאבון וחיפשה שחקן שישחק לצידו של מלך שערי הליגה, אלי מיאלי. היא פנתה לאחים סולמי שניהלו אז את בני יהודה והציעה לרכוש את "מלך השכונה", החלוץ גבה הקומה אהוד בן טובים. אלה נקבו בסכום דמיוני: 700 אלף לירות (כ-25 אלף דולר). יו"ר בית"ר אז עמוס אהרוני, לא נבהל, והתייצב למחרת עם מזוודה מלאה "הרצלים" (שטרות של 100 לירות). האחים סולמי התחמקו ולבסוף התרצו. בן טובים החל להתאמן בבית"ר ירושלים ושכונת התקווה געשה. החלו הפגנות אלימות. תחילה הוצתו פחי זבל, אחר כך ניידות משטרה וזה נראה תיכף כמו מהומות 'ואדי סאליב'. אחד האוהדים התייפח מול מצלמות הטלוויזיה ואמר משפט שהפך לויראלי: "כששמעתי שאהוד עוזב את בני יהודה, בכיתי יותר מאשר ביום שאבא שלי נפטר"‭.

בסוף בן טובים נשבר ועשה אחורה פנה. הוא נשאר בבני יהודה כמעט עד סוף הקריירה. בית"ר ירושלים ירדה בסיום אותה עונה לליגה הארצית.